רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

בפניה את הצניחה הדרמטית בדימוי העצמי שלי, כאישה, כאשת מקצוע, כאם, כבת זוג, כאדם. חודשים של גיהינום נפשי. חתמתי את סיפורי האישי במרפא שמצאתי בתורתו של ויקטור פרנקל, שבעזרת רעיונותיו הגאוניים על גוף-נפש-רוח נגאלתי מייסוריי. ראיתי איך היא מתעוררת, הקשבתה הפכה להיות אקטיבית הרבה יותר. עיניה נפקחו בסקרנות להבין את התהליך. שוחחנו על כוחה של רוח האדם המעניקה לנו, בני האנוש, יכולת להתבונן בעצמנו המתייסר מהצד, להביט בנפשנו השסועה ולומר לעצמנו דברי חוכמה הנובעים מכוח המודעות והתבונה. ככול שהשיחה התמשכה היא נרגעה. ממדיה של המפלצת הפנימית שישבה בנפשה הלכו והתכווצו, עד כדי יכולת להביט בה, ב״מפלצת״, מבעד לעדשת ההומור. זו הייתה פגישה בלתי נשכחת עבור שתינו. חיבקתי אותה בצאתה מביתי, הבטתי בעיניה והבטחתי לה שנמשיך ונלמד כצוות מוחות מיומן ומחויב. המשכנו בפגישותינו עוד מספר חודשים. החרדות הקשות שלה התפוגגו בהדרגה ופינו מקום לשיחות על החיים, לתוכניות לעתיד, לחיים חברתיים, לבן זוג, ליחסים במשפחה ולמבט חדש על עצמה ועל רגישויותיה. בכול פעם שנגעה בקשייה החברתיים, שנבעו לדעתה מהיותה אישיות רגישה באופן יוצא דופן, שיתפתי אותה ללא היסוס בחוויות חיים אישיות שלי שנגעו בקשיים דומים. שוחחנו על העוצמה הטמונה בתבונה וברגישות, ששומרות עלינו לבל נאבד את צלמנו ואת עצמיותנו, על אף המחיר המתלווה לכך לעתים. עם הזמן ראיתי אותה בפריחתה ולעתים גם בנסיגותיה. כשנבהלה, ציטטתי בפניה את אמרתו החכמה של ניטשה )שפגשתי בספרו של יאלום ״להביט בשמש״ המלווה אותי בכתיבת פרק זה בספרי(׃

9