רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

״ ׳רציתי יותר׳ הוא ספר על רצון מעבר לגבולות, אשר בבוא היום יהפכו לגבולות שכל אישה וכל אדם יוכלו לחצותם, כי רבקה כבר הייתה שם כדי לסלול את הדרך״. )דוד כהן, מחנך ועורך ספרותי(

מבחר קטעים מתוך ״רציתי יותר״

מאת ד״ר רבקה נרדי, ״הדים״ 2021

שער שני, פרק ראשון עמודים 54-51

פרק ראשון פחד מוות

התגלויות כשהתחלתי לכתוב את השורות האלה עברה אמי את גיל מאה. על אף רוחה הטובה והאופטימית בדרך כלל, ויכולותיה המעוררות השתאות לקבלת החיים כפי שהם, ייסורי זקנתה המאוחרת מעלים בה )וגם בי( שאלה עתיקת יומין׃ ״בשביל מה?״ לפני כמה ימים אמרה לי בפשטות׃ ״כשאדם מאבד את עצמאותו ונהיה תלוי לצרכיו הבסיסיים באחר, מוטב לו שימות״. השבתי לה, כשלבי מחסיר פעימה׃ ״אבל אימא, העיקר ששכלך צלול ובלתי תלוי באף אחד. אני שמחה שאת א ִ תנו, שיש לי אימא״. הביטה בי אמי הטובה באהבה ובחמלה של אדם היודע שאין אדם שיבין לליבה עד שיגיע למקומה׃ ״כן, נכון, אבל...״ ולא יספה. לפני זמן ֿ מה אמרה לי בפליאה׃ ״לא ידעתי שאחיה כל כך הרבה שנים. זה עונש״, וביום אחר אמרה בצער׃ ״לא ידעתי שאחיה כל כך הרבה. זה קשה״. פניה חרושות הקמטים, ישיבתה על כיסא הגלגלים, מאז שאיבדה לחלוטין את היכולת לעמוד על רגליה וללכת, העידו על מאמץ עצום מצ ִ דה לשאת את נ ֵ טל גורלה. מצבה עורר בה יותר ויותר תרעומת על הגורל האכזר, הלא צודק. נפשה כמהה להשתחרר מכבלי העולם הזה. היא לא מצאה עוד עניין בחיים הללו שאינה יכולה לקחת בהם חלק.

לפעמים כשאנחנו משוחחות על ילדותה, פניה קורנות כשהיא מעלה בפניי בפעם המי יודע כמה זיכרונות מהימים ההם, טרם עלתה לארץ בקשיים, בגבורה ובתושייה שלא ייאמנו. פניה אומרות כאב כשהיא נזכרת בבני משפחתה שנשארו מאחור. התמונות שהיא מעלה בפניי ברורות כמו קרו הדברים בעת האחרונה. סביבה ספרים ועיתונים. הטלוויזיה דולקת. החדשות )ימי ״צוק איתן״( שוטחות בפניה את ענייני היום באינטנסיביות הישראלית המוכרת לנו, מהמרפסת נשקף נוף הפארק. היא בביתה, מטופלת ואהובה. אבל נפשה מתגעגעת לחופש. ללכת מכאן. ״די״, היא אומרת לי בחיוך שובב, ״חייתי יותר מדי״. סבלה של אמי ושאלותיה הנוקבות אינן מניחות לי. הסתירה בהא הידיעה הקיימת בחיינו, בני האדם, בין תאוות החיים לידיעה המודחקת על מותנו עולה במלוא אכזריותה בהגיע אדם לגיל זקנה, או בעקבות מחלה קשה, הוא ניצב בפני מצבים המחזירים אותו בהדרגה למצב תלותי, שמדיר אותו למעשה מהחברה בעודו בחייו. השאלה ״בשביל מה?״ זועקת במלוא עוצמתה. יהיו שיתייחסו אל השאלה בפשטות, יפנו אל האפיק המעשי וייקחו את גורלם בידיהם. יהיו שיתייסרו ויפחדו ממותם, כך עד הסוף. יהיו שילכו אל מותם בהשלמה ובשלווה. יהיו שיחכו לו כגאולה כמו אמי. אני לומדת כי המוות )הוודאי( הוא סוג של סוד שאין מדברים בו, אלא רק כשהוא ״טופח על פנינו״. אני רוצה לפענח את סודו, להציץ בו, ״להביט בשמש״, כשם ספרו הנפלא של ארווין יאלום )״דביר״, .(2009 נראה שהצורך הזה שבי עוזר לי להתגבר על הפחד הבלתי רצוני שלי -- ״פחד מוות״. אני פותחת שער זה בהתבוננות על מה שרובנו לא רוצים לדון בו -- המוות הוודאי. זאת כדי שאוכל מאוחר יותר להתבונן בנחת על אתגרי החיים שלנו בפרספקטיבה הנכונה.

*** אמי נהגה לטייל עם אחותי וא ִ תי בגן מאיר שבתל אביב. גרנו אז ברחוב סמוך לגן, בדירה צפופה, ואמי המסורה, שרצתה להרחיקנו מסכנות הכבישים והבטון, הייתה מטיילת א ִ תנו מדי יום ביומו בגנים ציבוריים, ובעיקר בגן מאיר שהיה חביב עליה במיוחד. הייתי בת ארבע בערך כשפחד המוות תקף אותי לראשונה, שם בגן מאיר היפה. ילדים קטנים, בגילי בערך, השתובבו בעליצות בארגז החול. סמוך לארגז החול עמד ספסל, עליו נהגו לשבת א ִ מותיהן של הילדים. באותו יום ישב על הספסל איש זקן מאוד )כך הוא נראה לי אז ולעולם לא אדע מה היה גילו האמ ִ תי(. הוא ישב לבדו, לבוש בגדים ישנים, פניו חרושות קמטים. מבטו היה חלול, כמו הביט בנקודה רחוקה מעבר לגן, שנשאה אותו למקום אחר. ולפתע, כמו מכת ברק, הכתה בי התובנה שיום אחד, בקרוב מאוד, האיש הזה ימות, וכך בדיוק יקרה גם לי. אני עדיין זוכרת את הבהלה הגדולה שתקפה אותי, רעדתי מאימה. נבהלתי מעצם תחושת האימה, חרדתי מהבהלה, חשתי שיתוק מסחרור הבהלה והחרדה שאפף אותי מכל הכיוונים. הייתי רק בת ארבע! באותו לילה חלמתי על מותי, חלמתי שלא אהיה עוד. המחשבה שלא אהיה לא נתפסה במוחי הילדי. נדמה לי שבכיתי, אך איני זוכרת אם שיתפתי את אמי בפחדיי. זכורה לי תחושת הבושה שהייתה מציפה אותי על פי רוב כאשר התנהגתי באופן חריג, כמו למשל כשהייתי מבקשת משהו לא מקובל, או אומרת משהו שלא אומרים. הבנתי במוחי הקטן שמוטב לי לשמור את פחדיי המוזרים לעצמי. אני נשנקת כשאני כותבת על כך. הייתי בת ארבע בסך הכול! המחשבה שנכדי בן החמש יעבור סיוט מעין זה בבדידות אילמת מעוררת בי חרדה.

חלפו שנים, גיל ההתבגרות הנורא )שלי( עמד בפתח. רעיונות חדשים ונועזים למדי, בהתחשב בסביבת גידולי, התדפקו על חדרי לבי ומוחי, אך פחדתי לפתוח בפניהם את הדלת. חופש הבחירה למשל, אדם יכול לבחור אם יחיה או ימות. אדם יכול לקפוץ מקומת ביתו הגבוהה רק כי כך החליט. גרנו אז בקומה חמישית. הייתי יוצאת בחרדה עצומה למרפסת ביתנו ויראה מעצמי, שמא אחליט לקפוץ... אבל מה פתאום, הרי חפצת חיים אנוכי, הרי אני כה פוחדת למות, אני לא רוצה למות! ושוב הפאניקה. כבר לא הייתי בת ארבע, אלא בת שש ֿ עשרה. כשאני מתבוננת בצונאמי הרגשי שעברתי באותם ימים אני מבינה את כוחו המשתק של פחד המוות. לילות שלמים עוברים עליי במחשבות ההופכות בדמיוני למפלצות שקמות לכלותני. אפשרות המוות העומדת בפתח, כה ודאית, כה אפשרית, כה מאיימת וגם מפתה, אני מתפללת לאלוהים, אותו אחד שאיני מאמינה בו, שיצילני מעצמי.

שער שני, פרק ראשון עמודים 65-64

להעביר הלאה... המשמעות האישה הצעירה כבשה את פניה בידיה והתקשתה להתגבר על הדמעות. בגיל שלושים ומשהו עטו עליה שוב התקפי חרדה קשים ושיבשו את מהלך חייה כמו לפני שנים. המבט שנתנה בי כמו אמר׃ ׳את נראית נחמדה ודי בסדר אבל אני לא מאמינה שתוכלי לעזור לי. אני מכירה אתכם, המטפלים, ראיתי הרבה מכם׳. כשהחלה לתאר את התסמינים שלה זיהיתי אותם מיד. הם דמו לאלו שלי לאחר לידת בתי הצעירה )סיפרתי עליהם בראשית הפרק(. הנהנתי בהבנה אך לא אמרתי דבר. היא המשיכה לתאר את המקרים׃ אובדן שליטה, רעד בכל גופה ועילפון, שאובחן באותם ימים כהתקף אפילפטי. היא הוסיפה וסיפרה גם על ניסיונותיה לשלוח יד בנפשה ועל המחשבה הרודפת אותה, שטוב מותה מחייה. מונולוג הפתיחה שלה הרשים אותי ברהיטותו, כמו הפכה להיות המטופלת האידיאלית, מעין א ֵ שת מכירות, המשווקת את מרכולתה הנפשית בהצטיינות. היא הייתה כל כך יפה. פניה העדינות הביעו פגיעות ושברון לב שנגעו בלבי, ש ֵ ערה הישר כסרגל ירד על מצחה וכיסה את עינה הימנית, והיא הסיטה אותו מדי פעם בתנועה חיננית ששיוותה לה מראה של נערה. זכרתי זאת, כי עלה בי הדחף להסיט אותו בעצמי. אמרתי לה שאני מבינה ומכירה מקרוב את תחושותיה. היא בהתה בי בסקרנות מסוימת אך ללא התלהבות, ונראה שלא האמינה לדבריי. היססתי אם נכון יהיה לחלוק א ִ תה את ניסיוני האישי בשלב כה מוקדם של היכרותנו, שהרי הייתה זו פגישתנו הראשונה. עם זאת, מצוקתה האישית והאופן המחמיר שבו שפטה את עצמה כאישה חסרת חוט שדרה, מבוהלת מהחיים, חריגה וחסרת תקווה, האיצו בי לעשות מעשה. סיפרתי לה על התקפי החרדה שחוויתי לפני שנים רבות, על הפחדים שהתלוו אליהם, על המחשבות ״המופרעות״ שפלשו למוחי ורדפו אותי בימים ובלילות. תיארתי

