רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

לפעמים כשאנחנו משוחחות על ילדותה, פניה קורנות כשהיא מעלה בפניי בפעם המי יודע כמה זיכרונות מהימים ההם, טרם עלתה לארץ בקשיים, בגבורה ובתושייה שלא ייאמנו. פניה אומרות כאב כשהיא נזכרת בבני משפחתה שנשארו מאחור. התמונות שהיא מעלה בפניי ברורות כמו קרו הדברים בעת האחרונה. סביבה ספרים ועיתונים. הטלוויזיה דולקת. החדשות )ימי ״צוק איתן״( שוטחות בפניה את ענייני היום באינטנסיביות הישראלית המוכרת לנו, מהמרפסת נשקף נוף הפארק. היא בביתה, מטופלת ואהובה. אבל נפשה מתגעגעת לחופש. ללכת מכאן. ״די״, היא אומרת לי בחיוך שובב, ״חייתי יותר מדי״. סבלה של אמי ושאלותיה הנוקבות אינן מניחות לי. הסתירה בהא הידיעה הקיימת בחיינו, בני האדם, בין תאוות החיים לידיעה המודחקת על מותנו עולה במלוא אכזריותה בהגיע אדם לגיל זקנה, או בעקבות מחלה קשה, הוא ניצב בפני מצבים המחזירים אותו בהדרגה למצב תלותי, שמדיר אותו למעשה מהחברה בעודו בחייו. השאלה ״בשביל מה?״ זועקת במלוא עוצמתה. יהיו שיתייחסו אל השאלה בפשטות, יפנו אל האפיק המעשי וייקחו את גורלם בידיהם. יהיו שיתייסרו ויפחדו ממותם, כך עד הסוף. יהיו שילכו אל מותם בהשלמה ובשלווה. יהיו שיחכו לו כגאולה כמו אמי. אני לומדת כי המוות )הוודאי( הוא סוג של סוד שאין מדברים בו, אלא רק כשהוא ״טופח על פנינו״. אני רוצה לפענח את סודו, להציץ בו, ״להביט בשמש״, כשם ספרו הנפלא של ארווין יאלום )״דביר״, .(2009 נראה שהצורך הזה שבי עוזר לי להתגבר על הפחד הבלתי רצוני שלי -- ״פחד מוות״. אני פותחת שער זה בהתבוננות על מה שרובנו לא רוצים לדון בו -- המוות הוודאי. זאת כדי שאוכל מאוחר יותר להתבונן בנחת על אתגרי החיים שלנו בפרספקטיבה הנכונה.

Made with FlippingBook Publishing Software