חברים

חברים صديق

חברים صديق

2

היו לי חברים, היו לי חברים טובים, הם אינם עוד. אחת מהגימנסיה שניים עוד מהצבא, זמיר ואדי, השאר כבר אינם. חברים אחרים מתקופות אחרות מהטכניון דרך החיים המקצועיים שלי, חלקם נעלמו מחיי וחלקם כבר הלכו. אנשים רבים חצו את דרכי אבל רק עם מתי מעט שמרתי על קשר, "חרשתי" את העולם, טסתי מאות (אם לא אלפי) טיסות ופגשתי רבבות אנשים. פגשתי מפורסמים, פגשתי אנשים פשוטים, עם חלק רציתי לשמור על קשר, אבל חיי היו כל כך מלאים ועמוסים שפשוט אי אפשר היה לטפח עוד ועוד מערכות יחסים. חלק מהחברים שמרו על קשר איתי ומחלק אני התרחקתי, כולם היו חשובים, אבל נסיבות החיים לקחו אותנו למקומות אחרים. נשארתי בקשר קרוב עם מעט ובקשר רופף עם רובם. גם בערוב ימי עדיין אני רוכש חברים חדשים.

3

זה המקום בו נבנה המלון, משמאל גדעון

4

גדעון בן צבי

שיננתי לילדיי וסיפרתי להם שאם אתה בר מזל יש לך חבר אחד בחיים, לי זה היה גדעון. בספר זה אני מספר על כל חבריי. אך לגדעון הקדשתי ספר נפרד. גם בספר זה אני רוצה להדגיש את החשיבות של גדעון עבורי. זאת הסיבה שבחרתי להציג בקדמת הספר את התמונה שלנו ביחד.

5

בחתונה של עמוס ואילה, משמאל לימין: בירי, גדעון, גודי

עמוס משמאל ולימינו גדעון

6

מימין לשמאל - גדעון, עמוס מהנדס ופיגין

7

8

כפר גנים

חברים – מנחם ארליך שהיה באותו בית בקומת הקרקע, ובבית 2 בילדותי בכפר גנים היו ממול – היה מלכיאל (מליק) ובמן. שניהם רבו האחד עם השני ולא דיברו ביניהם ושנתיים חיינו יחד כשהאחד מדבר עם השני דרכי. היו אלו השנתיים הכי טובות בחיי. שנתיים שהיו חשובות מאוד למדינה וגם עבורי. כשההורים הודיעו לי שאנו עוברים מכפר גנים לת"א הידיעה הייתה קשה מאוד עבורי. אכן עזבנו לת"א אך נשארתי חבר של השניים והיינו מבקרים זה את זה (כל זה מופיע בספרי "חבר" שנכתב על ילדותי). אחרי שחרורנו מהצבא מלכיאל למד בטכניון הנדסת בניין ומנחם למד הנדסת חשמל, כך שלמדנו במקביל בטכניון. בשלב מסוים השניים החלו לעבוד בתעשייה האווירית, ולימים גם אני הצטרפתי. מלכיאל התקדם בתפקידיו בתעשייה והפך מהנדס ראשי של עבודות הבניין בתעשייה. ביום קבלת התפקיד הוא הזמין אותי לחגוג איתו. מלכיאל היה איש הבונים החופשיים והציע להם שיצרפו אותי. הם הזמינו אותי לשיחות איתם והחליטו שאני מתאים. כך התחלתי להיות בונה חופשי והתקדמתי גבוה בתפקידיי בארגון אך בשל העובדה שלקיתי בשבץ קשה היה לי להמשיך ולהגיע לפגישות. כשהתחלתי לעבוד בתעשייה האווירית, נפגשתי עם מנחם אך מפעל התעשייה האווירית בתחום בו עסק עבר לאשדוד כך שדרכינו נפרדו. לימים תכננתי מפעל של שלוש קומות

9

בשטח של מפעל "אלתא" באשדוד, מקום בו עבדו בעבר האמריקאים, וכך שוב דרכינו הצטלבו. בשלב מסוים מנחם עבר לעבוד בניו יורק. כשעבדתי בפלורידה הגעתי בדצמבר באחד החופשים לניו יורק כדי להיפגש עם מנחם. הוא הרגיש לא טוב וסבל ממחלה בקיבה. אני קיבלתי אז חוזה תכנון כאדם פרטי של פרויקט של חיל הים עבור התעשייה האווירית. לבסוף הפרויקט לא יצא לפועל. נסעתי לפגישה יחד עם מלכיאל באתיופיה. בבוקר בחדר האוכל במלון מלכיאל סיפר לי שמנחם נפטר. בכיתי.

מנחם ארליך

10

מנחם ארליך בכפר גנים, מאחור מבצבץ הבית של פנינה

11

בונה חופשי

משמאל מליק ובמן

משמאל - עמוס, אילה

12

אילה ואישתו של מליק

משמאל מליק

13

הגימנסיה

14

אודיה בנד

אודיה למדה איתי בגימנסיה למרות שהתגוררה בבת ים. היא הייתה אישה חזקה ופעילה. הייתה חברה עם כל חברינו. בזמן שלמדנו בגימנסיה היה בחור שהיה גר בניין אחד לידה, אורי באנד. הם התאהבו. הוא הלך לצבא אבל הם עמדו להתחתן. הייתה חתונה בצריפין. למדתי שם להיות מ"ט 9 ברחוב שלוש פינת אילת. אני אז הייתי בצבא, בבה"ד בתותחנים. קיבלתי הזמנה לחתונה. פניתי לסמל וביקשתי רשות לצאת לחתונה, שיקרתי שהיא ממשפחת אימי. זה היה עבורי כמו חופש. בזמן החופה החזקתי אחד מעמודי מגידו החופה. מגידו ואני עשינו תרגיל. כל פעם שהסתובבו הורדנו את החופה על ראשם. היה מהגימנסיה. היה בחור ספורטאי יוצא מן הכלל אך עם סוכר גבוה, מת צעיר. אחרי החתונה רצתי הביתה לאכול חביתה של אימא וחזרתי לצבא. כשהתחתנתי עם עדינה נהיינו חברים. הם גרו אצל הוריהם בבת ים כשהתחתנו. כשאורי השתחרר מהצבא החליט להיות נהג באגד, עם פרוטקציה התקבל לאגד ברמלה. שכרו דירה בבית ערבי בפינת רחוב הרצל בקצה רמלה, קרוב ליציאה לתל אביב. אביו היה נהג משא הובלות. נסענו לבת ים לקחת את הרהיטים. היינו צריכים להעלות את הפסנתר. אז היה קיץ, עבדתי עם אבי. לקחתי יום חופש ונסעתי לרמלה כדי לעזור עם הרהיטים. כל החיים הם לא שכחו איך הרמתי את הפסנתר במעלה המדרגות. אחרי תקופה הם סיימו לעבוד באגד ברמלה ועברו לבת ים, שם שכרו דירה ובהמשך קנו דירה יפהפייה בבת ים עם חצר. כל השנים היינו חברים קרובים מאוד. למרות שהפסקתי עם עדינה והמשכתי עם אילה נשארנו חברים קרובים. בשלב מסוים הם עברו מבת ים בנות ובן. הבן, טל, אני זוכר 2 לבית יפהפייה ברחוב אליהו ברלין בצפון תל אביב. היו להם

15

1954 אודיה ועמוס

אותו שנולד בבת ים בחדר ההורים, לימים נהיה עו"ד מצליח מאוד. בשלב מסוים הם עברו מבת ים לבית יפהפייה ברחוב אליהו ברלין בצפון תל אביב. את יום הולדתו השמונים של אורי חגגו בטיילת אוסישקין, כמובן שגם אנחנו הוזמנו. ביום ההולדת פגשנו חברים רבים וזו הייתה פגישה נפלאה. חלמנו להיפגש שוב. אך זמן קצר אחרי החגיגה הופיעה אצל אודיה בעיית דמנציה וחלום המפגש לא יצא לפועל. כך נפרדנו. באותה תקופה איבדנו חברים רבים, אודיה ואורי נוספו אליהם.

16

אודיה, אורי, עדינה

בחצר הגימנסיה

17

משמאל - אודיה אורי אילה

למעלה משמאל אילה עדינה פינקו למטה משמאל עמוס רולי שיפרה ואודיה במרכז

18

אורי שיפרה אודיה עמוס

80 יום הולדת

19

אילון מוסינזון

את אילון הכרתי בשנה השנייה בגימנסיה, לא היינו חברים קרובים אבל הינו באותה החבורה. סיימנו את הגימנסיה והתגייסנו. הוא לשריון ואני לתותחנים. כשהשתחררנו הלכנו שנינו לטכניון. הוא למד הנדסת חומרים ואני אדריכלות. בשנה השנייה הוא הכיר את רותי בנימינוביץ מרעננה שבתקופה מאוחרת יותר עברה לאפקה. בתקופת הלימודים התגוררתי ברחוב רמז בחיפה. במקרה נפגשתי עם אילון ואימא שלו ועם רותי והוריה בתחנת האוטובוס מול הדירה שלי, הם בדיוק שכרו דירה בבניין המקביל בקומת הקרקע. היינו יכולים לקרוא להם מהחלון. נולדו לנו ילדים במקביל. לאבא של רותי הייתה חנות בשוק הסיטונאי וכל פעם הם היו באים לבקר ומביאים מלא ירקות טריים. היינו מבלים ביחד וגידלנו את הילדים ביחד בזמן שהיינו סטודנטים בטכניון. כשעברנו לגור ברמת השרון היינו שכנים לתקופה מסוימת, היה להם כלב זאב שחור שהם לא הסתדרו אתו אז באתי לילה אחד ולקחתי אותו איתי לים המלח ואחר כך הוא הפך לכלב המשפחתי שלנו “דנדי”. בשלב מסוים הם החליטו לקנות במערב רמת השרון חלקת אדמה ולבנות בית. הם בקשו ממני לתכנן להם את הבית ואכן תכננתי להם ואפילו השתתפתי בניהול הבניה. בתחילת שנות השמונים נפרדתי מעדינה ורותי הטילה ווטו על החברות איתי. בשבעה על אימו של אילון באתי לנחם והייתה פגישה מצוינת ורותי אמרה שאנחנו צריכים לחזור ולהיפגש, אבל זה לא קרה. היה טיול של יום בתל אביב ונפגשנו עם אורי ואודיאה רותי ואילון ועדינה.