בפניה את הצניחה הדרמטית בדימוי העצמי שלי, כאישה, כאשת מקצוע, כאם, כבת זוג, כאדם. חודשים של גיהינום נפשי. חתמתי את סיפורי האישי במרפא שמצאתי בתורתו של ויקטור פרנקל, שבעזרת רעיונותיו הגאוניים על גוף-נפש-רוח נגאלתי מייסוריי. ראיתי איך היא מתעוררת, הקשבתה הפכה להיות אקטיבית הרבה יותר. עיניה נפקחו בסקרנות להבין את התהליך. שוחחנו על כוחה של רוח האדם המעניקה לנו, בני האנוש, יכולת להתבונן בעצמנו המתייסר מהצד, להביט בנפשנו השסועה ולומר לעצמנו דברי חוכמה הנובעים מכוח המודעות והתבונה. ככול שהשיחה התמשכה היא נרגעה. ממדיה של המפלצת הפנימית שישבה בנפשה הלכו והתכווצו, עד כדי יכולת להביט בה, ב״מפלצת״, מבעד לעדשת ההומור. זו הייתה פגישה בלתי נשכחת עבור שתינו. חיבקתי אותה בצאתה מביתי, הבטתי בעיניה והבטחתי לה שנמשיך ונלמד כצוות מוחות מיומן ומחויב. המשכנו בפגישותינו עוד מספר חודשים. החרדות הקשות שלה התפוגגו בהדרגה ופינו מקום לשיחות על החיים, לתוכניות לעתיד, לחיים חברתיים, לבן זוג, ליחסים במשפחה ולמבט חדש על עצמה ועל רגישויותיה. בכול פעם שנגעה בקשייה החברתיים, שנבעו לדעתה מהיותה אישיות רגישה באופן יוצא דופן, שיתפתי אותה ללא היסוס בחוויות חיים אישיות שלי שנגעו בקשיים דומים. שוחחנו על העוצמה הטמונה בתבונה וברגישות, ששומרות עלינו לבל נאבד את צלמנו ואת עצמיותנו, על אף המחיר המתלווה לכך לעתים. עם הזמן ראיתי אותה בפריחתה ולעתים גם בנסיגותיה. כשנבהלה, ציטטתי בפניה את אמרתו החכמה של ניטשה )שפגשתי בספרו של יאלום ״להביט בשמש״ המלווה אותי בכתיבת פרק זה בספרי(׃

9

שער שני, פרק רביעי עמודים 113-111

פרק רביעי חלומות

כל כך הרבה חלומות היו לי כילדה, שק שלם של חלומות. בשוכבי לישון נהגתי להביא את תמונות חלומותיי למיטתי ולהיעזר בהן, כבשיר ערש, ליצור לעצמי שנת לילה מתוקה. סיפרתי לעצמי סיפורים עם עלילות נפלאות של גבורה, בהם אני תמיד הכוכבת המרכזית, יפה, חזקה ואמיצה, ומצילה את העולם. הספרים שקראתי הזינו את חלומותיי. ״הנפש הקסומה״ של רומן רולן ) ,(1944-1866 על ששת חלקיו, היה הספר שהשפיע עליי יותר מכל. שנים רבות עברו מאז קראתי את הספר )ארבע פעמים לאורך שנות נעוריי ובגרותי המוקדמת(, אני זוכרת את העלילה במעומעם, אך דמות הגיבורה האינדיווידואליסטית, אנטה, שכישפה אותי פשוטו כמשמעו, זכורה לי היטב. דמותה העוצמתית והמורכבת הפכה עבורי מודל לחיים. האם היא הייתה המגדלור שלי בחיפושיי אחר הצדק? ייתכן. אירועים נוספים )כמו גם ספרים אחרים רבים שקראתי( השפיעו על האופן שבו הלכו והתעצבו חלומותיי׃ פערי המעמד החברתי שהתגלו לי כאשר עברנו דירה לצפון תל אביב בהיותי בכיתה ד׳, בעיות של מקובלות חברתית, ה ֲ ד ָ רה ואפליה שנחשפו בפניי במלוא כיעורן בימים ״התמימים״ של בית הספר היסודי והתיכון, וכמובן אני -- בהיותי מי שאני, מבלי שיכולתי להבין אז למה אני ״ככה״.

החלומות שלי ניזונו מדמיוני, פשוטו כמשמעו. המציאות הייתה 11

שונה. כל כך שונה עד שבניתי לי עולם מקביל, טהור מזיהומי המציאות.

על מה חלמתי? חלמתי על תיקון העולם. מצחיק? פתטי? תמים? בוודאי. אבל אלו היו החומרים שלי. חלמתי על לעשות טוב. חיפשתי דרכים לעשות טוב. חלמתי גם על עוצמה ועל יופי, על השכלה גבוהה ועל יכולת ביטוי מסחררת, על הצלחה חברתית ועל טיפוס במעלה הסולם החברתי, ועוד... חלומות נאיביים של ילדה קטנה, שגדלה בשכונה תל אביבית קטנה של פעם וחלמה ללכת בגדולות. המציאות הייתה כל כך שונה, וכוחותיי היו רחוקים מכוחה של אשת פלא. הייתי רק ילדה, בת למשפחת פועלים, תולעת ספרים השוגה באשליות. אבל משהו בתוכי סירב להכיר בעובדות החיים. שמרתי עליהם, על חלומותיי, שלא יגוועו. הזנתי אותם בלילות בחומרים חדשים תוך שאני מעודדת את עצמי שעוד יבוא יומם. יום לאחר יום נצברו הישגיי, אט ֿ אט. כמה מחלומות ילדותי לבשו פני מציאות, אמנם צבעיהם אינם זוהרים כמו אלה שבחלומות, אך יפים הם בעיניי, במיוחד אחד מהם, אני מהססת אם לציינו במפורש, כדי לא לחטוא בחטא הגאווה, הנה הוא׃ להיות מורת דרך, לרפא את פצעי הנפש. חלפו שנים. צברתי ניסיון ופרספקטיבה של אדם מבוגר, ולכך התו ַ וסף ניסיון רב מעבודתי הטיפולית. עיסוקי מעודד אותי לבחון את נפש האדם לעומק. כשאני שואלת את מטופליי על מה חלמו כילדים, הם משיבים במבוכה שאינם זוכרים. וכאשר הם כן זוכרים את חלומותיהם, הם מהססים אם לספרם. ״זה לא שייך למציאות״, הם מפטירים, כמו מבקשים שאניח להם. בירור נוסף מגלה לי על פי רוב איך כובו חלומותיהם על ידי אימא או אבא בגלל תנאי החיים או

בשל המציאות החברתית ֿ פוליטית ומה לא. האש כבתה. האם אפשר ללבותה מחדש? לעורר את החלומות? אפשר, אצל אותם אנשים שהניצוץ הפנימי בקרבם לא דעך. אתמול, למשל, בישרה לי אישה הקרובה לגיל חמישים שחזרה לנגן על פסנתר. חלומות על עולם טוב יותר מורדים במוסכמה שהעולם הוא כפי שהוא, כלומר אכזר וחסר סיכוי להשתנות. ״תתעוררי״, אני שומעת לפעמים את קולה הדמיוני של אמי החוששת לי, שמא אפול בפח חלומותיי. ביקשתי לחפש השראה וחומרים חדשים באינטרנט. הקלדתי בגוגל ״חלומות ילדות״. בחרתי לשתף אתכם בשתי חוויות שונות מאוד זו מזו׃ האחת, מ 7/9/2013ֿ של אישה צעירה בת שלושים, החתומה על הבלוג המצוטט למטה, אווה $ ו $ שמה. והשנייה, בהשראת ״ההרצאה האחרונה״ של רנדי פאוש , פרופסור באוניבריטת קארנגי מלון )פיטסבורג, פנסילבניה( שהעניק השראה למיליוני אנשים בעולם בעת שנשא הרצאה מאלפת בשם ״הנאום האחרון -- להגשים את חלומות הילדות״. ב 25ֿ ביולי 2008 נפטר רנדי לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. את הנאום האחרון שלו הוא נשא ב 18ֿ בספטמבר ,2007 בפני כארבע מאות אישה ואיש באוניברסיטה שבה לימד, כחודש לאחר שנאמר לו על ידי רופאיו שנותרו לו רק כשלושה עד שישה חודשים בלבד לחיות. הנאום הזה צולם והופץ באינטרנט, ועד כה צפו בו יותר משישה וחצי מיליון איש.

שער שני, פרק שמיני עמודים 144-142

פרק שמיני נתינה וקבלה

כשהייתי בכיתה ו׳ הבאתי מתנה לאמי הטובה, עציץ קטן. אמי נתנה מבט מהיר בעציץ ואמרה כלאחר יד׃ ״אני לא צריכה עציץ, בשביל מה קנית?״ מובן שנעלבתי. לא הבנתי מדוע לא יכלה אמי לקבל ממני את העציץ הקטן שקניתי לה לכבוד יום האם, יום חשוב לאמהות באותם ימים. חלפו שנים. אני שמה לב שסוגיית הנתינה והקבלה לא מניחה לי. האם זה רק אצלי? נדמה לי שעניין זה של בדיקת הסימטרייה בין נתינה לקבלה הוא שאלה קיומית המגדירה עבור רבים את מצב רוחם ואת איכות חייהם. קחו למשל דוגמה ידועה מהורים וילדים. אשמת הילד ותחושת הקורבן של ההורה הפכו זה מכבר להיות מנגינה מוכרת בשיח המבוגרים. הורים מצפים לאיזשהו שוויון הגיוני בין נתינה לבין קבלה. הם, ההורים, משקיעים להערכתם המון. הם יודעים אולי שלא ניתן להשוות את השקעתם לזו של ילדיהם, ואף על פי שהם לכאורה מבינים זאת בהגיונם המודרני )ולא כולם מבינים זאת(, עלבונם גדול על כך שילדיהם, בעיקר הבוגרים, אינם נענים לבקשותיהם ״הקטנות״ )כך על פי ההורים(, והם חשים קורבנות של ילדיהם. אני כותבת שורות אלו לאחר פטירתה של אמי האהובה באוקטובר ,2016 אשר יישמה עיקרון זה באופן מושלם, אולי קיצוני מדי. היא רק רצתה לתת לנו, לי ולאחותי, לא לקבל מאום. בשנותיה האחרונות, כשהייתה קרובה לגיל מאה, הייתה

מבקשת ממני, בבואי לבקר אותה, שאנוח. ״את עובדת קשה מדי ריבה׳לה״ )זה היה כינוי החיבה שלי בפיה(, ״תנוחי ואל תרוצי לבקר אותי...״ אני נשבעת שכך אמרה. הקושי שלה לקבל עזרה קשור לזמנים אחרים בחייה, כשלמדה את עיקרון האי הזדקקות לצורכי הישרדותה . ביחס ֵ י ״תן וקח״ הזוגיים נכנסים מרכיבים נוספים, לא כולם טהורים. הנתינה נמדדת לעתים בסרגל מדויק עד אימה. הקשר הזוגי מפרש מעט אחרת את חוויית הנתינה והקבלה, שהרי מדובר בשני בוגרים שרוצים לשמור על איזון טוב בין ה״תן וקח״ של חיי האהבה, ולא ניתן למדוד במדויק מי נותן יותר, מי לוקח יותר, מי מקבל יותר או פחות. איך מודדים חברות, אינטימיות, שיתוף רגשי, נדיבות. ומה קורה אם אחד מאתנו עובר תקופת שפל וזקוק להרבה יותר, ויש לו או לה רק מעט לתת? שאלות קשות שמידפקות על דלתנו בעת של חולי, משבר, קריירה תובענית ולפעמים הרגלים רעים. יש לזכור שחלוקת תפקידים שהתקבעה בין תפקיד הלוקח לתפקיד הנותן יכולה להרוס אותנו מבפנים וגם להרוס את הקשר הזוגי. בעיקר אם הרגלינו כגבר וכאישה כופים עלינו התנהגויות ורגשות שהוטמעו בנו בילדותנו כחלק מעיצוב מגדרי הכפוף לחוקים חברתיים נוקשים. השקעתי כמה וכמה שנים בחקירת עניין זה וכך נולדה עבודת הדוקטורט שלי על סוגיית המחויבות וביטוייה המעשיים והרגשיים בקשר הזוגי. דבר אחד ברור׃ מי שנמצא בתפקיד הנעזר, המקבל, באופן קבוע, גבר או אישה, הולך ונחלש. זה הפרדוקס שפ ֵ רות הבאושים שלו מתגלים כעבור שנים בצורת ניוון נפשי. ומי שנמצא באופן קבוע בתפקיד הנותן, היוזם, המארגן, זה הרואה הכול ומטפל בכול, ירגיש שחיקה גבוהה, עייפות מצטברת, כעס וגם אובדן אנרגיה. דרוש איזון שצומח מהבנה עמוקה של ״תן וקח״ בריא ביחסים. של היותנו מקבלים ולומדים בפעמים מסוימות, והיותנו

מעניקים ומלמדים בפעמים אחרות. אנחנו מורים וגם תלמידים של בני זוגנו. יחס ֵ י ״תן וקח״ הם מורכבים בכל מערכות היחסים הקיימות. גם במערכות יחסים חבריות הנתינה אינה תמיד מובנת מאליה או מתקבלת ככוונת הנותן. לפני שנים הייתה לי חברה שאהבתי. לקראת יום הולדתה העגול והחגיגי הצעתי לה שנערוך בביתנו מסיבה לכבודה. שמחתי והתרגשתי לקראת המסיבה. טרחתי והכנתי, וחיכיתי בציפייה לאורחות ולאורחים, חברינו המשותפים. הדריכות שלי הייתה מוכרת לי. אני רואה את הפרטים הקטנים ורוצה שהכול יהיה יפה, טעים, מזמין, חברותי, שמח, מלא אהבה. בסביבות שעה אחת בלילה החלו האורחים להתפזר. נפרדתי מכולם בחיבוק. חברתי ובעלה עמדו בפתח דלת היציאה. אני זוכרת שאמרה ״שלום ותודה״ בקול קטן ודי אדיש. נשארתי עומדת לרגע בפתח הדלת כילד שמחכה לחיבוק, אבל הם נעלמו לתוך המעלית וכך הסתיים לו הערב בקול דממה דקה )מבחינתי(. בלילה חשתי את העקצוץ המוכר לי כאשר משהו לא מסתדר לי בראש ובלב ואני עדיין לא יודעת על איזו נקודה להניח את אצבעי. כעבור יום או יומיים ביקשתי מחברתי שניפגש ונשוחח. היא לא שיערה על מה והסכימה ברצון. נפגשנו למחרת בבית קפה קטן באחת מערי השרון. לאחר הגשת הקפה והתרחקות המלצרית שאלתי את חברתי׃ ״למה לא אמרת לי תודה?״ היא הבינה את שאלתי והשיבה מיד ללא היסוס׃ ״לא אמרתי לך תודה כפי שציפית בשל שתי סיבות׃ האחת, כי אני אדם שלא יודע להודות״. באומרה זאת היא חייכה חיוך ציני משהו לעצמה, ״והסיבה השנייה,״ המשיכה, ״שמה שנתת לי היה ׳גדול עליי׳. הרגשתי מבוכה, לא ידעתי אם אי פעם אוכל להחזיר לך״.

שער שלישי, פרק ראשון עמודים 220-215

פרק ראשון שייכות, משאת נפש ופרדוקס

שייכות אחד המושגים היותר מדוברים בשיח הפסיכולוגי הוא ״שייכות״. זוהי מילה טעונה במיוחד, כרוכה אצל רבים בבדיקה שאינה נגמרת עד יומם האחרון -- האם אנחנו שייכים? יהיו שירגישו ״בבית״ בכל מקום ולעומתם אחרים ירגישו בדידות דווקא במקום שיש אנשים, ואף יותר בקרב קבוצה. כשהייתי בת שתים ֿ עשרה חייתי בבטחה והרגשתי אהובה בקרב משפחתי הקטנה, הוריי ואחותי. התגוררנו ברחוב קטן בצפון תל אביב. למדתי ב״בית חינוך״, בית ספר יסודי מאוד נחשב באותם ימים. הלכתי, כמו מרבית הילדים בסביבה, לתנועת נוער. גרנו בבית שנחשב אז לגבוה מאוד, חמש קומות, בלי מעלית, ובו שלוש כניסות. היו בבניין המון שכנים והמון ילדים שלמדו א ִ תי בכיתה או בכיתות מקבילות. הכול היה מוכר ואינטימי. אני מתארת זאת כדי להדגיש את הניגוד שלא הבנתי, בין תחושה חמימה של בית לבין תחושה חריפה ומאיימת של אי ֿ שייכות. כמו נקלעתי בטעות למקום הזה, לשכונה הזו, לבית הזה, למשפחה הזו. זה היה מוזר ואף מטיל אימה להרגיש כך. יום אחד אחר הצהריים, כאשר אמי הייתה טרודה במטבח, אחותי הייתה בחוץ עם חברותיה ואבי עוד לא שב מהעבודה -- ישבתי על הרצפה בחדר השינה וחיטטתי בבהילות במגירות הארון

שבחדר, מחפשת את ״מסמכי האימוץ״ שחשבתי שאמצא שם. לא נתתי לעצמי הסבר באשר למעשיי, הייתי נתונה לדחף בלתי נשלט לגלות את ״האמת״ על זהותי. מובן שלא מצאתי דבר. לימים התביישתי שכך הרגשתי, שהרי אהבתי מאוד את משפחתי והאשמתי את עצמי על עצם המחשבה שאולי אני באה ממקום אחר, כאילו הכרזתי בכך ש״אני לא שייכת למשפחה הזו״. בעיצומו של גיל ההתבגרות הייתי בטר ַ נס של קריאת ספרים. למעשה, מאז שלמדתי לקרוא )עוד לפני כיתה א׳( אהבתי ספרים. הם סיקרנו אותי וסימלו עבורי עולמות מלאי אוצרות המחכים שאגלה אותם ואקחם לעצמי. כל שהיה עליי לעשות לשם כך היה לפתוח את כריכת הספר. קראתי מכל הבא ליד. כבר סיפרתי במקום אחר שתשוקתי לספרים ניזונה מהשפע שהזדמן לי בביתם של שכנים טובים, שבתם הייתה בת גילי. איני זוכרת מתי התחלתי לחפש ספרים על יהדות הגולה )ויותר מאוחר על השואה(. סיפוריו של שלום עליכם הילכו עליי קסם. הם פתחו לי צוהר לעולמם של הוריי, שעלו לארץ בשנות השלושים מעיירות קטנות בפולין. קראתי על העיירה ודמיינתי אותם כילדים וגם אותי, כילדה שיכולה הייתה להיוולד בעולם שלהם. גם סיפוריהם של מנדלי מוכר ספרים, י.ל. פרץ, ביאליק ורבים אחרים משכו אותי לתוכם בכוח מגנטי. חייתי את הקור הנורא שעליו סיפרה לי אמי, את תנאי החיים הקשים, את העוני, האנטישמיות, הציונות, את ההרפתקאות של טרם העלייה ואחר כך את התושייה שהובילה את הוריי לכאן. המציאות שלהם נמהלה בסיפורים שקראתי ובעזרת דמיוני בראתי עולם רחוק מכאן, עולם גלותי שיכול היה להיות שלי ... גם היום לא פגה משיכתי לעולם הזה. אני חוקרת בתוך נפשי את המשיכה המגנטית, הסוחפת, שאינה בשליטתי, לכל הקשור לשואה. תחושות אקסטטיות אלו משתלטות עליי בעיקר ביום

השואה, אז אני מתכנסת בפינתי הקבועה, מרותקת למרקע הטלוויזיה ובולעת הכול׃ עדויות של ניצולים, סרטים דוקומנטריים, ניתוחים היסטוריים של התקופה. סרטי מלחמה, מה לא... יום השואה מרכז ביום אחד בשנה את ״הכול״, כמו ניסה להבטיח לנו בכך שבשאר ימות השנה לא יציקו לנו עם מראות המוות והאימה. אתמול, יום קר מאוד לקראת סוף ינואר ,2017 חיפשתי ומצאתי סדרה בת שישה פרקים על היטלר האדם, המתארת כיצד צמח ונהיה למי שנהיה. ראיתי כבר שלושה פרקים. מאחר ואני מתקשה לנשום במהלך הצפייה בחומרים הללו, עליי לעשות הפסקות בצפייה. אני חוקרת בתוכי׃ למה אני מתעניינת בזה עד כדי כך? זכורים לי בעוצמה החלומות שהייתי חולמת בתקופת משפט אייכמן, שאני ״משם״, נערה יהודייה מאירופה, נרדפת על נפשי, בורחת בין סמטאות חשוכות, ותמיד מתעוררת מהחלום הסיוטי בפליאה שהזוועה הזו פסחה עליי. הרי אני נולדתי ״כאן״ ולא ״שם״. המחשבות האלה, ההתעניינות הכפייתית כמעט והחלומות המסויטים, כולם מתקשרים אצלי לחוויית אי ֿ השייכות שעליה דיברתי קודם. מצד אחד מקצועי כמטפלת והרגלי לחשוב על דברים בפרספקטיבה רחבה כדי להבין תמיד משהו מעבר לקונקרטי עוזרים לי לראות את תופעת אי ֿ השייכות בזיקה לחוויית בדידות קיומית. ואילו מצד אחר, אולי בקצה השני, יכולת התבוננות מהצד, שעוזרת למתבונן, ובמקרה שלי, המתבוננת, לעמוד בלחץ חברתי, לא להיסחף בזרם. הסיפור הבא עשוי להיראות לא שייך לעניין במבט ראשון, אך בעיניי הוא מתחבר לסוגיית השייכות. זהו סיפור על בריאות וחולי, על עולם הרפואה ויחסו למטופלים כמוני וכמוכם, והוא ממחיש את הצורך העמוק בהשתייכות שנחוצה לנו כדי להרגיש נורמליים, חלק מהחברה. הדחף להשתייך גורם לנו, לעתים, לאמץ את חוקי

החברה ביתר שאת, גם את אלה הפוגעים בנו. מצב רגיש זה עשוי להתקיים במקרה של אדם חולה שפגיעותו גורמת לו, לא פעם, להפוך לתלותי ולהפנים באופן סוגסטיבי אמיתות לכאורה, הנאמרות על ידי קול הסמכות. ורופא הוא סמכות, כך לימדו אותי. השנה הבנתי זאת על גופי, תרתי משמע. פציעה שגררה ניתוח והחלפת מפרק הירך הפכה עם הזמן לתהליך שיקומי מתמשך. הרבה דעות, הרבה כאבים ופתרון אין. ראיתי מומחים רבים, הקשבתי ביראת כבוד לדבריהם, חוויתי פחד קבוע שזרם בעורקיי והכתיב לי הלך נפש מלנכולי ותבוסתני. הפכתי למטופלת, לחולה, תלותית וכנועה. סבלתי מעודף אבחונים. בייאושי פניתי למרפאת כאב פרטית שהבטיחה לי הקלה מהירה ובטוחה לכאביי. היו אלה הבטחות שווא שלוו בעוד תרופות ומשככי כאבים. לא כאן המקום להרחיב את הדיון על עולם התרופות למיניהן ומשככי הכאבים בפרט, אך כדאי לנו להתבונן ב״תעשיית הפחד״ הקשורה בתרופות, שמייצרת אווירה של תלות וחולי. כמה חודשים של סבל עברו עליי. ההרגל שלי, כמטפלת, להתבונן בכול מצב אנושי מהצד וללמוד אותו, ליווה אותי כל אותה תקופה. ראיתי מקרוב מאוד, באופן אינטימי, את המנגנון שפעל עליי, צפיתי בעצמי הופכת מאדם חיוני, עצמאי ברוחו ואופטימי בדרך כלל, לאדם שפוף ברוחו. כאב ותחושת אין אונים השתלטו עליי. יום אחד עלה נושא שבועת הרופאים בשיחתי עם ידיד, שהוא רופא. ידידי דיבר בחום על טקס שבועת הרופאים, שעדיין שמור בתודעתו כאחד מרגעי השיא בחייו. דנו בשאלה האם לשבועת הרופאים עדיין יש משמעות בחיינו. בודאי שכן, הסכמנו, מי יכול להתנגד לרעיון כה נאצל. ״אבל״, עלתה מחשבה במוחי וחלקתי אותה עם ידידי הרופא באופן ספונטני, ״נראה ששבועות הרופאים לטפל בכול אדם הומרה עם השנים מטיפול לאבחון״.

אבחון הוא חשוב ביותר, מושג מפתח לריפוי, אך אבחון רפואי לבדו או אבחון יתר, ישיג מטרה הפוכה מריפוי. הוא משרה פחד, יוצר ניכור והופך את האדם מאישיות עם עולם שלם לחולה, לאובייקט במערכת. הוא נמדד על פי מצבו הפיזי בלבד. עולמו הרוחני והנפשי, חייו וההיסטוריה שלו אינם שייכים לכאורה. זהו מצב מסוכן לנפש שאסור לנו לקבלו, שמחזיר אותנו לנושא שלנו׃ שייכות. שייכות והתנהלות על פי חוקי החברה באות עם תג מחיר. עלינו לציית למקובל, לנורמטיבי, לבעלי הסמכות המכתיבים את הנורמה. כך בכל מוסד, ועל אחת כמה וכמה בבתי חולים ובממסד הרפואי בכלל. כאשר אנו חווים טראומה בעקבות פציעה או מחלה, הפחד שולט בנו ואנחנו מחפשים ישועה. הרופא הוא אלוהים. מי שהיה שם יודע. ובכן, הייתי שם גם אני וכמעט הלכתי לאיבוד. יום אחד, בהשפעת ספר שהחזיר אותי לכוחה המרפא של החשיבה החיובית, קמתי על רגליי וקראתי תיגר על המצב. לא עוד משככי כאבים! לא עוד הבטחות שווא! אהיה בעלת הבית. המחקרים הרבים על אוטוסוגסטיה, על השפעת החשיבה על מצב הנפש, הגוף וההתנהגות, ועל הזיקה בין גוף לנפש שהכרתי, שבו וצצו בזיכרוני. החזרתי לעצמי את האוטונומיה לנהוג בעצמי על פי תבונתי. אולי זה מפליא, אך עצם ההחלטה החזיר לי באחת את תחושת הכבוד והאופטימיות. הכאב? פחת )או שאני מדמיינת...(, אבל אני חשה שונה. יצרתי מנטרות נפלאות )שמשעשעות את מקורביי(, אותן אני משמיעה לעצמי תוך כדי הליכה בפארק הסמוך לביתנו. הקשיבו רגע׃ ״אני חזקה ובריאה, קלת תנועה וללא כאבים,״ וגם ״חשיבה חיובית, אהבה.״ אני נהנית ללחוש את המנטרות שלי לעצמי או לשיר אותן בלבי. מצב רוחי מתרומם. נראה שהפחדים הישנים, הקשורים באובדן הכוח והיכולות, מתגמדים מול המנטרות החזקות שמשדרות כוח, בריאות ואופטימיות.

האם השתגעתי? אולי כך יחשבו אלו הנוהגים באופן ״נורמלי״ ומעניקים לעולם הרפואה כוח בלעדי. מאז ה״הארה״ שחוויתי אני נוהגת בעצמי כבאדם בריא. במחשבה שנייה ההיגיון והתועלת שבכך כל כך ברורים, מובנים והגיוניים. הלא כן? אם כן, למה רק עכשיו הבנתי זאת? הפחד הפך אותי לצייתנית לחוקים. נשאתי עיניי אל המומחים שיצילו אותי, אך הם יכלו להיות אך ורק מי שהם. שייכות היא משאת נפש. הפחד מבדידות שתהפוך אותנו לשונים, לפריקים, למודרים, מושך אותנו להצטרף בכל מחיר לזרם המרכזי. תג המחיר ברור. הבחירה בידינו. כשהייתי ילדה פעלתי מתוך אינסטינקט, היום הבחירה בידי

שער שלישי, פרק שני עמודים 234-233

פרק שני להיות אאוטסיידרית גם בקריירה

הבוקר, בעוד אנחנו, חן בן זוגי ואני, עושים דרכנו למסעדה שהתאהבתי בה בזיכרון יעקב, שם החלטנו להקדיש את יומנו לכתיבה, עלתה מחשבה במוחי ולא הרפתה׃ מה משמעות הכינוי שרבים מכנים אותי בו, במיוחד חן, ״קשת הסתגלות״. המחשבה הזו לא צצה כך סתם משום מקום. בדרכנו, עצרנו בנתניה לביקור אצל המומחית למכשירי שמיעה. כבר זמן ֿ מה שאני זקוקה למכשיר שמיעה, גם אם לפרקים. זו עובדה מצערת, עליי להכיר בה, אך אני סרבנית הכרה במגבלותיי. הימצאו של חן בחדר המומחית יצרה קואליציה נגדי. אמנם לא עוינת, אך מספיק חזקה. הבנתי שהבעיה אינה במכשיר בלבד אלא בי, בקשיי הסתגלותי, בהתנגדותי לעצם ההיזקקות לו. נכנעתי. הסכמתי שאכן גם לי חלק בבעיה, לא רק למכשיר. וכך התגלגלו להן מחשבותיי על קשיי הסתגלות. אמרתי לחן שאם מסתכלים על קשיי הסתגלות מהצד החיובי, ניתן לראות שהם עשויים להציל חיים. שהרי אם אדם אינו חלק מהעדר, אם הוא או היא מסרבים להיות ראש קטן, מחפשים את דרכם, מורדים במה שלא נראה להם סביר, מוסרי או הגיוני, ומצליחים כנגד כל הסיכויים -- הרי שתכונה זו אינה כה גרועה. עובדה היא, שאותי היא הביאה עד הלום.

