רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

פרק שני להיות אאוטסיידרית גם בקריירה

הבוקר, בעוד אנחנו, חן בן זוגי ואני, עושים דרכנו למסעדה שהתאהבתי בה בזיכרון יעקב, שם החלטנו להקדיש את יומנו לכתיבה, עלתה מחשבה במוחי ולא הרפתה׃ מה משמעות הכינוי שרבים מכנים אותי בו, במיוחד חן, ״קשת הסתגלות״. המחשבה הזו לא צצה כך סתם משום מקום. בדרכנו, עצרנו בנתניה לביקור אצל המומחית למכשירי שמיעה. כבר זמן ֿ מה שאני זקוקה למכשיר שמיעה, גם אם לפרקים. זו עובדה מצערת, עליי להכיר בה, אך אני סרבנית הכרה במגבלותיי. הימצאו של חן בחדר המומחית יצרה קואליציה נגדי. אמנם לא עוינת, אך מספיק חזקה. הבנתי שהבעיה אינה במכשיר בלבד אלא בי, בקשיי הסתגלותי, בהתנגדותי לעצם ההיזקקות לו. נכנעתי. הסכמתי שאכן גם לי חלק בבעיה, לא רק למכשיר. וכך התגלגלו להן מחשבותיי על קשיי הסתגלות. אמרתי לחן שאם מסתכלים על קשיי הסתגלות מהצד החיובי, ניתן לראות שהם עשויים להציל חיים. שהרי אם אדם אינו חלק מהעדר, אם הוא או היא מסרבים להיות ראש קטן, מחפשים את דרכם, מורדים במה שלא נראה להם סביר, מוסרי או הגיוני, ומצליחים כנגד כל הסיכויים -- הרי שתכונה זו אינה כה גרועה. עובדה היא, שאותי היא הביאה עד הלום.

עם תובנה זו ישבתי לכתוב את הפרק הזה שהדיר הלילה שינה