טבע התודעה - ספר ההרצאות של אלן ווטס

14

זה כמו לומר שאלף קופים שיתקתקו על אלף מכונות כתיבה במשך מיליון שנים, בסופו של דבר יקלידו את האנציקלופדיה בריטניקה. וכמובן ברגע שהם יפסיקו להקליד את האנציקלופדיה בריטניקה הם ישובו להיות חסרי היגיון. וכדי שזה לא יקרה, מכיוון שאנחנו רק מקריות בקוסמוס הזה, ואנחנו אוהבים להיות בני אדם, אנחנו אוהבים את החיים שלנו, אז אם אנחנו רוצים לשמור עליהם, אומרים האנשים האלה, אנחנו חייבים להילחם בטבע, מכיוון שהוא יהפוך אותנו בחזרה לשטות גמורה אם ניתן לו. אז אנחנו חייבים לכפות את רצוננו על העולם הזה, כאילו היינו משהו זר לו לחלוטין. מבחוץ. וכך אנחנו מקבלים תרבות שמבוססת על הרעיון של מלחמה בין האדם לבין הטבע. ואנחנו מדברים על כיבוש החלל או על כיבוש האוורסט. והסמלים הגדולים של התרבות שלנו הם הטיל והדחפור. הטיל —טוב, זה ברור—פיצוי לחסך המיני של הגבר. אז אנחנו הולכים לכבוש את החלל. אפילו שאנחנו כבר בתוך החלל, רחוק־רחוק. אם מישהו יהיה רגיש מספיק, החלל החיצון יכול לבוא אליו. זה אפשרי אם העיניים שלכם פקוחות מספיק: בעזרת טלסקופים, בעזרת רדיו־אסטרונומיה, בעזרת כל מיני מכשירים רגישים שאנחנו יכולים להמציא. אנחנו כבר הרחק בחלל, יותר משנהיה אי־פעם. אבל רגישות היא לא הצד החזק שלנו. במיוחד בתרבות הוואספית האמריקאית שאנחנו מגדירים בה גבריות במונחים של תוקפנות, משום שאנחנו חוששים קצת, לא בטוחים אם אנחנו באמת גברים. לכן אנחנו עוטים על עצמנו את המסכה הזאת של הטיפוס הקשוח. זה בכלל לא הכרחי. אם אתם באמת גברים, אתם לא צריכים להוכיח את עצמכם ואתם לא צריכים להכניע את הטבע. למה להיות עוין כלפי הטבע? הרי אתה עצמך סימפטום של הטבע. אתה, האדם, צומח מן היקום הפיזי הזה בדיוק כפי שתפוח גדל על עץ תפוחים. אז כמו שעץ שמצמיח תפוחים הוא עץ־תפוחים, כך גם עולם שמופיעים בו אנשים הוא עולם־אנשים. ולכן קיומם של אנשים הוא סימפטום של סוג היקום שאנחנו חיים בו, בדיוק כפי שפריחה על עור של מישהו היא סימפטום של אבעבועות רוח. אבל אנחנו חונכנו על פי ההיגיון של שני המיתוסים הגדולים שלנו, מודל הקרמיקה והמודל האוטומטי, לא להרגיש שאנחנו שייכים לעולם,