עם תובנה זו ישבתי לכתוב את הפרק הזה שהדיר הלילה שינה

מעיניי, שכן ידעתי שיהיה עליי להתמודד עם כמה וכמה מהשדים הישנים שלי. הנה אחד מהם׃ קנאה. במהלך קריאת האוטוביוגרפיה של ארווין יאלום, הפסיכיאטר והסופר הנודע ) ״להיעשות אני״, ״כנרת ֿ זמורה ביתן״, ,(2018 חשתי קנאה. אחרי הכול, חשבתי לי תוך כדי השוואה מכאיבה, נקודת הפתיחה שלו, כבן למהגרים יהודיים הנאבקים על פרנסתם, דומה לשלי. גם סקרנותו, אהבת הספרים, תחושת הבדידות והכמיהה למדריך רוחני, כל אלו היו מוכרים לי. אבל המסע שלו לקריירה חובקת עולם היה מבחינתי טריטוריה לא נודעת. הוא ידע מתחילת דרכו שעליו ללמוד רפואה כדי להיעשות מי שרצה להיות. דרכו הייתה סלולה בראשו עוד טרם שהחל בה. שערי התהילה חיכו לו. הוא עבד קשה, היה שאפתן מספיק )כמו לא מעט בני מהגרים( ומוכשר ביותר. סקרנותו לקחה אותו למרחקים, גם למחוזות הכתיבה הספרותית ֿ פילוסופית. אני מדמיינת את עולמו, עולם בתי החולים והאקדמיה, שם דרך כוכבו. האפשרויות ללמוד, להתקדם, לכתוב וליצור היו כמעט אינסופיות. תוך כדי קריאה על יאלום אני חושבת על חיי. הקריירה שלי היא חלק מחיי. לפני שנים התאהבתי בהגדרה חכמה לקריירה׃ ״קריירה היא כל מה שקורה לנו בחיינו״. זו הגדרה מלאת חמלה. היא עוזרת לי לקבל את התוהו ובוהו של חיי שהתערבבו במסלול בניית הקריירה שלי, שעיכבו אותה, שהשפיעו עליה, שניסו להכחיד אותה. והיא, ״הקריירה״, לא ידעה כלל שהיא עומדת להיות ״קריירה״. גם אני בקושי ידעתי. אבל כל כך רציתי.

שער שלישי, פרק שני עמודים 260-258

אני פמיניסטית בהשקפת עולמי, ומנסה ליישם השקפה זו באורחות חיי. הפמיניזם שלי היה וה ִ נו אישי ֿ פוליטי ֿ מקצועי, מהות אחת שהגדירה אותי ואת חיי. ככל שעוברות השנים מתברר לי יותר ויותר עד כמה פעילות מקצועית של אישה בתחום המגדרי, גם אם תחומי המומחיות שלה נוגעים בנושאים ״אוניברסליים״, לא נחשבת מספיק ״חשובה״, במיוחד אם אינה שייכת לשום ממסד, לשום אקדמיה. אני ״נגועה״ לכאורה בשני ״פגמים״, למעשה בשלושה׃ ) (1 אני אישה; ) (2 אני פמיניסטית; ) (3 אני עצמאית, לא ״מוגנת״ על ידי ממסד כלשהו בתחום הציבורי או האקדמי. תובנה זו הלכה והתחזקה בתוכי ככל שהתקדמתי בקריאת ספרו האוטוביוגרפי של ארווין יאלום. שלושת ״הפגמים״ שלי הם שלושת עמודי התווך בקריירה שלו, מלבד, כמובן, כשרונותיו ושאפתנותו הברורים. אסביר את עצמי להלן. להיות אשת קריירה בעולם שמושגי הקריירה בו גבריים בעיקרם׃ כמעט עייפתי מלדבר על כך. הרי כתבתי לא מעט על תקרת הזכוכית הפנימית והחיצונית של נשים. בקצרה -- קריירה ״אמ ִ תית״ השועטת קדימה, פוגשת אצל נשים רבות מחסומים פנימיים העשויים מכל החומרים הסטריאוטיפיים שהחברה יצרה׃ כוח, תחרות, עימותים, פוליטיקה, שיווק עצמי, התבלטות, עמידה על קרדיטים, אסרטיביות במצבי לחץ, יכולת להיאבק על שכר הולם, יכולת לעמוד מול הטרדות מיניות ומול אפליה מגדרית, ועוד. לכך מתו ַ וספות שעות עבודה ארוכות, לע ִ תים על חשבון הזוגיות וההורות. המחסומים הללו כמו זועקים ֿ מכריזים׃ ״זה לא בשבילך, אישה, אם תבחרי בדרך זו תשלמי את מלוא המחיר. וזכרי, את חשודה ב׳גבריות׳, זהירות! אף גבר לא ירצה בך, שתלטנית שכמוך״. תקרת הזכוכית החיצונית גרועה לא פחות. כאן המבט עלייך הוא מבחוץ׃ את ״לא מתאימה״, את ״עדינה מדי״, ״את לא תעמדי

בתנאים הקשים, הרי יש לך ילדים קטנים ובעלך רחוק מהבית״, ״לא מכירים אותך, מאין הגעת?״ וכן הלאה.

ביטחון עצמי איתן, הנחוץ מאוד להתקדמות בעולם כה קשה כמו עולם העבודה, הוא פועל יוצא של אמונה בכוחותינו, מבפנים ומבחוץ. אני זוכרת את עצמי משננת מנטרות שאני ״יכולה״, שאני ״אתגבר״, ש״הקשיים מחשלים אותי״, ש״היותי אישה הוא לטובתי״. אני זוכרת את עצמי לעתים )וזה קורה גם כיום( מבוהלת, פגיעה, חוששת שמא אני רצה מהר מדי ורחוק מדי. קולה של אמי הטובה, זכרה לברכה, לוחש לי שוב ושוב -- ״היזהרי! את עלולה ליפול״. מבט מזלזל של גבר, ולפעמים של אישה, כזה ״שיודע״, אחד ״חשוב״, עלול לגרום לי לפקפק -- האם אני באמת יודעת מה אני עושה? עד כדי כך הפנמנו את המבט הגברי עלינו. היותי אישה בעלת חשיבה שונה, אבל עדיין ״אישה״, כלומר זו שמשליכים עליה את כל הדעות הקדומות, המתעקשת להצטרף ל״חגיגה״, מציב אותי ֿ אותנו בחזקת אלו שעליהן חל נטל ההוכחה כי הן ״שוות״. אבל לא די בכך. את אישה שהפמיניזם הוא חלק חשוב מהקריירה שלה׃ הפמיניזם עורר התנגדות מרגע פריצתו לעולם. מה לא נכתב על כך? ת ִ לי ת ִ לים של מחקרים שבדקו למה השקפת עולם זו -- המבקשת שוויון בין נשים לבין גברים ומעודדת חשיבה ״מחוץ לקופסה״, מעבר למגדר, הסתכלות על בני אדם כשווים -- מעוררת התנגדות כה עזה ואף עוינות. היה לי קשה מאוד להבין זאת. משהו בי סירב להבין ואולי בכך עוררתי עליי התנגדות נוספת. זה שנים רבות שהפמיניזם עדיין לא זוכה ליחס של כבוד. גם באקדמיה הוא מעין ״בת חורגת מעצבנת״ שאי אפשר להתעלם ממנה אך אין הכרח לכבד אותה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר בעוסקות

בתחום, וביתר שאת כאשר מדובר באישה פמיניסטית שיוצרת במגזר הפרטי ואינה מוגנת על ידי שום גוף ציבורי, מחקרי או אקדמי.

פליאתי בעניין היחס לעולם הפמיניסטי לא ק ָ טנה, וזאת בלשון המעטה, במהלך השנים. הרי הידע העצום שבא לעולם על נשים וגברים תרם אולי יותר, ובוודאי לא פחות, מגופי י ֶ דע אחרים לשינוי שעברנו. הוגה הדעות הענק, שהכול הוקירו אותו, פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ׳, הכתיר את המהפכה הפמיניסטית כגדולת המהפכות בכל הזמנים, בהגדירה מחדש את מהותה של האישה. לא עוד ״רעיה, אם ועקרת בית״ בלבד, אלא קודם כול אדם. ולמרות זאת משהו בפמיניזם הפריע לגברים וגם לנשים רבות׃ איום על הסדר החברתי ואיום על אמונות יסוד שהתרגלנו אליהן, שהגדירו עבורנו את טיב היחסים בין המינים. והרי בכלל, התעסקות יתר ביחסים בין גבר לאישה הוא מעשה נחות, שלא כמו מאבק על שוויון של קבוצות אחרות שעברו דיכוי בחברה, כי גבר ֿ אישה זה סיפור אחר. הרי היא לא ״אדם״ במובן הרגיל, היא ״אישה״.

שער רביעי, היום השני והשלישי עמודים 281-278

היום השני והשלישי׃ בגלל האהבה אתחיל בתיאור הבית בפרובנס, שבו בילינו את חופשתנו. זה היה בית שכמו צץ מסרטי הדרמה הצרפתיים שתיארו את המאה התשע ֿ עשרה. הבית היה מוקף בבתי אבן איתנים, בחצר ענקית ובאגם. שד ֵ רת העצים, הכלבים שחיזרו אחרינו והפכו עצמם ל״שלנו״, בעלי החיים בתוך האגם ומחוצה לו, קרקורי הצפרדעים המתמשכים, כל אלה חזרו והזכירו לנו שאנו בסביבה אחרת. אבל בפנים, מאחורי התפאורה התקופתית, הכול היה חדש, מודרני, מעודכן ומצוחצח. הניגוד הזה בין הפנים לעטיפה מצא חן בעיניי. בבית הזה התרחש הניסוי שהצעתי׃ לגלות את נוסחת הריפוי דרך הקשבה לבלתי מוכר, למה שלא היה נגיש בינינו בעולמנו הפנימי. התחלנו באהבה. אהבה. מה יכולים בני זוג, הנשואים יותר מארבעים שנה, לחדש זה לזו על אהבה? בחירת הנושא הביכה אותי במידת ֿ מה. פחדתי מקלישאות, ובעיקר מזיוף. עם זאת, פרובנס נראתה לי כמקום מתאים, לא קרובה מדי וגם לא רחוקה מדי, בתוך נופים רכים ורגועים. חשבתי כי אווירתה מתאימה להתבוננות כנה, נטולת התבשמות עצמית. שוחחנו, נוצר פינג ֿ פונג שכזה. הוא אמר ואני אמרתי, אחר כך היו המון ״מסירות״ מצדו ופתאום היה ויכוח. האם אהבה יכולה ״לעמוד במקומה״ למרות הפגיעות? האם פעולה המונעת בכוח הרגשות בלבד תקרב אותנו אל מחוזות האהבה, או שמא דווקא תרחיק אותנו מהם? מהי אהבה? איך את מתנהגת אהבה, בנישואים ארוכים, בעת משבר ומצוקה? תהיתי.

חן העיד על עצמו, שרגשותיו הנחו אותו בדרכו – התשוקה לפרוץ קדימה, להתפתח, לתפוס את מקומו, כמו עצים השולחים את

שורשיהם ואולי פוגעים בעצים אחרים בדרכם לשרוד. נדהמתי מהדימוי המטפורי. חשבתי לעצמי שאנחנו, בני האדם, מסוגלים ״לכלות״ איש את רעהו, ללא מודעות, כפי שאנחנו יכולים להצמיח איש את רעהו.

