רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

החברה ביתר שאת, גם את אלה הפוגעים בנו. מצב רגיש זה עשוי להתקיים במקרה של אדם חולה שפגיעותו גורמת לו, לא פעם, להפוך לתלותי ולהפנים באופן סוגסטיבי אמיתות לכאורה, הנאמרות על ידי קול הסמכות. ורופא הוא סמכות, כך לימדו אותי. השנה הבנתי זאת על גופי, תרתי משמע. פציעה שגררה ניתוח והחלפת מפרק הירך הפכה עם הזמן לתהליך שיקומי מתמשך. הרבה דעות, הרבה כאבים ופתרון אין. ראיתי מומחים רבים, הקשבתי ביראת כבוד לדבריהם, חוויתי פחד קבוע שזרם בעורקיי והכתיב לי הלך נפש מלנכולי ותבוסתני. הפכתי למטופלת, לחולה, תלותית וכנועה. סבלתי מעודף אבחונים. בייאושי פניתי למרפאת כאב פרטית שהבטיחה לי הקלה מהירה ובטוחה לכאביי. היו אלה הבטחות שווא שלוו בעוד תרופות ומשככי כאבים. לא כאן המקום להרחיב את הדיון על עולם התרופות למיניהן ומשככי הכאבים בפרט, אך כדאי לנו להתבונן ב״תעשיית הפחד״ הקשורה בתרופות, שמייצרת אווירה של תלות וחולי. כמה חודשים של סבל עברו עליי. ההרגל שלי, כמטפלת, להתבונן בכול מצב אנושי מהצד וללמוד אותו, ליווה אותי כל אותה תקופה. ראיתי מקרוב מאוד, באופן אינטימי, את המנגנון שפעל עליי, צפיתי בעצמי הופכת מאדם חיוני, עצמאי ברוחו ואופטימי בדרך כלל, לאדם שפוף ברוחו. כאב ותחושת אין אונים השתלטו עליי. יום אחד עלה נושא שבועת הרופאים בשיחתי עם ידיד, שהוא רופא. ידידי דיבר בחום על טקס שבועת הרופאים, שעדיין שמור בתודעתו כאחד מרגעי השיא בחייו. דנו בשאלה האם לשבועת הרופאים עדיין יש משמעות בחיינו. בודאי שכן, הסכמנו, מי יכול להתנגד לרעיון כה נאצל. ״אבל״, עלתה מחשבה במוחי וחלקתי אותה עם ידידי הרופא באופן ספונטני, ״נראה ששבועות הרופאים לטפל בכול אדם הומרה עם השנים מטיפול לאבחון״.