20

אילון רותי ועדינה

משמאל - רותי אילון עדינה

21

הבית שתכננתי לרותי ואילון

אילון

22

משה בן אור

גר משה. הוא היה מבוגר 17 בבניין מספר 15 כשהתחלתי לגור בת”א ברחוב יהושוע בן נון ממני בשנה אבל ביחד היינו הולכים מהבית לבית הספר דוגמא ברחוב בן יהודה. בשנים שלאחר מכן היינו נוסעים באופניים לגימנסיה. הוא עבר לגור ליד כיכר מסריק והייתי הולך אליו ברגל. מההליכה הזו לביתו של חברי למדתי על עצמי שהדרך היא שמעניינת, לא רק להגיע לתחנה הסופית. כשהיינו צועדים בשדות הייתי אומר לחבר’ה שלי אל תסתכלו על הרצפה אלא הסתכלו לאן אתם 1 בבה”ד הולכים – הביטו בנוף! אבא של משה היה חלבן, הולך למכור חלב מדירה לדירה. בהמשך פתח חנות כלי כתיבה היינו יושבים בשבתות במחסן שמתחת לחנות וקוראים בחוברות 15 וספרים. כשהיינו בני וביניהם ספרי סקס. בזמנו היינו רגילים לנסוע באופניים במוצאי שבת לראות סרט בגבעתיים. שם הייתה חנות מקצועית של משקפיים. הוא חלם שגם לו תהיה כזו בעתיד. שנים לאחר מכן זה אכן התגשם. , בתקופה 55 הוא התגייס לצבא שנה לפניי ושירת בנצרת במשרד הראשי של צה”ל בשנת שהעיר הייתה שייכת לצה”ל. נהניתי מהדואר שהיה שולח לי. באותה תקופה נפצע קשה בתאונת דרכים כשעלה על טרמפ. בשנים האחרונות ניסינו להיפגש כזוג אך זה לא צלח. בהמשך עסק כאופטומטריסט ופתח חנות משקפיים שקיימת עד היום ברמת גן. בשלב מסוים הפכה גם בתו לאופטומטריסטית.

23

עמוס ומשה בן אור

משה בן אור

24

עדינה ויפה

כשלמדתי בגימנסיה בשנה השנייה נסענו לעשרה ימים לגדנ”ע. לקחו אותנו לתל השומר הגענו שתי כיתות לגדנ”ע, שם התחלתי קשר עם החברות הללו. כשחזרנו מהגדנ”ע אספתי חלק מהחברות ותכננתי בימי שישי-מוצאי שבת רקודים. ביניהן יפה ויסמן ועדינה לזבניק. אני רציתי להתחיל עם עדינה, היפה והחשובה. אך זה לא צלח אז התחלתי עם יפה. כך יצאנו לטייל עם כל החברות. באחת הפגישות הזמנתי אותן לירקון.

25

מימין עדינה יפה עמוס מיכה

מימין דינה ויפה

26

יוסי אברבוך

עם יוסי אברבוך התחלתי ללמוד בגימנסיה בכיתה י'. בפעם הראשונה שהיה לי קשר קרוב אתו הוא הזמין אותי ליום הולדתו בביתו שברחוב דיזינגוף פינת שמריהו לוין. הבניין היה של אביו – קבלן גדול, הרבה יותר גדול מאבי. הבניין בו הייתה דירתם היה בניין ברמה גבוהה וגרו בו אנשים מהחברה הגבוהה. בקומת הקרקע שכרו את המשרדים הנציג

עומד מימין יוסי, יושב למטה משמאל עמוס

27

של חברת הסרטים "יוניברסל" ואצל יוסי היו מקרינים בסלון סרטים ומגישים קפה ועוגה, כך נהיינו חברים קרובים. מעניין היה שבדירתו היה חדר בו ככל הנראה צרפו אותו מדירה אחרת כי נאלצנו להתכופף כדי להיכנס, מה שמעניק תחושה של מקום יותר "סגור". היות שאביו היה מפקד בהגנה ובקרבות של יפו-ת"א, בחדרו היה המון נשק עתיק וגם חדש. היינו מדברים על המלחמה והכל. לאביו היה פורד אמריקאי עם רדיו מה שהיה מיוחד מאד ולא רגיל, אבל בזמן המנדט החוק אסר על האזנה לרדיו בזמן נהיגה בתחומי העיר. סיפרתי לו על בת דודה שלי שהייתה רב סרן בצבא האנגלי ואח"כ בצה"ל – רותי ברמן, שאותה הכרתי רק בשמה. מסתבר שבסלון ישבה אותה רותי ברמן. אביו שהיה גנרל הכיר אותה. אקדחים – טוטו ואקדח אויר, היינו יורים בחדר. פעם אחת עלינו לגג וירינו על 2 ליוסי היו

מימון עמוס יוסי הירקון

28

חתולים מרחוק. פעם אחת פגענו בפנס. הלכנו פעם לטייל בצפון הירקון. היה שם עצים גבוהים ועליהם עורבים. ירינו בעורב והעורבים תקפו אותנו! כשגמרתי את הגימנסיה יוסי נשאר עוד שנה. יוסי התחתן לימים עם אישה יפהפייה איתה נפגשתי בחתונתם. הגעתי לבקר בדירתם ברחוב וייצמן פינת המלך דוד. נפגשנו הרבה פעמים בשמחות. בשלב מסוים הזוג נפרדו. יום אחד, בסוף החיים עם עדינה נפגשנו עם גרושתו. יוסי היה קבלן, היה לו פרויקט של דירות ברמת השרון שאביו החל בבנייתו. לאחר שהאב נפטר, יוסי הציע לי להקימו, אך לא קיבלתי את ההצעה כי הארכיטקט, דורון, שהיה קרוב אליי ואל אבי, הציע לי לא לעבוד עם יוסי כי הדבר יהיה כרוך בכאב ראש. יוסי עוד בצעירותו נפטר בשנתו.

רמת השרון

29

הכיתה

אילון

ירדנה

אודיה

עמוס

30

משמאל המורה אורן. שורה תחתונה משמאל-עמוס, לימינו דויד איזנברג שבטיול לא שתה מים ונפטר מהתיבשות. שורה שניה מלמטה שני מימין אילון. שורה שלישית מלמטה שניה משמאל אודיה.

31

). משמאל לימין: אורי, אודיה וירדנה 2006 שנה לגימנסיה ( 100 חגיגות

32

ירדנה רידבון

ירדנה למדה בגימנסיה הרצליה. היא הייתה אישה יפהפייה. תמיד חיפשתי לצלם את היפות כפי שניתן לראות בצילומיי. ביום האחרון ללימודי הגימנסיה נפגשנו כולנו. הצעתי להסיע אותה ברכב של אבי לרחוב הירקון בת”א, בדיוק מול בית הספר לדוגמא. הלכנו בין עצים, ישבנו על אבן. היא הייתה לבושה לבן. קיפלתי ממחטה כדי שתשב. שם הייתה הנשיקה הראשונה. כל כך התרגשתי ששכחתי את הממחטה שם.

. מאחור החולה 1954 עם ירדנה

33

נפגשתי איתה כמה פעמים - 18 הלכנו לים. כשהייתה בת החלה ללמוד להיות אחות בבית חולים למיילדות בתל אביב באזור הקריה, ואני התגייסתי וכך דרכינו נפרדו. חברת אל על חיפשו מישהי שמקצועה אחות כדי שתעבוד בטיסות שלה, וגם שתדע שפות. היא עבדה באל שנה. 22 על

ניסיתי למצוא אותה - זה לקח הרבה שנים. היא הייתה גרה ברחוב בשן בתל אביב. הגעתי לבקר, היא שמחה מאד. הייתה לי הזדמנות להזמינה לים המלח אך כבר היה לה חבר - מבוגר ממנה בכמה שנים, נולד להם ילד בהמשך. שנה מיום היווסדה של הגימנסיה הרצליה הייתה פגישה בגני התערוכה בתל 100 אחרי 4 אביב, ושם חודש הקשר בינינו. בהרצליה על הגבעה היה לה בית יוצא מן הכלל - קומות. בעלה נפטר. לאחרונה היא איבדה כסף רב ונאלצה למכור את הבית שלה. היום היא מתגוררת עם בנה בקרבת מקום. חבל שאני לא יכול לעזור לה. רידיבון ירדנה

34

2023 ירדנה

35

רולי סער

לאודיה הייתה חברה שיפרה, שלמדה איתה בבית הספר בבת ים. היו קרובות מאוד הרבה שנים. אני זוכר שהלכתי עם אודיה לבת ים, כשגרה עם ההורים. ההורים של אודיה שיחקו קלפים עם ההורים של שפרה. היינו נפגשים המון. אודיה הציעה שנפגש עם זוג חברים בתל אביב, שם הכרנו את רולי ואשתו - שהיתה שיפרה. ובקרב על הגבול של עזה נפלה פצצה ממש לידו 7 הוא היה בחטיבה 56 בקרבות בשנת והוא נפל לפתח הטנק ונעלם. עד שהוציאו אותו ולקחו אותו לבית חולים שדה, חשבו שהוא מת וכיסו אותו. הועבר במסוק לבית החולים. שיפרה הייתה אחות בבית החולים, והיא הצילה אותו, לימים הם התחתנו. לימים רולי סיפר לי ששלחו אותם לטיול. באותו אוטובוס ישבה בחורה שדיברה איתו על החללים שנפלו מהחטיבה שלו. היא סיפרה לו שרולי נהרג והיא נבהלה לגלות שהוא חי ומדבר איתה! הפגישות אתו תמיד היו באנרגיה טובה. נפגשנו בלטרון, כשכבר נעזר בעגלה. ראינו תמונות של הקרבות בלטרון. הוא נאלץ לעבור ניתוח להשתלת לב בארגנטינה. בשלב מסוים החליט להתאבד. נפגשנו כל החברים בלוויה של רולי שנערכה בבית הקברות באשדוד בחמישי לינואר . בערבו של אותו יום טסתי לאוסטרליה וניו זילנד. הקשר החזק בין שיפרה לאודיה 2004 התפרק בסוף חייהן.

36

פוטש רולי

37

רולי בלטרון

לטרון. מימין - רולי

38

מימין רולי, אודיה. משמאל שיפרה, אורי

מימין רולי ואורי

39

שירות צבאי

40

אברהם בן דוד

, ביום כיפור הוא כבר היה סמל המודדים, תפקיד 846 אברהם בן דוד היה מודד בגדוד אחראי. אני הייתי הקסם של הגדוד. נפצעתי ובאופן זמני לקח עמי את התפקיד. כשחזרתי, גרנו בכפר סורי בחדר שהיה בו מקום לשמונה חיילים. שניים תמיד היו בחופש כדי שיהיה מקום לישון, ביניהם היה אברהם בן דוד. הוא היה בית לידינו אך הוא גר אצלי, כך נקשרנו יותר.

מימין מולכו עמוס בן דוד צביקה תורגימן

41

אברהם היה מביא מהביקורים בבית נייר רציף של מחשב, אלו היו ניירות שחבריו מחברת חשמל סיפקו לו. ניירות אלה שימשו אותנו במוצב כמפת שולחן. מעניין, מהתקופה ששברתי את הראש התחלתי להפגש אתו לעתים קרובות מאד. נפגשנו יום בשבוע, היינו הולכים למסעדה או לאכול בבית שלו. גם טיילנו, נסענו לבית התותחן בזיכרון יעקב, לאתר תחנת החשמל בחדרה. יום אחד באנו לחברת החשמל בחוף הכרמל, הלכנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה של חברת חשמל. מסעדה יפהפייה, בקומה העליונה של המשרדים יש מוזיאון שהתערוכות בו מתחלפות, ביום בו ביקרנו הייתה תערוכה של שעוני נוכחות. יום אחד הלכנו לירות ברובה ציד

משמאל בן דוד, משה דרי, עמוס, רחמים

42

שהיה לו מאבא שלו, אח”כ נפגשנו בבניין אצ”ל ברחוב המלך גו’רג’, שם יש מוזיאון ובאחד הצילומים הופיע אבא של אברהם. בשלב מסוים הוא קיבל כאבים ביד וכל פעם ניסו למצוא מה קרה לו והבן שלו הרופא כנראה טעה והיו צריכים להוריד לו יד אחת. באתי לבית חולים איכילוב וגילחתי אותו.כל פעם מצבו התדרדר ולקראת הסוף עשו לו בבית חמצן. כשהיינו נפגשים היה לו בקבוק קוניאק. יום אחד נפגשנו, שתינו, אחרי שעתיים הוא נפטר. קברו אותו בבית הקברות הישן ברעננה. אחרי חודש הלכתי לחברה קדישא ברעננה וקניתי חלקת קבר לאשתי ולי קרוב אליו כדי שנוכל לשחק קלפים.

במוזיאון אצ"ל

43

22.7.16 משמאל אברהם

מימין בן דוד, מולכו

משמאל אברהם ובש

44

זה מקום של עמוס שותה תה

אברהם מוזג תה

כאן שתיתי תה

45

ברוך ועמי שורצברג

במלחמת העולם השנייה ברוך התגייס לחי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) ושרת כחיל רגלי מ"מ המחלקתית. כשצהל הוקם ברוך בא להתגייס, 6 ותפקידו היה לשאת את מרגמת ה כששאלו אותו מה היה תפקידו בבריגדה הוא אמר שסחב את המרגמה, אז קצין המיון שלחו את הצוות שלו לירות על 48 אמר: מרגמה? יופי ושיבץ אותו לחיל התותחנים. ב אמר: אני חייל וכשנותנים לי ה"אלטלנה", חלק מהחיילים אמרו שאסור לירות אבל ברוך פקודה חוקית אז אני מבצע אותה! הוא הפך לרס"ר הגדוד עד לפירוקו. במלחמת 1967 שירת איתי במילואים ואחרי ברוך ששת הימים הוא היה במפקדה ושם הפכנו לחברים קרובים. במילואים הבאים שירתנו בשבטה ואני לקחתי את ברוך איתי למלון בים המלח לישון במלון ובבוקר נסענו את מאה הקילומטרים חזרה... גדעון לא אהב את זה בכלל. אבל החברות בינינו נמשכה. כשהבן שלו קיבל 1986 שירתנו ביחד עד לפרוק הגדוד ב זכאות לאדמה בתור דור המשך, אני טיפלתי לו בתכנון וברישוי ונלחמתי בוועדה המחוזית שישבה אז בקיבוץ שפיים עד לקבלת התוכנית. הם רצו לשלם לי אבל אני סירבתי לקבל תשלום, בסופו של דבר אחרי שכנועים רבים מכיוון שברוך עבד בענף היהלומים הסכמתי לקבל במתנה כמה יהלומים. לבן של ברוך קוראים עמי (שעבד בתעשייה האווירית) ואיתו יש לי קשר עד היום ואנחנו נפגשים שלוש פעמים בשנה והוא תמיד מביא מתנות מפרי גנו, זיתים או שמן זית.

46

ביום כיפור ברוך ועמוס בסוריה

47

עם עמי בלטרון

הבית החדש שתכננתי

48

עמי ואילה

ברוך נותן ונותן המון ביצים

49

בירי - ברעם

כששירתתי במילואים הגיע בירי לשרת כמ”ט בסוללה שלי. תוך כדי המילואים נהיינו חברים. הוא היה מורה לאנגלית בבית ספר “הכפר הירוק” והייתה לו דירה ברמת השרון. אלף לירות בפיס, קנה את הבית ועשה טיול לחו”ל. היות ואני הייתי צריך 30 הוא זכה ב לעזוב את הדירה הקודמת שלי, שכרתי ממנו את הדירה ובניתי שני חדרים תוספת לדירה, ונשארנו חברים. אנחנו, מפקדי הגדוד, יצאנו לטיול לראות את המדינה בשטחים. אני לא יצאתי 67 אחרי אך קבלתי אישור מצ’יץ, אלוף, שנהיה לימים ראש עיריית תל אביב, ועשיתי טיול מטול כרם-שכם-ים המלח-יריחו ומשם לירושלים – תוצאה יוצאת מן הכלל למדינה שלנו. הוא עזב את המילואים אך המשכנו להיפגש. בשלב מסוים, הוא היה מנהל הכפר 1970 ב הירוק, אך בגלל שלא הסתדר שם נאלץ לעזוב את מקום העבודה ואת מגוריו בכפר. כך שאני נאלצתי לעזוב את הדירה ששכרתי ממנו. אז החלטתי לקנות דירה ברמת השרון קרוב אליו והוא שב לדירתו. כשסיים לעבוד כמורה התחיל לעבוד במכירות של חברות טיולים ונופש ברמת השרון, דרכו נסעתי לטיולים רבים. באחת הפעמים שבאתי אליו, הלכנו לשתות קפה עם עוגה. תקופה קצרה לאחר מכן הוא עבר התקף לב, כך נודע לי משיחת טלפון וכך התברר לי שהוא נפטר. עליתי לקברו בבית הקברות ‘מורשה’ ברמת השרון. אחרי חייו התברר שהיה מהמר והיה בחובות גדולים. מעולם אתה לא באמת מכיר אדם וחבר, גם לאחר שנים של היכרות אותו.

50

1967 בקרב

51

מימין בירי משמאל עדינה שרם אל שייך

רמת השרון מימין - עדינה בירי והילדים

52

חמת גדר. מימין גלרה בירי עדינה עמוס

הכנרת-בירי אישתו שיפרה והילדים

53

זכרונות

מימין - בש, שבח צברי, עמוס, אילה

54

מימין רחמים שבח מולכו - אילה

משמאל מולכו עמוס בש

55

יעקב זמיר

את חברי עמוס רוזנטל הכרתי בשירותי בצבא הגנה לישראל בגדוד שדה חיל תותחנים בשנות החמישים של המאה הקודמת. 402 יומיים לפי טקס הסיום. 1 לגדוד הזה הגעתי אחרי שהועפתי מקורס קצינים בבה"ד הכשרתי הצבאית הבסיסית היתה משנה טכני. אחרי תקופה קצרה ביחידה הועברתי לתפקידים אחרים, ובעיקר כממלא מקום שליש. בגדוד הקרבי הזה קרה לא פעם שהעבירו את השליש שהיה קצין לתפקיד אחר במבצעים. ממלא מקומו היה הפקיד הראשי, במקרה זה הייתי אני. כך יצא לי לעבוד עם כמה שלישים שהתחלפו. בדרך כלל הגיעו ליחידה קצינים טריים שזה אך סיימו את הקורס כשהם מלאים בגאווה עצמית ו"שויצרים". רוב זמנם הסתכלו בהתפעלות על סמל הדרגה שעל כתפם. לא כן עמוס. חתיך חייכן מסביר פנים ואופטימי. נראה שבא ממשפחה תל אביבית טובה, בוגר בית ספר יוקרתי בעירו. בהתאם לכך מגוריו היו במרכזה של העיר (רחוב יהושוע ת"א..). הוא לא התנשא כמו קצינים אחרים, וחביבותו נתגלתה מיד. חיש נרקמו 15 בן נון יחסי ידידות יפה בינינו. בגדוד קרבי החיים קשים, וליחסים הבין אישיים חשיבות רבה למורל. אנשי המשרד חיבבו אותו והחזירו לו יחס אוהב. עמוס סמך על עוזריו ונתן בהם אימון מלא, דבר שהיה כמובן לשביעות רצוני המלאה. בשיחות שניהלנו סיפר שבשחרורו מצה"ל הוא שואף ללמוד ארכיטקטורה בטכניון. ממני ידע ששאיפתי היא ללמוד רפואה. בקיר שחצץ בין שני החדרים הסמוכים בהם ישבנו, היה אשנב דרכו הייתי מעביר אליו מסמכים. אני הייתי אומר: בבקשה אדוני הארכיטקט והוא היה עונה תודה, דוקטור. למזלנו השאיפות של שנינו נתמלאו. יום אחד קרה נס. לגדוד שלנו ניתנו כמה ימי חופשה אמתית בנהריה עיר הנופש הייקית. היה לנו שם זמן מאד נעים, ובזכותו של עמוס שהיה מה שנקרא "כזה שהבנות מתות עליו", נטפלו אלינו כמה בחורות נהריאתיות יפות בעת שהותנו בבריכה. אחר כך זכינו גם

56

משמאל - יעקב עמוס חבשיש

להזמנה לבתיהן לריקודים ובילוי בערב. ביום השני לנופש הזה צנחה לה לתוכנו בהפתעה חברתו היפה של עמוס אותה הכיר עוד בבית הספר התיכון. זה לפי כלל הברזל הנקוט אצל הבנות, שלא לשחרר "הרסן" יותר מדי לאותו החתיך המבוקש, וגם לבצע מדי פעם סיור בטחון. (חברה שלנו ללימודים בירושלים רדפה אחרי המחוזר שלה לאפריקה, ודרך הג'ונגלים האגדיים, בינות ללועי

57

האריות והאגמים שורצי התימסאחים וסוסי היאור, היא פלסה את דרכה ללא ליאות, עד מקורות הנילוס על מנת להדביקו).

אחרי תקופה, בגלל אילוצים פיקודיים הועבר עמוס לתפקיד אחר, אך קשרי הידידות בינינו המשיכו גם אחרי שהפכנו לאזרחים מן השורה. החלפנו מכתבים וכרטיסי ברכה בראש השנה וכו' (מכאן זכרתי כתובתו). ידעתי שסיים לימודיו , נישא לבחירת לבו והקים משפחה. כרופא צעיר מתמחה במיילדות בבית החולים בילינסון, קרה שיום אחד עשיתי את "ביקור הבוקר" הרוטיני במחלקת היולדות. בזו היו כמה חדרים כשבכל אחד שכבו ארבע יולדות. בהיכנסנו לחדר קראה בדרך כלל האחות האחראית שליוותה אותי: "בוקר טוב לכולן, נא לשחרר חזיות ולהוריד תחתונים". זה לצורך ביקורת רפואית כדי לוודא שאין תקלות בתעלת הלידה או באברי ההנקה. אחת היולדות, במקום לעשות ככל היתר, כפי שנתבקשו על ידי האחות, משכה את הסדין מעל לראשה והתעטפה בו מתחזה כישנה... על הגיליון הופיע השם רוזנטל עדינה... לא היה לה נעים לפגוש את הידיד הזה דווקא כך... הערנו אותה מ"השינה", שמחתי למפגש ברכתי אותה בחיוכים ודרישות שלום וכיו"ב. יחסי החברות נמשכו בינינו במשך שנים. היו לנו קשרים יפים בהם הכרנו הדדית את כל בני המשפחות. בין היתר, סייע עמוס הארכיטקט המוכשר בעצות לבני אהוד בדירתו ברחוב הנרקיס בירושלים וכן גם לנו בעת רכישת הבית ועוד. הכרתי כמובן גם את אילה הנהדרת עם המטען המקסים שנשאה בבטנה בשמחה ובששון יום אחד גליתי שעמוס נעלם לי לאיזו תקופה. בחיפושים מאומצים עליתי על העניין העגום של בעיית הבריאות וכל מה שהיה בעקבותיה. תודה לאל הגיע השיקום, והקשרים בינינו חידשו ימיהם כקדם ואף ביתר שאת. זה כאשר גילינו חברים ואישים מעניינים שהיו אתנו בגדוד, אתם ערכנו מפגש מרגש ומרתק.

, נתברך במשפחה נהדרת 402 חברי היקר עמוס רוזנטל זה השליש מגדוד שדה תותחנים

58

איתה הוא משייט במדינות שונות, וגם מטפל באוסף האגדי של חומר שאסף במשך השנים בקפדנות של נמלה. מאלה הוא מוציא ספרים יפים מעשה אמן להתגאות.

בברכה יעקב זמיר

יעקב זמיר

59

אדי מור

החתונה - משמאל - אדי, אשתו, אילה ועמוס

60

מפגשים ורעות תחנה ראשונה

נשלחנו, קבוצה שסיימה את אימוני הטירונות בגדוד מרגמות כבדות בדרום, 1955 בשלהי , בית הספר לתותחנות ששכן אז בסרפנד, צריפין של היום. המטרה: התמחות 9 אל בה”ד בענפי המקצוע שכללה קורסים מתחומים שונים בחיל. קבוצות נוספות הגיעו באותה חניכים 60 עת גם מגדודי מרגמות ותותחים אחרים כדי להשתלב באותם קורסים. מנינו כ- מיטות בכל צריף. 30 שנאספו ליד שני צריפים ענקיים שכללו מפקדים זוטרים בדרגות סמל וסמל ראשון ליוו ופיקחו על באי הקורס. הבכיר שביניהם, סמל ראשון סגל, רומני עם מבטא כבד, בסיועם של עוזריו חילקו את הנאספים לשתי חניכים בכל פלגה. החלוקה הייתה שרירותית. 30 פלגות בנות התחלנו לקבל הנחיות לגבי סדר היום שלנו ובסיום ההסברים שקיבלנו, שכללו את סידור המיטות, ייצוב החגור, (מצדי תפרקו צריפים בשביל להשיג דיקטים או תייצרו קרטונים בעצמכם לייצוב החגור - ענה המפקד לשאלה היכן נשיג את המייצבים), שעות הלימודים והארוחות ואפילו את סדר גיהוץ המדים. נבחרו גם שני מועמדים להיות חניכים תורנים בראש כל פלגה. השניים היו עמוס רוזנטל מפלגה ב’ ואדי מור מפלגה א’. בזכות בחירתינו, סמ”ר סגל גיהץ את המדים שלנו בנוכחות כולם. פריביליגייה ראשונה לטובתנו. מבטינו המחוייכים נפגשו לראשונה בתחושה של גאווה חבוייה, שהרי לא סתם בוחרים מישהו ללא תכונות של בולטות, קסם אישי, אחריות, כריזמה וכישורי פיקוד. יש לציין שתכונת הצניעות בה ניחנו המריאה לשמיים.. זה היה המפגש הראשון בין עמוס רוזנטל לבין אדי מור שהתבטא בחיוכים גנובים ובהערכה אישית גבוהה (וכלל לא מוגזמת לדעתנו) של אחד אל השני. במהלך הקורס שארך חודשיים תמימים היו בינינו מפגשים קצרים ושיחות “מפקדים” לעתיד בחדר האוכל, במקלחות, במועדון ובשעות הפנאי כאשר רוב השיחות נסובו על הנתינים שלנו, על קשיי הפיקוד בהם אנו נתקלים ועל הפתרונות המבריקים שאנו יוצרים מכוח גאונותינו. בתום חודשיים בהם גרסנו את תורת התותחנות, היינו בטוחים שנמשיך ונפקד בעתיד על חטיבות אם לא על גייסות, נשלחנו לתל-השומר למבחני קצונה. היה לי המזל להיות

61

ממסיימי הקורס מבינינו. כאשר נמסרו לידיי כל התיקים 30 אחראי על המשלוח שכלל האישיים של הקבוצה, ביניהם היה גם תיקו האישי של עמוס. אמנם לא הפגנתי נאמנות חברית מוחלטת ולא סיפרתי לעמוס על-כך, כי לא רציתי לגלות את העניין ולהפיל עליי את כל נוסעי המשאית לדרוש ולעיין בתיקיהם האישיים. נהניתי מאוד לקרוא את ההמלצות החמות שנכתבו על עמוס על-ידי מפקדיו, שלא לדבר על המחמאות האדירות שמפקדיי הרעיפו עליי. ריחפתי בשמיים. בדרך חזרה עמוס לא הפסיק להזכיר את מהלכי המבחנים שעברנו ואת ספקותיו והיסוסיו באשר לתגובות ולמעשים שנקט במהלכן. הציונים שנמסרו לידינו ניתנו בצבעים ולא ידענו לפרש מה משמעותו של כל צבע. כישלון או הצלחה? אדום, צהוב, לבן. לך תדע. בתום חודשי הקורס נפרדנו בחיבוקים , בנשיקות ובהצהרות אמונים נצחיות. בתוך כך החלפנו כתובות (לא מסרתי את כתובתי כי גרנו בדירה קטנה בשכונת עולים עלובה בסלמה ג’, בשולי שכונת רמת חן האמידה) ולא מסרתי את מספר הטלפון שלי כי מי חלם אז על טלפון בבית?! לחלק מאיתנו היו טלפונים, כך הסקנו מי הם בני העשירים מבינינו. נפרדנו בכאבים, בגעגועים ובתקווה שהשירות שוב יפגיש בינינו.

תחנה שניה

ב.ג. התפטר מראשות 1963 , נפגשנו שוב. בשנת 1955 כעשור לאחר המפגש הראשון בשנת הממשלה ובמקומו מונה לוי אשכול. באותם ימים, כל אירוע בארץ המתפתחת ובמיוחד בתל-אביב הקטנה שהובילה כבר אז את חיי הלילה, זכה לכיסוי עיתונאי נרחב. פתיחתה של מסעדה גדולה ומפוארת שהציעה לראשונה, במכלול אחד תפריטים צמחוניים, בשריים ומאפים אירופאיים בצד גלידרייה עשירה היווה אטרקציה ממשית. היא נקראה פם-פם (הראשונה) שנחנכה באותם ימים ברחוב אבן-גבירול פינת רחוב בלוך בתל-אביב. היזמים משפחות אברמוביץ’, זייתוני ורוזנטל, שלושה טייקונים באותה עת חברו יחד, השקיעו רבות בממון ובתכנון ופתחו את פם-פם הייחודית. באותם ימים עבדתי כפרסומאי בחברת פרסום ידועה והוטל עליי לטפל בהכנת מסע

62

פרסום לרגל פתיחת המסעדה. במהלכי השבועות האחרונים, לפני הפתיחה, כאשר בנאים, נגרים, חשמלאים, מעצבים ועובדים רבים אחרים עמלו כמו דבורים בכוורת להשלמת עבודות הגמר, לקראת מועד פתיחתה המוצהר של פם-פם. אני שקדתי לחקור את הנושא ולהשתדל למצוא את היתרון היחסי של המסעדה לעומת הקונוונציות המתחרות שהיו קיימות אז. בתחילה התחלתי ללמוד על היזמים ואף יזמתי מפגש עם האדונים זייתוני ואברמוביץ’. לצערי נבצר מהשותף השלישי להיות נוכח בפגישה. גם השם רוזנטל המשיך לסקרן ולהעסיק אותי. אמנם ייחסתי חשיבות לשם, אך הייתי עסוק. המשכתי בהכנותיי והפסקתי לחפור בעניין השם. היה צורך ראשוני להכין סדרת צילומים מקצועיים של חוץ ופנים המסעדה על כל שלוחותיה. המכלול המרווח היה מרשים וענק אפילו על תל-אביב הקטנה של אותם ימים. לצורך כך הזמנתי צלם פרסום ידוע, חיפאי שחזר מלונדון לאחר תקופת לימודים ארוכה, כדי שיבצע את מלאכת הצילום. הוא נבחר בגלל עבודות הצילום שהציג לפנינו שהיו מרשימות ומקצועיות. שמו היה מנדיל גברא. במהלך ימי הצילומים הופיע לפתע רעי משכבר, מר עמוס רוזנטל במסעדה. הוא התהלך שם כמו בעל-בית אמיתי. היססתי אם להיחשף מייד. התפעלתי. בחור כל כך צעיר, מוכשר ככל שיהיה כבר הפך לטייקון ושותף של שני אנשים כל-כך עשירים. ממש הערצתי. כמובן אי אפשר היה להתחבא. תוך דקות ספורות עמוס גילה אותי.עמוס הפגין צניעות רבה כאשר בירכתי אותו על היוזמה והשותפות. הוא הסביר לי שהשותף השלישי הוא אבא שלו, יעקב רוזנטל, שבנה את המסעדה, על-פי התכנון של בנו עמוס - האדריכל. שמחתי, התרגשות אדירה. החלפנו זכרונות, הרמנו כוסיות, התעדכנו על מעשינו ומעללינו. לשמחה זו נוספה העובדה שמנדיל גברא נבחר על ידי לצלם הפרויקט. מסתבר שהוא ועמוס היו חברים מילדות. היה מפגש מרגש. פתיחת פם-פם היוותה אירוע יוקרתי. כל המי ומי נוכחו בערב הפתיחה, כולל ראש העיר הנמרץ מרדכי נמיר, שרים, חברי כנסת וכל נציגי העיתונות והתקשורת. המסעדה זכתה לכיסוי גדול באמצעי התקשורת. ואילו אנחנו, עמוס ואני המשכנו שוב, כל אחד בדרכו ולגורלו עד למפגש הבא, כעבור שנים רבות.

63

תחנה שלישית

אילה, צעירה נבונה ומוכשרת מבית דתי מסורתי, פיתחה קשרי חברות קרובים עם גבי - אשתי, צעירה נבונה ומוכשרת מבית חילוני לא מסורתי. הן נפגשו במסגרת לימודיהן המשותפים באוניברסיטת בר אילן. החברות התהדקה והעמיקה ושתי הבנות הפכו לחברות בנפש. הן זכו לנסוע ביחד לסמסטר באוניברסיטת סורבון בפריס להמשך העמקת ידיעותיהן בשפה הצרפתית. בד בבד גם הרעות ביניהן העמיקה מאוד ונמשכת מזה למעלה משני דורות. גבריאלה המכונה גבי, סיפרה לי על המפגש של אילה עם מחזר חדש ונלהב: הבחור, אב לשלושה, שאת שמו לא ידענו, נמצא בהליכי גירושין, חילוני, אפיקורס מלידה. יחסיהם ידעו עליות ומורדות ונמשכו כמה שנים טובות לפני שבאו על פתרונן המוצלח. הזדמנויות למפגש בינינו נדחו מספר פעמים וברגע האחרון. למותר לציין שסקרנותינו להכירו גברה יותר ככל שרבו דחיות המפגשים. ואז יום אחד נפגשנו סוף סוף. אילה עם החבר שלה הוזמנו לביתנו ששכן ברחוב רקנאטי ברמת-אביב. זה היה לפני כארבעים שנה. כאשר האינטרקום צלצל בביתנו ידענו שהפעם נכיר סוף סוף את הנבחר. ידענו שאנו עומדים לפגוש אדריכל מוכשר ועצמאי, שהיו לו קשרי עבודה עם התעשייה האווירית. ידענו גם שהם, אילה והחבר שלה נפגשו לראשונה בתעשייה האווירית, שם אילה עבדה בתפקיד בכיר. לימים עמוס סיפר לנו כמה התרשם מהסדר והניקיון במשרדה של אילה. צלצול האינטרקום ריגש אותנו, את גבי ואותי. פתחנו את הדלת לרווחה וחיכינו בשמחה ובסקרנות לפגוש לראשונה את “המיועד”!!. ו...הפתעה מרגשת, אילה עם עמוס רוזנטל. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה את שנינו (את עמוס ואותי). יא בן יונה, אמרתי, אתה ידעת שזה אני?! – שאלתי אותו. מאז, לאורך כל השנים הרבות, יש לציין, שדרכינו לא נפרדו. ידידות ורעות של ממש מתקיימות בין שתי המשפחות במשך כמעט יובל שנים.

64

טיול למקדוניה

משמאל - אדי, עמוס, האבא של דושקו

משמאל אדי, הנזירה, עמוס

משמאל עמוס ואדי מימין

65

טיול בנהר מהונגריה עד גרמניה

בית הכנסת וינה. אילה, זלמן ואשתו

AMALYA האוניה

66

הקו מראה את גובה מי הנהר

67

ספינה ממוסקבה לסנט פטרסבורג

משמאל - עמוס, אילה, גבי, אדי ושרה. עומדים - ישראל הראל ועובדת

68

על האוניה. אילה ראשונה

69

ע'י מוסקווה

בבית הכנסת, אילה וישראל הראל

70

ישראל ואילה ברוסיה

71

מוטקה זמיר

. הוא היה קצין האפסנאות 1960 הכרתי את מוטקה בתקופת שירות המילואים בסיני ב– של הגדוד. , לאחר שלושה שבועות של שירות מילואים, החלטנו לעשות טיול בסיני. קיבלנו 1970 ב– שני קומנדקרים (נ”נ). בקומנדקר הראשון נסעו מוטקה, אני ושמחה לינצ’בסקי ובשני שלושה מכונאים. לקחנו איתנו חבית דלק. בסיני הייתה רוח סערה. אני רציתי לחזור, אך מוטקה החליט להמשיך. עברנו את סיני ליד סואץ ובחצות הגענו לשרם א־שיח’. בבוקר המשכנו לאילת בדרך שלא סללו אותה עדיין, לפנות ערב הגענו לאילת. מאילת המשכנו בלילה. 12 לשבטה, אליה הגענו ב בטיול הזה מוטקה ואני נעשינו חברים. בשנים האחרונות מוטקה מתגורר במטולה וקשרי החברות בינינו התהדקו.

מטולה, אילה ומוטקה על הגבול

72

בגינה של שקד מוטקה ויוסי

משמאל מוטקה מעל מטולה

2012 מוטקה ועמוס מטולה

73

קריירה - אדריכל, קבלן

74

אורי אבירן

התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית. הפרויקט אליו הוזמנתי היה הקמת מפעל 1977 ב ענק לטילים באיראן. תפקידי היה אחראי הבנייה. התכנון באיראן היה של קומפלקס של ק"מ – מפעל ענק. 4 ק"מ על 2 מבנים ומחסנים על שטח אנשי מדידה, השתכנו בעיירה סמוך 2 כשהיינו צריכים לנסוע לאיראן נסעתי עם אורי ו לאתר הבנייה. כשהגענו לאיראן פגש אותנו גנרל איראני רם דרג איתו נסענו לאזור הבנייה המתוכנן. כשעמדנו למדוד גילינו שהמכשיר לא היה תקין. כשישבנו כולנו בחדר האוכל, אורי לקח את המכשיר לחדר שם תיקן אותו בעצמו. בזכותו לא היינו צריכים לחזור ארצה על מנת לתקן את המכשיר, אין ספק שאורי היה אדם מיוחד. בהמשך הגנרל האיראני הגיע ארצה לפגישה בתעשייה האווירית. אורי הזמין את כולנו למסעדה בתל-אביב. אורי רצה שאצטרף בכדי שאנעים את זמנו של הגנרל. אורי על כל מעלותיו לא דיבר יותר מדי ולכן בד"כ תפקידי היה לדבר כי אני אוהב לדבר. בזמן שעבדנו באיראן קיבלנו גם חוזה תכנון בקניה. כשחזרתי מאירן מאחד הביקורים הגעתי לעבודה ואורי אמר שחיל הים של קניה פנו אלינו לתכנון שם. אורי היה עסוק מאוד והציע שאני אקח את העבודה. אני כמובן אוהב לטוס לחו"ל וקפצתי על ההזדמנות. שבוע אחר כך כבר טסתי לקניה. וכך עבדתי במקביל גם בקניה וגם באיראן. באחת הפעמים

75

שעבדתי באיראן אורי הצטרף. הוא ראה איך אני מנהל את הפרוייקט. אולי הוא בא לראות איך אני מדבר באנגלית. בינתיים השאה האיראני נפל ושילטון האיטולות סיים את הקשר בין ישראל לאיראן.

אחרי איראן קיבלנו עבודה נוספת בתעשייה האווירית.

חיל האוויר של אקוודור 1981 ב פנה לתעשייה האווירית בהצעה לתכנן מפעל לטיפול במטוסים. מהנדסים מהתעשייה 6 שלחו האווירית – כל אחד מתחום אחר, ואורי היה אחראי. פנינו לחיל האוויר באקוודור עם הצעת תכנון המפעל. נסענו כל השישה לכל שדות התעופה באקוודור. אורי סבל מלחץ האויר הנמוך – העיר הראשית קיטו בגובה מטר. עקב כך עזב את התכנית. 2,300 כך נפרדנו כעמיתים לעבודה אך נשארנו חברים עד היום. בשלב מסוים עזבתי את העבודה בתעשייה האווירית, וכשכבר עזבתי את התעשייה הם פנו אליי והתחלתי לתכנן בתור מהנדס חיצוני עם

אורי פרנס עמוס

1977 איראן

76

חיימו מהתעשייה האווירית.

בנוסף לאורי היה גם אברהם פרנס שעבד איתנו בתעשייה האווירית. אדם מקצועי ובין רמי הדרג איתם נפגשתי. הוא היה מדוכדך כי בנו הטייס נהרג ומאז הוא לא היה אותו אדם. אני ואשתי. נהגנו להיפגש איתו ועם אשתו המון שנים, אבל הם אינם איתנו היום.