אמרתי לחן׃

״אני מקשיבה לך ומנסה להבין לעומק את תחושותיך. אולי כבר מתחילת השותפות שלנו, בראשית שנות התשעים, קשה היה לך לחלוק א ִ תי את הבמה המקצועית. אני מבינה את המצוקה שלך, שהובילה אותך לעשות מעשה. אולם פירוק השותפות המקצועית כמהלך חד ≠ צדדי, היה לי קשה מאוד. רבים וטובים ניסו לפנינו להגדיר את המושג החמקמק אהבה, אך גם אם לא נצליח, אנחנו חשים אותה כשהיא נמצאת בתוכנו, כשהיא מוענקת לנו. המבט האוהב, החושק, שמחת ה״ביחד״, הגעגוע, הסקרנות, ההתעניינות ההדדית, האכפתיות, הדאגה לשלום, הנדיבות, ההתחשבות, תשומת הלב לצרכים, לרגישויות, העדינות, טוב הלב, וכמובן התשוקה, אם מדובר באהבה ארוטית. אני חשה את אהבתך אליי, אני חשה את אהבתי אליך ברגעי מבחן רבים. לאחרונה חיפשתי אותה והיא חמקה ממני, כמו מסתתרת מפניי עד שאקים את עצמי מהשבר. אני מודה לך, שהחזרת לדיון את הנושא הזה. העובדה שאנחנו יושבים זה מול זו אומרת שאנחנו רוצים מאוד לתקן״. *** לעתים, גם כעבור זמן, נמצא לנו הסבר ממקור אחר, לא מתוכנו, בקשר לעניין החוצב עמוק בפנימיותנו. אני קוראת בימים אלו )פברואר (2019 את ספרו מאיר העיניים של דן אריאלי, ״לא רציונלי ולא במקרה״ )״הרפר קולינס״, ארה״ב, ;2008 בעברית בהוצאת

״מטר״(. בפרק הרביעי בספרו שנקרא, ״מחירן של נורמות חברתיות׃ למה אנחנו מוכנים לעשות טובות, אבל בתנאי שלא ישלמו לנו״ )עמ׳ ,(74 מדבר אריאלי על ״נורמות השוק״. כשקראתי את דבריו המבריקים והמדויקים, התבהר לי כבמכת ברק פשר המפץ שחוויתי עם החלטתו של חן לפרק את השותפות המקצועית בינינו. חן היה לצ ִ די כחבר תומך לאורך התקופה מהקשות שחוויתי בחיי – הפציעה, הניתוח והשיקום המתמשך, ועם כל החברות והתמיכה הוא מקבל, דווקא אז, החלטה לפרק את השותפות בינינו )לאחר שחשב עליה רבות במהלך השנים אך לא קיבל ממני הד חיובי(, ומכריז על החלטתו ללא כל היוועצות א ִ תי. החלטתו נובעת, לדבריו, משיקולים כלכליים. הוא מאמין שהוא חייב לפרנס ולהתפרנס כדי להציל אותנו, והוא חוזר על כך חזור ושוב. השותפות א ִ תי מפריעה, לתחושתו, למשימה זו. חן חשש באמת ובתמים שהשותפות בינינו לא תצלח – גם כך היה לו קשה, אבל עכשיו, בגילי, בפגיעותי הפיזית, נגמר! כלומר, ״נורמות השוק״ – הביטוי הקצר של אריאלי המתמצת את תמהיל השיקולים הכלכליים, של היחיד, החברה ואפשר לומר גם המדינה – מנצחות. מנצחות? אולי רק באופן זמני. שימו לב לדבריו של אריאלי בקטעים הבאים שמצאתי לנכון להביא׃ ״אם חברות עסקיות יתחילו לחשוב במושגים של נורמות חברתיות הן יראו שהנורמות האלו בונות נאמנות, וחשוב יותר – שהן גורמות לאנשים להתאמץ בדיוק באותם תחומים שהחברות צריכות היום $ גילוי גמישות, אכפתיות והתלהבות. את אלו מקנה מערכת יחסים חברתית. )שם, עמ׳ (82

כותב אריאלי ומוסיף׃

״כסף, כך מתברר, הוא לעתים קרובות הדרך היקרה ביותר להחדיר באנשים מוטיבציה. נורמות חברתיות הן לא רק זולות יותר, אלא שלרוב הן גם אפקטיביות יותר״ )הדגשה שלי, ר״נ(. )שם, עמ׳ (84 התלהבתי כשקראתי את דבריו אלה של אריאלי. אמנם חן ואני איננו בגדר תאגיד ולכן חשבתי שאולי הגזמתי בהשוואה, ואף על פי כן היינו שותפים עסקיים לכול דבר, איש מא ִ תנו לא היה בוס של רעהו. כלומר, הגדלת המוטיבציה הייתה בעיקרה מוּנעת מיחסינו – הנורמות החברתיות, מבלי להתכחש להיבט הכלכלי – נורמות שוק בשפתו של אריאלי, כך שניתן לומר כי משהו מדבריו חל גם עלינו. הכול מכירים את האזהרה הידועה שלא כדאי לבני זוג לעבוד יחדיו בדיוק בשל סיבה זו – הערבוב שמזמנת הזוגיות בין ״נורמות חברתיות״ ל״נורמות שוק״. כי מה הן בעצם נורמות חברתיות? עזרה הדדית, העדר תחרותיות, פרגון, שותפות והדדיות – מוסכמות הזרות לעולם העסקי שבו פועלות נורמות כמעט הפוכות. ההתנגשות בין הס ֶ טים השונים של הנורמות מ ֵ פרה את האיזון. על כך כותב אריאלי, ומביא דוגמאות רבות שחלקן משעשע ובוודאי מאיר עיניים, אך בד ֿ בבד הן יכולות להיות אכזריות והרסניות גם לעולם העסקים.

שער רביעי, היום החמישי עמודים 288-287

היום החמישי׃ בגלל החלומות חלומות, טובים ורעים, יכולים לבנות לנו עולם שלם, שיכול להקביל למציאות ואפילו לחיות א ִ תה בשלום, רוב הזמן. כשאני אומרת חלומות, כוונתי לפנטזיות, לשאיפות, למסע דמיוני לתוך העתיד. כשקראתי שוב את הדיאלוג שהתקיים בינינו ביום החמישי, ועסק בחלומות, קיבלתי הד לתחושה זו, במיוחד משום שהרעיונות שביטאתי בדיאלוג זה, השיקו לדברים שאמרתי על ״בגלל מי שאני, בגלל מי שנהייתי״. חלומותיי שייכים לעולם אידיאלי, ומתוך התמימות הקיימת בהם )ובי( השלכתי אותם ככל הנראה על עולמי המציאותי, ולכן הכאב הגדול. וזו הסיבה שלא נמצא לי שם, ואז, בעברי הרחוק, גשר לנוע עליו הלוך וחזור בביטחון. במחשבה שנייה, זה בהחלט יכול להיות נכון גם לימים אלו. לפעמים. בואו תקשיבו יחד א ִ תי לדברים שאמרתי אז׃ ״חלומותיי לעתיד הושפעו מספרים שקראתי. חלמתי להיות גדולה מהחיים, אמיצה ופורצת דרך. פנטזתי שאני מין ׳אבירה דון קישוטית׳. חלמתי להיות מורת דרך רוחנית. בתוך המארג הפנטזיונרי הזה השארתי מקום לאהבה רומנטית גדולה מהחיים, שבה אציל את אהובי והוא יציל אותי, כמובן. ההזיה הרומנטית הזו הייתה מחוברת איכשהו בתודעתי למשהו צודק מאוד ופיוטי. פגשתי רעיונות נאצלים אלו בספרות ובאמנות. הפלגתי א ִ תם הרחק מעבר לכאן ולעכשיו, מעבר לשכונה שגרתי בה, מעבר למשפחה המסוימת שנולדתי לתוכה, מעבר לבית הספר שלמדתי בו, מעבר לכיתה ולקבוצת הילדים שהייתי אמורה להיות חלק מהם. במובן מסוים חלומותיי עזרו לי להתמודד עם ההרגשה שלפעמים אני לא קשורה לעולם הזה...״

החלומות עיצבו אותי יותר ממה שהבנתי וידעתי. לאותם חלומות חיפשתי הד בחזון המשותף עם חן. אולם חן, כפי שהעיד על עצמו בחומרת יתר, בא אל חיי חף מחלומות... הוא האמין ב״תפוח״ שלו )ביטוי סמלי המייצג את עולם הפרנסה והגבריות(, בתפקידו כמפרנס, כמוביל, כמנהיג. ואילו אני רציתי שוויון ושותפות שיהלמו כל כך בשלמות את החזון האוטופי שלי על כבוד, חברות, אהבה, יצירה משותפת ותרומה לחברה. הפגמים האנושיים שלנו לא עניינו אותי... התעלמתי מהם בכשרון רב, הדחקתי את כול מה שלא רציתי לראות. בעודי כותבת שורות אלו אני תוהה אם עליי לצחוק או לבכות, כדברי האמרה העממית. איזו נאיביות, איזה עיוורון, אולי פחדים מתהומות נפשי פעלו כאן ועזרו לי לצבוע את השותפות שלנו בגוונים מושלמים. שכן, גם כשהתפתחותנו המקצועית המשותפת הניבה תוצאות – כן, אפילו אז קולו של ״התפוח״ גבר לעתים על רצונו של חן לפגוש את הפרח המשותף שלנו, שלו ושלי. ואילו אני המשכתי להיאחז בקרנות המזבח גם בזמנים שהיו רעים לתפארת, והוספתי להאמין שהחזון חשוב יותר מכול, גם אם המחיר הוא סבל ומאבקי כוח.

