רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

פרק ראשון פחד מוות

התגלויות כשהתחלתי לכתוב את השורות האלה עברה אמי את גיל מאה. על אף רוחה הטובה והאופטימית בדרך כלל, ויכולותיה המעוררות השתאות לקבלת החיים כפי שהם, ייסורי זקנתה המאוחרת מעלים בה )וגם בי( שאלה עתיקת יומין׃ ״בשביל מה?״ לפני כמה ימים אמרה לי בפשטות׃ ״כשאדם מאבד את עצמאותו ונהיה תלוי לצרכיו הבסיסיים באחר, מוטב לו שימות״. השבתי לה, כשלבי מחסיר פעימה׃ ״אבל אימא, העיקר ששכלך צלול ובלתי תלוי באף אחד. אני שמחה שאת א ִ תנו, שיש לי אימא״. הביטה בי אמי הטובה באהבה ובחמלה של אדם היודע שאין אדם שיבין לליבה עד שיגיע למקומה׃ ״כן, נכון, אבל...״ ולא יספה. לפני זמן ֿ מה אמרה לי בפליאה׃ ״לא ידעתי שאחיה כל כך הרבה שנים. זה עונש״, וביום אחר אמרה בצער׃ ״לא ידעתי שאחיה כל כך הרבה. זה קשה״. פניה חרושות הקמטים, ישיבתה על כיסא הגלגלים, מאז שאיבדה לחלוטין את היכולת לעמוד על רגליה וללכת, העידו על מאמץ עצום מצ ִ דה לשאת את נ ֵ טל גורלה. מצבה עורר בה יותר ויותר תרעומת על הגורל האכזר, הלא צודק. נפשה כמהה להשתחרר מכבלי העולם הזה. היא לא מצאה עוד עניין בחיים הללו שאינה יכולה לקחת בהם חלק.

Made with FlippingBook Publishing Software