במשך שנים, אורי ונעמי, אילה ואני היינו חברים קרובים שנים רבות. אבל גם אשתו נפטרה.

, עמוס, מוציא ספרים ואישתו, ביניהם צבי גליק, משמאל: דידי אורלובסקי X פרנס, אורי, כרמון,

77

נחל אודים אורי ונעמי

22.8.2023 אורי

78

אורי ונעמי יום הולדת של אילה

אילה אורי ונעמי

79

שמחה אייל

שנה. בשלב מסוים הוא הציע 40 חזרתי לעבוד עם ישעיהו שקד, חברי מזה 1993 בשנת שאעבוד אצלו. על הפרויקט הראשון שלנו היה אחראי שמחה. המשרד של ישעיהו שקד היה בנתניה והפרויקט הראשון שביצעתי היה בכפר סבא. לפני שעבדתי אצלו ביצעתי עבודות עבורו כמהנדס חיצוני. לא היה לי קשר עם שמחה בעבודות הקודמות שעשיתי עבור ישעיהו, שכן שמחה עבד בבניינים אחרים. כשהתחלתי לעבוד בבניינים בכפ”ס פגשתי את שמחה והייתי אחראי עליו. הוא היה מסודר מאוד – איש ביצוע לעילא ולעילא, אך הייתה לו בעיה עם הזמנים. הסתדרנו טוב מאוד אבל מרוב שהיה רוצה לשמוע את הסיפורים שלי – היה לנו קשה לעמוד בזמנים. בשלב מסוים התחלנו לבנות על שטח ענק בהוד השרון. הוא היה אחראי על השטח. קיבלנו אישור משיכון עובדים על הבנייה והזמן היה קצר מאוד. חיפשתי שיטות תכנון מודרניות בכדי לקצר את משך הבניה. היינו צריכים לעשות דוגמא של קיר אחד במפעל ושמחה היה אחראי על הקמת המבנה הזה. ואז הגיעו המומחים – המהנדס הראשי של שיכון עובדים, ישעיהו ואנשים נוספים, וקיבלנו אישור. וכך התחלנו לבנות את הבניינים בשיטת התכנון החדשה. ישעיהו היה מגיע לכמה דקות לשתות קפה ולדיבורים. בצהריים היינו יושבים יחד לאכול. בתור הבוס היה חשוב לי להראות להם שאנחנו יחד, חברים שווים. כל אחד אחראי על בניין ואני אחראי על הכול. אני מקבל את ההחלטות היה לי “פיצוץ” במוח (שבץ מוחי). היתה לפני תקופה 2000 כי האחריות היא שלי. בשנת שישעיהו לא אפשר לי לפגוש את העובדים במשרד, לא רצה שיהיה לי קשר איתם. המשכתי להיפגש עם שמחה. לא רציתי להיפגש עם ישעיהו. שמחה ניסה לשכנע אותי להיפגש איתו. ואכן נפגשנו. אמרתי לשמחה שאספר לו למה לא רציתי להיפגש איתו עוד שנים, אבל שמחה נפטר לפני כן, מאז עברו הרבה הרבה שנים. 5 הפגישות שהיו לי כל שבוע בכפ"ס עם שמחה – הייתה לו דירה של אבא שלו. אימו של שמחה נפטרה בלידתו בפולין ורק אביו טיפל בו. כשרצו לברוח מהנאצים מפולין הם

80

שמחה ועמוס

הגיעו לבוכרה. שמחה היה מספר לי שבתור ילד היה הולך לישון רעב. ואביו סיפר לו שכשיגיעו לארץ ישראל יקבל לחם וכך חלם לעלות ארצה. באחד הבניינים שבנינו הוא קנה דירה לאביו, והעסיק פיליפינית שטיפלה באב. אמרתי לו: “שמחה, יום אחד כשהאב לא יחיה, זה יהיה בשבילך שוק נורא”. האב נפטר ונקבר בבית הקברות בירושלים. נסעתי עם שמחה לקנות יחד את המצבה. את הדירה הוא שמר. הפיליפינית נאלצה לעזוב. שמחה נתן לה מכל טוב והיא הלכה בינתיים לעבוד עם מישהי בראש העין. בדצמבר היה לו צורך לקנות מתנה לפיליפינית. הלכנו כדי לקנות את המתנה בכפ"ס, כדי שאשתו לא תגלה. תוך כדי שהלכנו מהר, שמחה, שהיה איש ספורט שנוהג היה לצעוד, חש ברע. בראש העין נפגשנו עם הפיליפינית. ניסיתי להציץ מהראי וראיתי נשיקה ביניהם.

81

כשאשתו עזבה 14:00 התברר שהייתה לו בעיה בלב. נסעתי כל יום לבי”ח מאיר. בשעה הפיליפינית הגיעה. ראיתי את הנגיעות הקלות ביניהם בידיים – זו הייתה כל האהבה הגעתי לבית החולים. 2004 ביניהם. הוא נאלץ לעבור ניתוח בבילינסון. בראשון לינואר סיפרתי לו שבחמישי אני נוסע לניו זילנד ואוסטרליה. הוא ביקש שלא אסע אך לא הייתה לי ברירה אלא לטוס. אחרי הניתוח שלחו אותו לנתניה לשיקום. יום אחד בערב גשום אשתו לקחה אותו הביתה. שמחה ביקש שבדרכם הביתה יבקרו בדירת האב. איך שהגיע לבית האב שמחה נפל ומת. הייתי באותו הזמן באוסטרליה, מיד כשגיליתי שנפטר שיניתי סיבות לכך שהפסיק 5 את התוכניות וחזרתי הביתה, בדרך בבית קפה באוסטרליה כתבתי לחיות. כשהגעתי בחודש למותו לקברו ראיתי את אשתו ואת הפיליפינית שתיהן עמדו וזר כלניות בידיהן.

שמחה בבניין

שמחה באתר הגליל כפ"ס

82

שמחה ועמוס באזכרה לאבא של שמחה

83

יעקב ארוש

שולחן העבודה אצל המסגריה של יעקב

יעקב הוא מסגר מוכשר בעל מסגריה ברמלה. במקרה מצאנו אותו. לפני שנים כשעמית היה מגיע אלי פעמיים בשבוע, חיפשתי מישהו שעושה עבודת מתכת. נסענו לרמלה ושאלנו מישהו ברחוב והוא אמר לנו שיש מישהו כזה והוסיף “סעו אחרי”. נסענו עם האוטו אחריו ומצאנו את יעקב. המסגרייה שלו בעיר העתיקה של רמלה, כל הבניין קטן מהמרתף שלי , זה היה בניין עתיק מאובזר בכלים רבים וביצירות של יעקב. אחרי תקופה מסוימת אשתו חלתה והוא עבד פחות, הייתה ירידה בפרנסה ומצבו הכספי אלף ש"ח. לאחר זמן מה אשתו 20 החל להידרדר. רציתי לעזור לו. אני זוכר שנתתי לו כ נפטרה ובאתי אליו הביתה בשבת עם עמית כדי לנחם אותו. היה לי חשוב לעזור לו, לכן נתתי לו כסף. בתקופה מסוימת צצה בעיה חדשה. הבית שלו ברמלה היה בית ערבי יפה עם חצר גדולה ומדהימה. חברה קבלנית הלכה לבנות מאחוריו בניין חדש גבוה והיו ביניהם ויכוחים בבית המשפט בעניין הבעלות על השטח. משום שהוא חבר סייעתי לו כספית. יש לו היום חברה חדשה, אישה טובה.

84

בערב מגיעים עוד שישה חברה 7 לימים גיליתי שהוא איש מוזיקה וכל יום שלישי בשעה יושבים לאכול פעם הלכתי פעם אחת 11 לנגן מוסיקה אמריקאית יוצאת מהכלל ובשעה יצאתי בלילה כי אחד מהם גר בפתח תקווה הוא אמר שחבל שהלכתי באמצע כי הוא רצה לעשות מוסיקה ליום הולדת שלי, ראיתי את הצילום שהוא יש לו בעיה עם השיניים נתתי לו כסף עבור שיניים יפות. בדרך כלל הוא מרים לי טלפון ביום שישי לפני שבועיים ביקשתי ממנו יש לי בעיה הוא עשה לי ברזל מפתח הכניסה לחצר וזה לא עובד טוב ביקשתי ממנו הוא אמר שיקפוץ ועדיין לא הגיע.

יעקב ואילה

מימין יעקב, מתקן את השער

עמית ויעקב

85

יעקב ועמוס

יעקב ועמית

86

אריאלה לוסקי

כשעבדתי בים המלח עם גדעון , חלק מהכסף 1985 בשנת שגדעון השתמש בו לבניית המלון היה תמריצים מהמדינה. לכן, היה מגיע פעם בחודש מהנדס אחראי מטעם המדינה לבדוק אם הביצוע שדווח תואם את המציאות. אני הייתי נפגש איתו לישיבה אחת לחודש וכך

הכרנו. באותה תקופה מנהל בית החולים פורייה עמד להרחיב בבית החולים את מחלקת פה ולסת (באגף התבצעו גם ניתוחים ודברים נוספים). חמו של מנהל בית החולים הוא המהנדס שהיה מגיע לבדוק את עבודתי בים המלח, הציע את שמי לרופא בתור האדם הנכון לתפקיד. אריאלה הייתה הנציגה של העמותה שתרמה חלק מהכספים לבניית האגף ולוותה אותי במהלך התכנון והבניה. אריאלה ועמוס

אריאלה - סכנה כאן בונים

אריאלה לוסקי - מרכז העמודה

87

דני רז

דני, מייקל ועמוס

איך התחלנו? , פתחתי 1963 דני ואני למדנו יחד ארכיטקטורה בטכניון ומיד אחרי סיום הלימודים בשנת משרד אדריכלים עם דני רז. את המשרד פתחתי בבנין דירות שאבא שלי בנה ברחוב ויצמן . המשרד היה ממוקם בחצי מרתף מתחת לבניין. כדי להגיע אליו היה צריך לרדת 27 שלוש מדרגות מקומת הכניסה של הבניין, להיכנס דרך דלת דירה רגילה, ואז היה עוד גרם מדרגות (של שמונה מדרגות) שהוביל למשרד. מימין היו ממוקמים השירותים שלא יכלו להיות בקומה של המשרד מטעמי צנרת ואינסטלציה. המשרד היה מורכב מחדר

88

גדול ושני חדרים קטנים. בחדר קטן אחד ישב אבי, בחדר השני ישב הגזבר, ובחדר גדול אנחנו ישבנו. החדר הגדול היה מורכב משולחנות גדולים ושם ישבנו על התכנונים. הכנתי כרטיסי ביקור למשרד והצעתי לחברי הטוב דני רז שיעבוד איתי. באותו זמן דני עבד אצל ארכיטקט ממשרד אחר. הוא התחיל לעבוד איתי, אבל בשביל הפרנסה המשיך לעבוד אצל אותו ארכיטקט. בנוסף לדני עבדה איתנו גם שרטטת. בין המבנים שתכננו , בנין נורט, רחוב רוקח, שכונת תל ברוך שבתל אביב, וכן מבנים מחוץ 26 ביחד: בוגרשוב לתל אביב - חופית, שכונה בבת ים, כפר סבא, צופית. , אז בעקבות פשיטת הרגל של אבא שלי, פרקנו 1967 השותפות עם דני החזיקה מעמד עד 73 שירת דני במלחמה. ב- 1967 אותה. אני המשכתי הלאה, ודני נסע לעבוד בהולנד. ב

על הכביש בין חורפש למעלות - מימין דני עמוס עדינה אילה רז רות ויג האחות של דני ובעלה

הוא חזר ארצה ממש לפני יום כיפור היישר אל המלחמה. בזמן שעבדתי כמהנדס המועצה תמר נאלצתי לטוס לאירן מטעם התעשייה האווירית לשלושה חודשים, ביקשתי מדני שיחליף אותי לתקופה זאת. הוא עזר לי ועשה עבודה מצויינת, כל כך מצוינת שהם רצו להחליף אותי בו...

89

כשהתחלתי לעבוד בת”א הכרנו את החברים של דני, והצטרפנו אליהם. אלה היו “החברה” – רותי ומייקל, גברא ונעמי, אייקי ועליזה מזרחי. יחד יצאנו לטיולים והיינו חברים קרובים מאוד, עד שנפרדתי מעדינה. בתקופה מסוימת הם אמרו שאולי זה לא בסדר ונפגשנו, אך הפגישות לא היו אותו דבר, שכן לי היו חיים שונים לגמרי.

בטיול - עדו ועדינה עמוס וגברא

90

באפקה על הדשא - מימין עמוס ועדינה עם הילדים עדו ועינת. משמאל - דני ובתו אילה

דני ואילה

91

גברא

דני רז הפגישה האחרונה

92

ים המלח

93

לוטוף סולימאן אבו נביל لوطوف سليمان أبو نبيل.

לוטוף עם אישתו, עדינה ועמוס למטה הילדים עידו, הבן הקטן של לוטוף בביל, עמית ועינת. כפר אלבענה

94

התחלתי להקים עבור גדעון את בית המלון פאן-אמריקן. 1971 ב באותה תקופה קשה היה להשיג עובדים שיגיעו לאזור ים המלח, מה גם שהפרויקט היה בים המלח שהיה עדיין אזור ספר שאסור היה להעסיק בו עובדים ערבים. באותה תקופה הגיע קבוצה של פועלים מהכפר בועיינה כשלוטוף היה האחראי עליהם. הם היו מגיעים בראשון בבוקר ועוזבים בחמישי אחה”צ. הכרתי את לוטוף כעובד טוב מאוד. בצילומים ניתן לראות את הפגישות שלנו. לאחר מכן התחלנו לעבוד על הוספת אגף בבית המלון השני – גלי זוהר. לוטוף הצטרף לעבודה עם קבוצת העובדים שלו. עם הזמן התקרבנו ונעשינו חברים טובים.

בבית קפה בנצרת - לוטוף בנו בביל אישתו עדינה עמוס ועמית (הצלם עדו)

לא המשכנו לעבוד ביחד אך נשארנו חברים. הייתי מגיע אליו לכפר והוא היה מגיע אליי לשוהם למפגש עם המשפחה. פעם אחת הוא הגיע עם בנו אך אילה לא הספיקה להכין אוכל, כך שהזמנו אותם למסעדה לא מוצלחת באיירפורט סיטי, מה שגרם להתקררות

95

קלה ביחסים ביננו. כשפרצה מלחמת המפרץ וטילים נפלו במרכז הוא הציע שאבוא עם המשפחה להתגורר אצלם. כשהוא עבר התקף לב הייתי בפלורידה, ומשפחתו התקשרה לבשר לי. כשנודע לו שעברתי שבץ הוא פרץ בבכי. בכל החתונות הייתי מגיע כחלק מהמשפחה ומצטרף לריקודים ולשמחה. בחתונה האחרונה הייתי בכפר עם עמית. ניתן לראות בתמונות את השמחה הגדולה. לאחרונה חלה הרעה במצבו וגם הוא לקה בשבץ – מה שהותיר אדם שהיה כה חזק, חסר יכולת לדבר. הדבר הכאיב לי בנשמה, שכן גם אני עברתי סיפור דומה בעברי. עם זאת, גם בלי לדבר יכולנו לתקשר האחד עם השני.

מימין - לוטוף פנחס אפלולו עמוס ארזי

96

אילה לוטוף ואשתו

לוטוף ועדינה בנצרת

עם לוטוף בחתונה בכפר

לוטוף ואשתו ועמוס

עמוס לוטוף ואשתו

97

עמוס ואשתו של לוטוף

אהבה - לוטוף ועמוס

10.10.2023

כביל (הבן של לוטוף), עמוס ולוטוף

98

17.8.23 לוטוף שלום אולי נפגש היום

2021 עם לוטוף במרפסת

99

יהודית אסייג

כשעברתי את השבץ (הפיצוץ במוח) ושכבתי בתל השומר אילה הייתה איתי משמונה בבוקר עד שמונה בערב. ביום השלישי אמרתי לה ללכת הביתה בשש, היא הלכה ובשש ודקה הגיעה יהודית. היא חלמה בלילה שקרה לי משהו. היא ניסתה להתקשר ולא הצליחה, צלצלה הביתה ועינת ענתה וסיפרה שאני חולה ובתל השומר, ומיד היא נסעה לשם. נהגנו לשוחח בטלפון ולהעלות זכרונות. ביום ההולדת שלה

יהודית ועמוס

ביוני היינו נפגשים. כשכתבתי את הספר 'אהבה' נפגשתי אתה 15 לדצמבר ושלי ב- 23 ב בתחנת הרכבת באוניברסיטה. באחת הפגישות שלנו בתחנת הרכבת האוניברסיטה בת”א, הראיתי לה את ספרי ‘אהבה’ שמאגד את ההתכתבויות שלנו ממלחמת יום כיפור. היא ישבה וקראה בשקיקה ואף סיפרה לי יותר מאוחר כי לא הצליחה להרדם מהתרגשות. ליוני האחרון (יום לפני 14 במפגש אחר שהתקיים בתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב ב יום הולדתי) – הראיתי לה את הספר על גדעון ואת הספר 'המשולש'. בספר 'המשולש' היא רק הציצה, בספר על גדעון היא התעניינה יותר, כי בדיוק באותה תקופה שעבדתי בים המלח הכרתי אותה.

100

חוף הכרמל

14.6.2023 אולי הפגישה האחרונה

האחות

101

גודי קרינצה

הפעם הראשונה שהכרתי את גודי היה במפעל בבת ים. בשלב מסוים גודי התחיל לעבוד במלון בים המלח. הייתה לנו דירה משותפת בנווה זוהר. הייתה זו תקופה מטורפת עבור גודי ועבורי. נהגנו להתחרות ביננו על דברים שהשתיקה יפה להם... בשלב מסוים הוא עזב אך נשארנו חברים. בסוף חייו גודי שכר דירה בת”א. כשהייתי מרים אליו טלפון תמיד אשתו הייתה עונה. היא הייתה אישה “חזקה”. מאוחר יותר היא נפטרה ולתקופה גודי נותר לבד. בחייו עבד כצבע וככל הנראה בגלל הצבע הוא קיבל את המחלה. יום אחד הציע גודי שניסע לביקור בבאר שבע כדי לראות את הזיכרונות שלנו. הייתה פגישה יוצאת מן הכלל. למחרת הוא התאשפז בבית החולים ולימים נפטר מהמחלה.

מימין - גדעון עמוס גודי

102

גודי

103

סטפן הולץ

כשגרנו ביהושוע בן נון, בהיותי בן , הגיעו עולים מפולין לגור בדירת 15 הקרקע שממולנו. התחברתי לבנם שלמה הולץ (שם לראשונה טעמתי לראשונה בשר חזיר מקופסא). כשהתגייסתי, אני לתותחנים והוא לחיל האוויר, נפרדו דרכינו. כשהשתחררתי מהצבא נערכתי לבחינות בטכניון. בפיזיקה חסר לי חלק מהציון (נרשמתי לקורס בגימנסיה הרצליה. שילמתי בקומה השלישית, הולץ חיכה לי למטה, זרקתי לו את הקבלה על התשלום מהחלון. כך יצא ששילמתי עבור שנינו בתשלום אחד!). התחלנו ללמוד בטכניון, אני

ליד הבית ברחוב בן נון - סטפן וחברה (צילם עמוס)

ארכיטקטורה והוא הנדסת חשמל. כשסיימנו את הלימודים המשכנו להיפגש. הוא . הוא היה מהנדס 56 מהנדס חדש. נתתי לו עבודה על בניין שתכננתי ברחוב אבן גבירול המעליות בבניין. לימים הוא נהיה מהנדס גדול עם משרד גדול של תכנון מעליות. בתקופה מסוימת הולץ ומרסל (שגם איתו עבדתי לימים) הקימו משרד יחד בדיזינגוף פינת-גורדון. וכך שוב נפגשנו. דיסקים של מנצח ידוע (נהניתי ליצור עבורו את קטעי 6 , הכנתי לו 70 כשחגג יום הולדת המוזיקה).