שער רביעי, היום השמיני עמוד 313-309

״...יש הרבה מאוד אנשים בעולם. כולם נולדים סקרנים. גם אני. כל אדם עובר את המסלול הייחודי לו. ואני? המסלול שלי הוביל אותי, ואני הובלתי אותו, להיות מי שאני. הנה שאלות שלא שאלת אותי $ למה המסלול שלך היה כל כך לא קונבנציונלי? איך הגעת להיות פסיכותרפיסטית? איך הגעת לכתיבת ספרים? איך הגעת לדוקטורט? איך בנית את חייך לאחר הגירושים כשאת בהיריון? אכן מסלול אחר, אם נאמר זאת בעדינות. והסיבה היא תחושה מתמשכת, שהיא כמשקולת על צווארי ולעתים גם הכנפיים שלי ״ $ אין לי בר ֵ רה״, זה ה״להיות או לא להיות״ שלי. יש אולי נשים שמרגישות כך לגבי יופי חיצוני, הן עושות ניתוחים פלסטיים, מוכנות להשקיע כסף גדול וגם לסכן את עצמן, כי בשבילן להיראות צעירה ויפה זה ה׳להיות או לא להיות׳ שלהן. אני חשה כך לגבי שתי המחויבויות המרכזיות בחיי – לילדיי ולחזון המקצועי ≠ יצירתי שלי. עם זאת לא אהיה מוכנה לפגוע באנשים למען הקריירה שלי. ברגעים אלו החלק ׳הנשי המסורתי׳ פועל חזק יותר. ובכל זאת הרצון ליצור, להשפיע, להצליח, לא פחת. הוא חזק ומאתגר אותי כל יום, כול שעה״. לא דיברנו על כך מעולם עד המשבר, אבל יכולתי ״להריח״ זאת, זה היה באוויר׃ ארטמיס הזוקפת את ראשה לא מתקבלת בברכה, אולי רק כמס שפתיים, אם כי אני מאמינה שהדברים נאמרו בתום לב. האמנתי לחן שהוא אוהב את כל היבטי אישיותי, אבל... משהו אחר, חזק מהאהבה, חזק מהרצון הטוב לבטא כבוד לשאפתנות שלי, היה שם וקפץ החוצה, בעיקר כשעמדנו על במות. הארטמיס שלי הרגיזה, היא הייתה תחרותית מדי. היא לא התנהגה כאישה ״טיפוסית״ שיודעת לזוז הצידה ולפנות את מרכז הבמה לבן זוגה, לגבר שלה. אולם בכל זאת שיחתנו, שהתנהלה ברוח טובה, עם חום והקשבה, הולידה שאלות אינטימיות על צרכינו הרגשיים זה מזה.

לבסוף חן שאל׃ איך היית רוצה לקבל ממני את ההערכה לחלקים ה״ארטמיסיים״ שלך?

השבתי לו׃

״קודם כול, אמפתיה למה שקרה. אמפתיה שנותנת תוקף לתחושות שחוויתי – שרצונך להתנתק ממני מקצועית נובע גם מהקושי שלך לקבל את ארטמיס שלי כשוות זכויות לך, על הבמה ומחוצה לה. להכיר בקנאה שלך בי )לעתים(, כפי שעליי להכיר בקנאה שלי בך. וזה קשה לי, להכיר בכעס שעוררתי בך כאישה ״חזקה ומצליחה״; להכיר בביקורתיות הדידקטית שלך את שיקוליי המקצועיים, סגנוני האישי, את השאפתנות שלי; להכיר בגינויים שספגתי ממך $ שאני קנאית, צרת מוחין ובלתי מפרגנת בעליל לך, לכשרונותיך ולהצלחותיך. זה הבסיס. אין זה אומר שאם אתה מעניק לי כעת הבנה זו, נוכל או נרצה להחזיר את הגלגל לאחור. לא, הגלגל כבר לא יחזור לאחור, אבל יקרה משהו אחר – האמפתיה שלך תיתן תוקף לעוול שנגרם לי, לארטמיס שלי״. הדברים בדיאלוג בינינו נאמרו ללא כחל ושרק. חן הסביר לי דברים שרציתי לשכוח, להדחיק. הוא התנה יחס טוב מצדו בכך שאקבל ואברך על החלטתו לפרק את השותפות, כלומר ללכת לדרכו, לעמוד בלעדיי על במות ישנות, שהוזמנו אליהן בזכות שנינו, וגם על במות חדשות. הוא רצה שאתמוך במהלך שלו ואראה בו גם ברכה לעצמי, להתפתחותי האישית. ואני? אני התניתי מתן יחס חם ואוהד מצדי כלפיו בכך שיקבל את ארטמיס שלי בזרועות פתוחות. היי לי אם ואחות, הוא ביקש. ותשובתי׃ לא אוכל להיות לך אם ואחות כשאתה מפר את הברית. מלכוד!

פניתי לארטמיס בבקשת עזרה׃

אני׃ ארטמיס, ארטמיס, בואי אלי, חזקי אותי. ארטמיס׃ אני פה לידך וא ִ תך כל הזמן. אני׃ דברי אליי בקול רם. לא שומעת אותך. ארטמיס׃ כל שעלייך לעשות זה להקשיב. אני ממש קרובה. אני׃ את חושבת שאני מגזימה? ארטמיס׃ ממה את חוששת? אני׃ שהלכתי רחוק מדי, שלא ידעתי להיות אישה אמ ִ תית. שהוא יעזוב אותי באמת, לגמרי. ארטמיס׃ אוי, מסכנונת שלי. מי מכניס לך את הרעיונות הללו? אני׃ אולי ה ֶ רה )אלת הנישואים(? כשהיא משתלטת כדאי להיזהר. ארטמיס׃ אל תתרגשי ממנה כל כך. היא פחדנית די גדולה. הקשיבי! את עושה טוב, ועלייך להמשיך. בעצם אין לך ברירה, כי זו מי שאת. אז שמרי על עצמך. אני׃ אבל אני מרגישה כל כך אשמה. ארטמיס׃ ראי, אני לא ממש מבינה למה, אבל ההיגיון שלי אומר שלפעמים צריך פשוט ללכת קדימה אם את מאמינה באמת במטרה שלך. אני׃ נשמע טוב, ממש הרואי. לך זה פשוט. אצלי זה יותר מסובך. ארטמיס׃ תתגברי. את כבר לא ילדה, את יודעת. לרגע נבהלתי ממנה. הנחישות חסרת הפשרות שלה הייתה מוכרת לי... חיכיתי לעונש שיגיע. חשתי קור בעצמותיי. לחישות רמות של נשים, ובראשן אמי המנוחה, צרחו באוזניי׃ ״את רעה! את לא אישה! תתביישי!״ ארטמיס הביטה בי מהצד, די נדהמת, מחכה שאירגע. היא

חייכה אליי. אולי דמיינתי לעצמי, אבל חיוכה היה משועשע, לא ציני. ״תגידי לי״, היא פנתה אליי ברוך׃ ״האם זו את שכתבת את כל הספרים הללו על מצבה של האישה? האם זו את שעודדת נשים להיות עצמאיות ואסרטיביות? אז מה הבעיה שלך היום?״ הנזיפה שלה שימחה אותי. ׳שתצעק עליי עוד קצת׳, חשבתי. היה שקט. חיכיתי, הקשבתי. היה שקט מהסוג שרוצים להתמסר לו. התמסרתי. בלילה מגיעות המחשבות, עוד לפני החלומות. במצב של בין לבין הן לא יכולות לשקר. שמעתי אותן ברורות. שמעתי אותה, את ארטמיס האמיצה שלי, בוכה. מוזר. על האולימפוס היא לא בוכה. היא לא פגיעה. אבל ארטמיס שלי – אוי לה ולי שהיא אנושית כל כך. היא ממליצה לי שאקשיב לא ַ ת ֶ נה )אלת החוכמה( הערמומית, המומחית לאסטרטגיות הישרדות. אתנה מנסה להידחף. היא נוזפת בי שאני לא עושה מספיק כדי להתעדכן בחוקי השיווק של העולם החדש. אני רוצה להעיף אותה. הזיכרונות הורגים אותי. הם עטים עליי כסדרה של תמונות המציגה בפניי את שלל הסדנאות וההרצאות שנשאתי תחת כל עץ רענן, בכל קצות הארץ. הייתי על במות גדולות וקטנות, באולמות מפוארים ואף בכאלה פשוטים, במבנים מטופחים וגם בכאלה המוזנחים. כול יום בעיר אחרת. אוזניי שומעות תשואות רמות. אני מבוקשת, אני בשיא הצלחתי. ועכשיו דממה. האם זה בגללו? בגללי? בגלל גילי? משום שהחוקים השתנו ולא למדתי את אלה החדשים? האם משום שתשוקתי ה״ארטמית״ אינה חזקה דייה והיא נחלשה? האם משום שזו התחלה של פרידה מהחיים? אוי, אלוהים – אני מפנה קריאה

אליו, שאיני מאמינה בו – בלילות חשוך ואכזרי כל כך. ואיך זה בכלל שייך לפרק הזה? כאב הפרידה וכאב הפגיעה מתערבבים בכאבי המציאות שיודעת לרקוח דייסות מכל המרכיבים ביחד. עליי להניח לזה. אני מניחה, וחוזרת לקרוא. הפעם אני קוראת את ספרו של המורה, יאלום. מזור לנשמה.

חוות דעת על הספר ״לרצות מעבר לגבולות״

מאת דוד כהן, עמוד 360-355

לרצות מעבר לגבולות דוד כהן

מורה ומחנך בבית ספר תיכון ברנקו וייס באילת, זוכה פרס חינוך מטעם עירית אילת, עורך ספרותי ולשוני, אשר ערך בעבר כמה מספריה של ד״ר רבקה נרדי.

חידת חייה של רבקה נרדי, כמו גם סוד קסמה, מסמלים את חידת קולה וקסמה של האישה הישראלית מקום המדינה ועד ימינו אנו. אולם השאלה ״מי את רבקה נרדי?״ העולה מתוך הספר ״רציתי יותר״, היא רחבה יותר, וניתן לומר, כי למעשה היא גם השאלה מי אתה האדם כבן אנוש? מה מותר לך? מה אסור לך? מה הם הגבולות שהצבת לעצמך ושהציבו לך אחרים? על מה אפשר וצריך לערער, ועל מה אפשר וצריך לשמר? החברה שבה אנו חיים מכתיבה לנו תשובות ברורות וחד ֿ משמעיות לשאלות אלה. אולם לגיבורת הספר, רבקה, יש תשובות אחרות בעליל. הרצון שלה מכתיב חיים מעבר לגבולות המקובלים על ידי החברה. מתוך ערפל ילדותה המלא בחלומות אך בד בבד גם בספקות ובחרדה, הולכת ומתגבשת דמותה של רבקה, כקול חידתי המזמין את הקורא לפצחו, ומאתגר כאמור, את הדימוי המאובן, המיושן, השמרני ושבע הימים של האישה, האדם והיוצרת בחברה הישראלית. רציתי יותר אינו רק ספר שעוסק בפריצת דרך מגדרית בלבד ואף לא בהצגה מהימנה של דרך החתחתים אשר עמדה בפני היצירה הנשית עד שהתקבלה לקאנון הישראלי, אלא הוא גם ספר המזמין ומאתגר את הקוראים בו לקרוא בדרך אחרת את הנרטיב הנשי והאנושי

בשיח הציבורי, נרטיב ההולך ומתפתח במשך עשרות השנים האחרונות ועוסק בתחומים רבים.

