רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

השואה, אז אני מתכנסת בפינתי הקבועה, מרותקת למרקע הטלוויזיה ובולעת הכול׃ עדויות של ניצולים, סרטים דוקומנטריים, ניתוחים היסטוריים של התקופה. סרטי מלחמה, מה לא... יום השואה מרכז ביום אחד בשנה את ״הכול״, כמו ניסה להבטיח לנו בכך שבשאר ימות השנה לא יציקו לנו עם מראות המוות והאימה. אתמול, יום קר מאוד לקראת סוף ינואר ,2017 חיפשתי ומצאתי סדרה בת שישה פרקים על היטלר האדם, המתארת כיצד צמח ונהיה למי שנהיה. ראיתי כבר שלושה פרקים. מאחר ואני מתקשה לנשום במהלך הצפייה בחומרים הללו, עליי לעשות הפסקות בצפייה. אני חוקרת בתוכי׃ למה אני מתעניינת בזה עד כדי כך? זכורים לי בעוצמה החלומות שהייתי חולמת בתקופת משפט אייכמן, שאני ״משם״, נערה יהודייה מאירופה, נרדפת על נפשי, בורחת בין סמטאות חשוכות, ותמיד מתעוררת מהחלום הסיוטי בפליאה שהזוועה הזו פסחה עליי. הרי אני נולדתי ״כאן״ ולא ״שם״. המחשבות האלה, ההתעניינות הכפייתית כמעט והחלומות המסויטים, כולם מתקשרים אצלי לחוויית אי ֿ השייכות שעליה דיברתי קודם. מצד אחד מקצועי כמטפלת והרגלי לחשוב על דברים בפרספקטיבה רחבה כדי להבין תמיד משהו מעבר לקונקרטי עוזרים לי לראות את תופעת אי ֿ השייכות בזיקה לחוויית בדידות קיומית. ואילו מצד אחר, אולי בקצה השני, יכולת התבוננות מהצד, שעוזרת למתבונן, ובמקרה שלי, המתבוננת, לעמוד בלחץ חברתי, לא להיסחף בזרם. הסיפור הבא עשוי להיראות לא שייך לעניין במבט ראשון, אך בעיניי הוא מתחבר לסוגיית השייכות. זהו סיפור על בריאות וחולי, על עולם הרפואה ויחסו למטופלים כמוני וכמוכם, והוא ממחיש את הצורך העמוק בהשתייכות שנחוצה לנו כדי להרגיש נורמליים, חלק מהחברה. הדחף להשתייך גורם לנו, לעתים, לאמץ את חוקי

Made with FlippingBook Publishing Software