104

שלמה (סטפן) הולץ, אצלי במרתף

105

בחתונה הולץ עמוס ואילה

הולץ ואשתו ברוריה

106

החשמלאים מרסל לוי, יהודה גרין, יוסי פיזנטי

דוד מנקה את הקבר של ההורים ואני שומר עם האקדח

דוד בהר הזיתים

107

דוד

מימין לשמאל: עמוס, דוד, לוי מרסל

108

יהודה אילה מרסל יוסי עמוס X מימין נעמה ברוריה 2003

בסלון מימין - יהודה מרסל דוד

109

מימין אילה נעמי אתי יהודה גרין דוד גבאי

מימין- אתי באי עמוס ובנו עמית דוד גבאי יהודה גרין מרסל לוי אישתו של יהודה עדינה ברוריה. בבית של גדעון בבר מצווה של ניר הבן

110

באוניה

נעמי ועמוס

111

יהודה במרפסת - שותים ביחד (עמוס המצלם)

ואחר כך ויסקי טוב

112

מימין - עמוס, אילה, נעמי

במרכז - עמוס ואילה

מימין - אילה, נעמי, ברוריה

113

טיול באוניה - אסטוניה

אסטוניה - אילה נעמי ברוריה

מימין- אילה ברוריה והדגל

מימין - נעמי אילה ברוריה

114

ווירמונדי גרמניה

אילה ויהודה גרין

מרסל, אשתו, עמוס, אילה

115

פינלנד

מימין - אילה ויהודה

משמאל - אילה מאחור מרסל וגרין

אני אוהב רכבות

116

קופנהגן

מימין - אילה נעמי ברוריה

מימין - נעמי ברוריה מרסל

117

שטוקהולם

שבדיה

118

שבדיה

משמאל אילה מרסל נעמי ברוריה

119

2014 אוסטריה

120

על ההר בין העננים

עמוס, יהודה גרין ומרסל לוי

121

אילה

גרין לפנים ואישה מהקבוצה הולכת בתוך הגן, התנהגות לא מקובלת

122

יהודה גרין ואילה

אילה על המרפסת

123

רוסיה

מרסל לוי

את מרסל הכרתי בים המלח. מהנדסי חשמל 2 הוא היה מאנשי החשמל (בים המלח). היינו ארבעת החשמלאים – קבלני חשמל (גבאי וגרין) ואני, נפגשים בייחוד עם “חתיכות”. 2 (מרסל ויוסי פיזנטי) ו התחלתי לעבוד לראשונה עם חברי גדעון במלון הראשון ‘פאן אמריקן’, אח”כ המשכנו למלון השני ‘גלי זוהר’ ובמקביל הייתי מהנדס מטעם המדינה של המועצה “תמר” האחראית על כל האזור מעין יהב עד יריחו. סידרתי לחבריי אנשי החשמל גבאי וגרין בבוקר בים המלח. 7:00- עבודות חשמל במועצת תמר. קבעתי עם יהודה גרין פגישה ב על הדקה הפגישה נערכה – כך זה היה 7 אני גרתי ברמת השרון. הוא גר בגבעתיים. בשעה עובד בינינו. יחד עם מרסל ויהודה גרין טסנו לחו”ל. שניהם כבר נפטרו.

124

מרסל ועמוס

125

מרסל ברוריה אילה

126

ברוריה ואילה

מרסל ברוריה אילה

127

יוסי פיזנטי

יוסי פיזנטי היה הצעיר מבין אנשי החשמל. היה לי צורך לנסוע שוב לאזרביג’אן. כשהייתי עם אשתי לבד, ראיתי שמזג האוויר בחורף ובקיץ הוא שונה ורציתי לחזור ולראות אותה בסתיו, צבועה בצבעי השלכת. נסעתי שוב והפעם עם יוסי. יום אחד הוא הגיע אלי למשרד בבני ברק ואמר לי, בזמן שישבנו ועבדנו, שאביו בדיוק נפטר ואחרי הפגישה הוא הולך לבית הקברות ללוויה של אביו... זה גרם לי להרים גבה. כשכל אנשי החשמל נפטרו, הפסקתי להיות חבר עם יוסי.

מימין אתי, אילה, יוסי, אישתו, נעמי .

128

אזרבייג׳ן

129

עמוס ויוסי

130

מקדוניה

131

דושקו ריסטנוסקי DUSHEO RISTANOSKI

דושקו ועמוס בחצר

החלטתי לטוס למקדוניה עם עידו. עידו חיפש באינטרנט ומצא המלצות על 2010 ב- ) קבענו עם דושקו – מורה דרך Dushko Ristanoski מורה דרך בשם דושקו ריסטנוסקי ( עם רכבו, אצלו גם גרנו. כבר כשהגענו לביתו הרגשנו “בבית”. כשאני נהנה מאדם מסוים אני מרגיש קרוב אליו. וכך מטיול לטיול הרגשנו שאנחנו כמו משפחה. היו שם טיולים לא רגילים מהם נהניתי והכרתי את השטח אך שבתי שוב ושוב בגלל התחושה שאני חוזר

132

מימין - הוריו של דושקו, דושקו עם אישתו ועמוס

למשפחה. ולבסוף נפרדנו. ואז החלטתי שאסע שוב עם עמית ויותם נכדי הגדול, וכך ביקרנו שוב אצל דושקו. בכל פעם שהייתי מגיע, היינו מגיעים לכפר בו התגורר אביו של דושקו, כפר ישן שהולך ומתפרק. עם זאת, ביתו תמיד היה נקי ומסודר, מלא בפרחים. עם הזמן התקרבתי גם להוריו של דושקו. כשטיילנו בכפר אחר, נכנסנו לחצר, שם בעל לינואר, (המקדונים חוגגים את ראש השנה 14 החצר הציע לנו לשתות מהיינות שלו ב הפרובוסלאבי) בשלג עם מדורות. העלה אותו לדירתו והציע שאבוא ללון שם, וכך קבענו. תכננתי להגיע בפעם הזו בחורף עם עמית ונועם, אך לצערנו בשל השלג הכביש אל הכפר נסגר כך שלא ניתן היה להגיע אליו. ובכל זאת היה טיול מהנה בשלג ולנו בביתו של דושקו ומשפחתו. בפעם הרביעית נסעתי עם חברי אדי, גרנו באותה דירה וביקרנו במקומות יפים וגם הפעם היה טיול יוצא מן הכלל. הגעתי עם דני, ותכננתי שוב להגיע לכפר המושלג, ובפעם הזו אכן הצלחנו. 2017 בינואר

133

דבר ראשון – מיהרתי אל הבית של האדם שהזמין אותנו להגיע אליו, אלא שהאדם כבר נפטר. החלטתי לבקר אדם אחר שהכרתי שם, שכן היה זה חג בו נוהגים המקומיים להיפגש עם השכנים ולאכול יחד. ראינו את המדורות ושתינו יין. היה זה טיול מהנה ביותר. בפעם השישית החלטתי לקחת את אשתי ואת חברינו חיים ושוש, אלא שהפעם הם העדיפו ללון במלון, באזור אחר של מקדוניה. לטעמי זה היה טיול פחות מוצלח. החלטנו לתכנן את הטיול השביעי עם קובי אלא שבדיוק באותה תקופה נולד נכד חדש לדושקו, כך שהחלטתי לוותר על הטיול. והיום אני חולם ומייחל לחזור שוב למקדוניה ולראות את דושקו ומשפחתו.

לינואר דני ועמוס 14

134

אביו של דושקו ועמוס

ארוחה עם אביו של דושקו

135

אלבניה דושקו ועמוס

136

אביו של דושקו והדוד

אביו של דושקו

137

הוריו של דושקו

היורה והמורה

138

עמוס ואביו של דושקו

הוריו של דושקו

בינואר עם חברים בתוך הבית 14

139

שוהם

140

דני ואהובה יום הולדת לאילה

בדיקת המכונית שבה נהגנו

מימין אהובה וולפי לאה עמוס ודני

13 דני חי בבית זה מגיל שנה עד

141

אהובה במקור שייכת למשפחת מאי, גם סבתא של אילה שייכת למשפחת מאי. ערב שישי אחד הוזמנו יחד עם עוד כמה אנשים לארוחה. היה לי מאד קשה, הרבה אנשים ורעש אבל הצלחתי להסתדר, שם נפגשנו לראשונה עם דני ואהובה - אהובה דיברה כמובן ודני הגיש קפה ואירח, לא שמתי לב לזה. אהובה ואילה נדברו שנטייל לסיציליה ביחד. טסנו לשם ושכרנו רכב וטיילנו. דני נהג מרומא עד סיציליה, הוא נהג מעולה. כשהגענו לקאפרי דני ואני החלטנו לעלות עם רכבל במעלה ההר ואילה עם אהובה חיכו למטה. ישבנו כתף אל כתף בספסל הפתוח של הרכבל ושם דני נפתח וסיפר לי את סיפור חייו, שם החלה החברות האמיתית שלנו. דני הוא אדם חכם וטוב-לב – לכן נהיינו קרובים מאוד. שם גם נחשפתי לצורת הנהיגה של דני, הוא תמיד שומר על הימין, בהתחלה זה היה לי משונה אבל היום אני נהנה מזה. בפלרמו סיציליה עצרנו בבית קברות מפורסם שם קברו את האנשים חנוטים וכשאהובה בקשה, כמו בכל מקום, שיצלמו אותה שמחתי לצלם אותה על הרקע המעניין... דני יליד תל אביב. לאביו הייתה חנות זרעים מול התחנה המרכזית של תל אביב, אבל הם עברו לפריז. שם הוא התבגר ולמד לימודים גבוהים. שם הוא גם 13 כשדני היה בן פגש את אשתו הראשונה, הם התחתנו וחיו בצרפת אבל אחרי כמה שנים הם עלו ארצה וגרו בחיפה שם הוא עבד בטכניון. אשתו הייתה קשה ודני היה זה שטיפל בבית ובבנות. אשתו עברה התקפת לב ויום אחד נכנסה לניתוח ונפטרה. אחרי כמה שנים דני פגש את אהובה והם עברו לגור ביחד. לאט לאט דני ואני התחלנו לבלות ביחד וכיוון שדני כמוני אוהב לקרוא על מלחמות היסטוריות, יש לנו משהו משותף. אנחנו נפגשים כמה פעמים בשבוע (אם אהובה משחררת אותו) לטייל גם לים וגם למוזיאונים ודני מקריא לי ספרים שעוסקים בתחום העניין שלנו.

142