המפתח להבנת כתב החידה השזור בפרקי חייה של רבקה ויצירתה, טמון לכאורה בילדותה. שם, מופיעות מילות הצופן הראשונות, שאם ייטיב הקורא לפענחן, יקל עליו להבין את הרמזים הבאים. ילדה קטנה, שכבר אז ניכרת בה שאפתנות, כזו המלווה בחרדות, בהשפעת האזהרות של אביה מהסכנות הנשקפות לה בחוץ. הילדה כמהה ״למשהו״, שהיא עצמה אינה מבינה את טיבו, אך בלבה נחקקים גדולתה וייעודה, כפי שמשתקף הדבר במילים שהיא שמה בפיו של אביה בילדותה, מילים שהיה אולי רוצה לומר לעצמו׃ ״את משיגה בחייך את מה שאני לא הצלחתי להשיג. התגברי על החרדות, על הביישנות, על חוסר הביטחון, על הקשיים. אל תוותרי, רכשי מקצועי, הרוויחי כסף, לכי לך אל העולם הגדול ומצאי את מקומך. אל תפחדי לעוף גבוה״. )עמ׳ (31 מהמילים שכתבה רבקה בשם אביה, כאינטרפרטציה לגיטימית, לכאורה, למבטו, מתחילים לבצבץ ניצני עצמאותה המחשבתית והתשוקה שלה לקבוע את גורלה בעצמה - לעצב את חייה במו ידיה, על אפן וחמתן של המוסכמות החברתיות. קשה לדעת מה ״באמת״ רצה אביה ממנה, למה ציפה? למה קיווה? מה הועיד לבתו בליבו? אולם מבלי דעת, הוא היווה גורם דוחף, מעין תוסף דלק למנוע אשר הניע, ומניע גם עתה, את חייה. רבקה רואה את עצמה כחוליה בשרשרת הדורות. היא חלק ממארג אנושי שהוריה פעלו בו, וכעת הגיע תורה. הרצון שלה להשיג את מה שהוריה ״לא הצליחו להשיג״, הוא למעשה הרצון שלה לתרום את תרומתה החברתית, המשפחתית, וכנראה גם הלאומית לשגשוג

שלה ושלנו במקום הזה. זהו אינסטינקט ערכי, ואולי גם פואטי, אשר נוצר מתוך קרבה רגשית למקום ולאתגרים שהוא מציב. רבקה מצווה את עצמה, בשם אביה ואמה )שקולה נשמע בדרכים נוספות(, לרכוש מקצוע ולהרוויח כסף, כיוון שהיא כבר הבינה את חוקי המשחק בעולם, והיא נכונה לפעול בו ולהשפיע עליו. אמנם אביה לא מייעד לה מקצוע מסוים, אך מטמיע בה את החשיבות בעצמאות כלכלית, שתהווה בהמשך דרכה של רבקה עמוד תווך מרכזי בחייה. רבקה שומעת את קולה הפנימי כמו היה קולם של הוריה, קול הקורא לה להתגבר על הקשיים הפנימיים, האישיים והנפשיים, וללכת אל העולם הגדול, המפחיד והתובעני. שאיפותיהם הכמוסות עבורה היו הרבה יותר צנועות, אך קולה הפנימי הכריע את הכף. זו תביעה גדולה מעצמה, ילדה קטנה שכה השתוקקה להיות מובנת ולהרגיש שייכת, אולם זה המקום החידתי, חסר הפשר כמעט, שדווקא ממנו רבקה ציוותה על עצמה להמריא ולמצוא את מקומה ברום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו. מהו מקום זה מבחינת קריירה? מבחינה הורית? מבחינה זוגית? מהו אותו מקום של רבקה ושל כל אישה ואיש המתמודדים מול עולמם הפנימי והחיצוני בעת ובעונה אחת? האם הוא קיים? שמא יש להמציאו בכל פעם מחדש? לשאלות אלה אין תשובות ברורות ופסקניות כלל. אכן, רבקה היא פסיכותרפיסטית מקצועית, בעלת תואר דוקטור; סופרת מוערכת שכתבה עשרות ספרים; אשת קריירה; אישיות רבת פעלים - אך מה עומד מאחורי הקלעים של עשייה זו מבחינת תחושתה הפנימית של רבקה עצמה? איפה וכיצד היא רואה את דרכה הפנימית אל המקום שאותו כבשה במו ידיה? כדי לסייע לנו בפתרון חידת מקומה בעולם, השתמשה רבקה רבות בדמותה של אביגיל )שבדיעבד מתבררת כדמות פיקטיבית(, כבמעין אספקלריה להאיר את עמדתה שלה בנושאים רבים. במטרה עקיפה להציג את מקומה של האם, הרעייה והאישה בחברה, יצרה רבקה

עולם שלם, ממשי עד לדקויותיו, שבו קבעה את גבולותיהן של הזוגיות והאימהות באופן המשלב את רגישותה האישית ואת זו המקצועית גם יחד. דרך דמותה של אביגיל, מציעה רבקה, המטפלת והאם, לקורא ״ללכלך״ את ידיו בטראומה הנפלאה שנקראת הורות, ולהפיק ממנה תובנות חסרות תקדים בהבנת הדינמיקה בין הורה לילד. כשבנה של אביגיל כותב לה את המכתב האחרון הוא פותח במילים׃ " אביגיל, אני לא יכול ולא רוצה לקרוא לך אמא. כבר הרבה שנים אין בינינו יחסים של אם.בן. תחשבי טוב טוב למה. אני רואה כבר איך את בוכה. לבכות את יודעת. לרחם על עצמך את יודעת. להכיר במחדלים שלך אף פעם לא ידעת. זה תמיד היה ׳הוא׳ האבא האכזר״. )עמ׳ (146 הליווי של רבקה את אביגיל עד המכתב הזה, הוא ליווי שחושף טפח מן האמירות הנוקבות, פורצות הדרך והמטלטלות שלה על משמעות ההורות, ועל המחיר הגבוה שיש לשלם על מנת לצלוח את מסע ההורות. אין קיצורי דרך, אין ״ילדים טובים או רעים״, יש מקום הורי שצריך להמציא אותו בכל פעם מחדש ולשלם מחיר על הבחירות שנעשות בתחומו. הוא הדין מבחינה זוגית, מבחינת קריירה אישית ומבחינת התפתחות רוחנית; אין לאיש מקום בעולם שממתין לו - אלא על כל אחד ואחד להמציא ולכונן את מקומו, ולהיות מוכן לשלם את המחיר על אחזקתו ועל שגשוגו. מבחינה זו, שילמה רבקה מחיר גבוה על בחירותיה, בעצם נכונותה לפרוץ את גבולות המגדר, את גבולות הגיל, ובעיקר את גבולותיו של הקונצנזוס לגבי מעמדו של האדם בחברה - גבר או אישה. סיפורה של רבקה הצעירה החוזרת לארץ לבדה, אחרי נישואין כושלים, עם תינוקת קטנה, מנפץ כל גבול אפשרי ועולה על כל

דמיון. היא מתארת את הדברים חסרי התקדים שעשתה מאז ועד היום בכל התחומים - ביצירתה, כמחברת של ספרים רבים, בעבודתה כמטפלת באלפי מטופלים, בקריירה שלה כמקימת מכון ״נורה״ ומכון ״דיאלוג״ - ואת המחיר ששילמה על כך. ביד אמנית, הדואגת לעצב את גיבוריו בהתאם לחזונה, ללא הנחות וללא עיגולי פינות - אלא מציגה את החיים כהווייתם - היא מתארת את פרידתה המקצועית מבן זוגה ואת הרצון האישי שלה, שקבע את גבולות המציאות הדינמיים של חייה. כתיבתה של רבקה נעה בין הפנטסטי למציאותי מבלי שהקורא מרגיש בזאת, בדיוק כשם שחייה דילגו בשובבות נעורים מחזון בלתי אפשרי, נועז ופרובוקטיבי אל המימוש הסיזיפי, היומיומי, השגרתי והמתמיד, כנגד כל הסיכויים, כנגד כל המוסכמות, ומול כל הביקורות. הקורא אוחז בידה של רבקה המספרת, באמון רב, ולכאורה הוא מקשיב לסיפור אוטוביוגרפי תמים ושגרתי, אולם מבלי שידע על כך, הוא צולל אל עולמות הפנטזיה ופריצת הגבולות, שהינם למעשה חייה ויצירתה. טשטוש העולמות בין הפנטסטי למציאותי, כמו גם פריצת הגבולות של רבקה בין מה שאפשר ומתאים למה שהיא מחליטה שראוי למימוש, מלווה את הקורא בתחושה משכרת של ״הכול אפשרי״ - אם רק יחליט שאינו מקבל את תכתיבי החברה כעובדה מוגמרת וככאלה שאין לערער עליהם. רציתי יותר הוא ספר אופטימי, אינטימי, אישי, כמעט מין פתק רחב יריעה שרבקה הניחה על דלת המקרר של ביתה להזכיר לעצמה מי היא, לאן היא הולכת, ובעיקר מהו המקום שהילדה הקטנה ההיא תפשה בעולם הגדול. הקורא יוצא נשכר מהצצה זו, שכן הוא רואה

עדות מכלי ראשון לחיים פנטסטיים, מדהימים, מעוררי השראה, כמעט לא הגיוניים, אשר קרו וקורים לרבקה באופן שלא יכול להיות מחובר יותר ממנו לקרקע המציאות. חיים גדולים הנטועים בערוגות היום יום הקטנות, המושקים כל בוקר בעמל, בתקווה ובחזון. הסיפור הקצר החותם את הספר, נכתב על הקרח, מציע את הדיאלקטיקה הנוקבת שבין הרצון, הפורץ את גבול הפנטזיה וכובש את המציאות מעצם התשוקה להתנסות חדשה-ישנה למציאות )החיצונית והפנימית( הקיימת, זו אשר תורמת לאפרוריות היומיומית את קורטוב ההשראה המעשיר אותה. רציתי יותר הוא ספר על רצון מעבר לגבולות, אשר בבוא היום יהפכו לגבולות שכל אישה וכל אדם יוכלו לחצותם, כי רבקה כבר הייתה שם כדי לסלול את הדרך.