רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

חייכה אליי. אולי דמיינתי לעצמי, אבל חיוכה היה משועשע, לא ציני. ״תגידי לי״, היא פנתה אליי ברוך׃ ״האם זו את שכתבת את כל הספרים הללו על מצבה של האישה? האם זו את שעודדת נשים להיות עצמאיות ואסרטיביות? אז מה הבעיה שלך היום?״ הנזיפה שלה שימחה אותי. ׳שתצעק עליי עוד קצת׳, חשבתי. היה שקט. חיכיתי, הקשבתי. היה שקט מהסוג שרוצים להתמסר לו. התמסרתי. בלילה מגיעות המחשבות, עוד לפני החלומות. במצב של בין לבין הן לא יכולות לשקר. שמעתי אותן ברורות. שמעתי אותה, את ארטמיס האמיצה שלי, בוכה. מוזר. על האולימפוס היא לא בוכה. היא לא פגיעה. אבל ארטמיס שלי – אוי לה ולי שהיא אנושית כל כך. היא ממליצה לי שאקשיב לא ַ ת ֶ נה )אלת החוכמה( הערמומית, המומחית לאסטרטגיות הישרדות. אתנה מנסה להידחף. היא נוזפת בי שאני לא עושה מספיק כדי להתעדכן בחוקי השיווק של העולם החדש. אני רוצה להעיף אותה. הזיכרונות הורגים אותי. הם עטים עליי כסדרה של תמונות המציגה בפניי את שלל הסדנאות וההרצאות שנשאתי תחת כל עץ רענן, בכל קצות הארץ. הייתי על במות גדולות וקטנות, באולמות מפוארים ואף בכאלה פשוטים, במבנים מטופחים וגם בכאלה המוזנחים. כול יום בעיר אחרת. אוזניי שומעות תשואות רמות. אני מבוקשת, אני בשיא הצלחתי. ועכשיו דממה. האם זה בגללו? בגללי? בגלל גילי? משום שהחוקים השתנו ולא למדתי את אלה החדשים? האם משום שתשוקתי ה״ארטמית״ אינה חזקה דייה והיא נחלשה? האם משום שזו התחלה של פרידה מהחיים? אוי, אלוהים – אני מפנה קריאה

Made with FlippingBook Publishing Software