רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

פרק שמיני נתינה וקבלה

כשהייתי בכיתה ו׳ הבאתי מתנה לאמי הטובה, עציץ קטן. אמי נתנה מבט מהיר בעציץ ואמרה כלאחר יד׃ ״אני לא צריכה עציץ, בשביל מה קנית?״ מובן שנעלבתי. לא הבנתי מדוע לא יכלה אמי לקבל ממני את העציץ הקטן שקניתי לה לכבוד יום האם, יום חשוב לאמהות באותם ימים. חלפו שנים. אני שמה לב שסוגיית הנתינה והקבלה לא מניחה לי. האם זה רק אצלי? נדמה לי שעניין זה של בדיקת הסימטרייה בין נתינה לקבלה הוא שאלה קיומית המגדירה עבור רבים את מצב רוחם ואת איכות חייהם. קחו למשל דוגמה ידועה מהורים וילדים. אשמת הילד ותחושת הקורבן של ההורה הפכו זה מכבר להיות מנגינה מוכרת בשיח המבוגרים. הורים מצפים לאיזשהו שוויון הגיוני בין נתינה לבין קבלה. הם, ההורים, משקיעים להערכתם המון. הם יודעים אולי שלא ניתן להשוות את השקעתם לזו של ילדיהם, ואף על פי שהם לכאורה מבינים זאת בהגיונם המודרני )ולא כולם מבינים זאת(, עלבונם גדול על כך שילדיהם, בעיקר הבוגרים, אינם נענים לבקשותיהם ״הקטנות״ )כך על פי ההורים(, והם חשים קורבנות של ילדיהם. אני כותבת שורות אלו לאחר פטירתה של אמי האהובה באוקטובר ,2016 אשר יישמה עיקרון זה באופן מושלם, אולי קיצוני מדי. היא רק רצתה לתת לנו, לי ולאחותי, לא לקבל מאום. בשנותיה האחרונות, כשהייתה קרובה לגיל מאה, הייתה

Made with FlippingBook Publishing Software