רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

פרק ראשון שייכות, משאת נפש ופרדוקס

שייכות אחד המושגים היותר מדוברים בשיח הפסיכולוגי הוא ״שייכות״. זוהי מילה טעונה במיוחד, כרוכה אצל רבים בבדיקה שאינה נגמרת עד יומם האחרון -- האם אנחנו שייכים? יהיו שירגישו ״בבית״ בכל מקום ולעומתם אחרים ירגישו בדידות דווקא במקום שיש אנשים, ואף יותר בקרב קבוצה. כשהייתי בת שתים ֿ עשרה חייתי בבטחה והרגשתי אהובה בקרב משפחתי הקטנה, הוריי ואחותי. התגוררנו ברחוב קטן בצפון תל אביב. למדתי ב״בית חינוך״, בית ספר יסודי מאוד נחשב באותם ימים. הלכתי, כמו מרבית הילדים בסביבה, לתנועת נוער. גרנו בבית שנחשב אז לגבוה מאוד, חמש קומות, בלי מעלית, ובו שלוש כניסות. היו בבניין המון שכנים והמון ילדים שלמדו א ִ תי בכיתה או בכיתות מקבילות. הכול היה מוכר ואינטימי. אני מתארת זאת כדי להדגיש את הניגוד שלא הבנתי, בין תחושה חמימה של בית לבין תחושה חריפה ומאיימת של אי ֿ שייכות. כמו נקלעתי בטעות למקום הזה, לשכונה הזו, לבית הזה, למשפחה הזו. זה היה מוזר ואף מטיל אימה להרגיש כך. יום אחד אחר הצהריים, כאשר אמי הייתה טרודה במטבח, אחותי הייתה בחוץ עם חברותיה ואבי עוד לא שב מהעבודה -- ישבתי על הרצפה בחדר השינה וחיטטתי בבהילות במגירות הארון

Made with FlippingBook Publishing Software