רציתי יותר - ד"ר רבקה נרדי

*** אמי נהגה לטייל עם אחותי וא ִ תי בגן מאיר שבתל אביב. גרנו אז ברחוב סמוך לגן, בדירה צפופה, ואמי המסורה, שרצתה להרחיקנו מסכנות הכבישים והבטון, הייתה מטיילת א ִ תנו מדי יום ביומו בגנים ציבוריים, ובעיקר בגן מאיר שהיה חביב עליה במיוחד. הייתי בת ארבע בערך כשפחד המוות תקף אותי לראשונה, שם בגן מאיר היפה. ילדים קטנים, בגילי בערך, השתובבו בעליצות בארגז החול. סמוך לארגז החול עמד ספסל, עליו נהגו לשבת א ִ מותיהן של הילדים. באותו יום ישב על הספסל איש זקן מאוד )כך הוא נראה לי אז ולעולם לא אדע מה היה גילו האמ ִ תי(. הוא ישב לבדו, לבוש בגדים ישנים, פניו חרושות קמטים. מבטו היה חלול, כמו הביט בנקודה רחוקה מעבר לגן, שנשאה אותו למקום אחר. ולפתע, כמו מכת ברק, הכתה בי התובנה שיום אחד, בקרוב מאוד, האיש הזה ימות, וכך בדיוק יקרה גם לי. אני עדיין זוכרת את הבהלה הגדולה שתקפה אותי, רעדתי מאימה. נבהלתי מעצם תחושת האימה, חרדתי מהבהלה, חשתי שיתוק מסחרור הבהלה והחרדה שאפף אותי מכל הכיוונים. הייתי רק בת ארבע! באותו לילה חלמתי על מותי, חלמתי שלא אהיה עוד. המחשבה שלא אהיה לא נתפסה במוחי הילדי. נדמה לי שבכיתי, אך איני זוכרת אם שיתפתי את אמי בפחדיי. זכורה לי תחושת הבושה שהייתה מציפה אותי על פי רוב כאשר התנהגתי באופן חריג, כמו למשל כשהייתי מבקשת משהו לא מקובל, או אומרת משהו שלא אומרים. הבנתי במוחי הקטן שמוטב לי לשמור את פחדיי המוזרים לעצמי. אני נשנקת כשאני כותבת על כך. הייתי בת ארבע בסך הכול! המחשבה שנכדי בן החמש יעבור סיוט מעין זה בבדידות אילמת מעוררת בי חרדה.

Made with FlippingBook Publishing Software