PLUS - מגזין הוועד למלחמה באיידס לבריאות וחברה - גיליון 15 דצמבר 2022

האקטיביזם הציל את חיי

מירי קנבסקי

הייתי על סף של מה שהיה נדמה כבחירה בלתי אפשרית. הכל בחיי היה מחורבש. מערכות יחסים זוגיות 2017 בספטמבר שהסתיימו בשיברון לב, עסק שלא מתרומם. חייתי על חסכונות ובעיקר הרגשתי מאוד רחוקה ומנותקת מעצמי. הרגשתי שבכל יום שעובר אני מפספסת. מפספסת את הייעוד שלי, את ההגשמה שלי, את השמחה שלי. מפספסת את חיי. מזה חמש עשרה שנה שחייתי עם סוד הנשאות. עברתי חתיכת מסע עם הסוד הזה. מהסתרה וסוד מוחלט כלפי כל העולם (בשנה הראשונה רק אדם אחד קרוב ידע על הנשאות ואפילו לא הוריי), סיפרתי לחברה, לעוד חברה, לבחור שיצאתי איתו. עם השנים, קיבצתי סביבי חבורה של חברי אמת שהיו שותפים לסוד שלי, אבל עבורי זה לא היה מספיק. בעיקר כי הרגשתי שזה לא פייר. לא פייר שאני נושאת על כתפיי עול של סוד כל כך כבד. לא פייר שאני צריכה להתחבא. לא פייר שאני צריכה לעבור גהינום של פחד וחרדה ושיחות אינסופיות עם עצמי מתי זה הזמן הנכון לספר על הנשאות במערכת יחסים חדשה. לא פייר שאני מסתירה, מתביישת ומשקרת כשאני לוקחת את הכדור היומי שלי או נוסעת לבית חולים לבדיקה. לא פייר שאני מונעת מאנשים להתקרב אלי. והמאבק הפנימי הזה הוא מנת חלקם וחשבתי HIV כאבתי על עצמי ועל כל אותם אלפי איש ואישה בישראל החיים עם כמה מגוחך זה שאמנם איננו צריכים להיאבק במוות, אבל נאלצים להיאבק במשהו שלעתים נדמה חמור אף יותר – "מוות חברתי" המורכב מדעות קדומות, שיפוטיות, ביקורת ובוז.

האקטיביזם הציל את חיי

הבחירה נראתה בלתי אפשרית. מצד אחד לא יכולתי לשאת יותר את הסוד ומצד שני הייתי באימה מהחשיפה. מה יגידו, מה יחשבו. מה יגידו בעבודה. מה תגיד המשפחה. מה יגידו השכנים. ובעל המכולת. ופקידת הקבלה בסטודיו ליוגה. . HIV אני לא ממש מאמינה באלוהים. חשבתי שהוא נטש אותי כשנדבקתי ב אבל האמנתי בקארמה, בעשיית טוב ובהקלה על הסבל בעולם. ואולי זו הדחיפה שהייתי צריכה, כי לא הייתי אוזרת את האומץ לצאת מארון הנשאות עבור עצמי. אבל לצאת עבור אנשים אחרים – זה כבר אחרת. יש לזה משמעות. זכרתי את הרגע, באיכילוב, בו אני מתבשרת שאני "חיובית" ויש לי כעשר שנים לחיות ואחרי שאני מבינה שכנראה לעולם לא אתחתן ולא יהיו לי ילדים, חשבתי על כך שאמות ולא אשאיר דבר אחריי. אף אחד לא יזכור שהייתי. ועבורי, זו הייתה מחשבה מפחידה יותר מהמוות.

אז אולי היציאה מהארון, הייתה הזדמנות להשאיר משהו אחריי. כדי לעשות טוב בעולם. לצאת מהארון כדי לספר על טבעה של המחלה. כדי להפחית את רמת הפחד והסטיגמה סביבה. כדי לנרמל. כדי לקרב. כדי שנשאים אחרים ירגישו בטוח יותר לשתף חברים, בני משפחה ובני זוג פוטנציאליים. כדי שהעולם יהיה מקום קצת יותר אוהב ומקבל את מי ששונה – זו כבר שליחות ושליחות נותנת "דלק". כי קל יותר לעשות דברים בשביל אחרים, מאשר בשביל עצמך. , ימים ספורים לפני יום הולדת שלושים וחמש שלי, בידיים רועדות העליתי פוסט בפייסבוק. "יש לי סוד", 2017 בנובמבר ". בפוסט הזה ביקשתי תמיכה בהוצאה לאור של הספר HIV שנה. אני חיה עם נגיף ה- 15 כתבתי, "ששמרתי לעצמי במשך ". ספר שמספר את סיפורי האישי, שכתבתי כמעט עשור ושכב עוד כמה שנים טובות HIV שלי "חיובית – סיפורה של נשאית במגירה, ממתין בסבלנות, לרגע בו אאזור אומץ להוציא אותו לאור. לא ידעתי אם לצפות לקללות, תגובות נאצה, התעלמות מוחלטת או פידבקים אוהבים. שרצו 11 הפוסט "התפוצץ". מאות לייקים, תגובות, שיתופים. כמה ימים אחרי – פנייה של מהדורת החדשות של כאן לעשות עלי כתבה. כתבת שער במסוף שבעה ימים של ידיעות אחרונות. תוכניות בוקר ועוד ועוד ועוד. ". חלקם אנשים זרים לי לחלוטין שפתחו את HIV איש ואישה תמכו בהוצאה לאור של "חיובית – סיפורה של נשאית 600 אלף שקלים כדי להוציא לאור את ספרי. התחלתי לקבל פניות להגיע ולספר את סיפורי 53 ליבם ואת כיסם ואפשרו לגייס בבתי ספר ובמסגרות נוער בסיכון. ולא פחות חשוב – החיים שלי זזו מהשרטון שהייתי תקועה עליו. זוגיות חדשה ומרגשת הגיעה לחיי. עסק האימון התרומם ועשרות אנשים הגיעו אלי לתהליכי ליווי. ואני הרגשתי חיה. מממשת ומגשימה את עצמי. את הייעוד שלי. חיה את החלום. האקטיביזם אולי לא לגמרי "הציל" את חיי. הכדורים הצילו את חיי, אבל אלה היו חיים אפורים למדי, תחת נטל הסוד. האקטיביזם נתן טעם לחיי. הצית מחדש את התשוקה, נתן לי מקום, תפקיד, משמעות. הילדה ההיא, שהתבשרה שיש לה עשר שנים לחיות – הייתה לאישה בוגרת ובטוחה בעצמה שמשאירה אחריה משהו משמעותי. מורשת. לא רק עבור עצמה, אלא גם עבור העולם.

PLUS

6

" בכל חנויות הספרים HIV ניתן לרכוש את הספר "חיובית - סיפורה של נשאית https://mirikanevsky.co.il/?p=1238 ובקישור: