עלי חפר - גיליון 392 - נובמבר 2022

להיות מוסחים. כשהורים רואים את הילדים שלהם מתמסרים לסיפור, צוחקים ונהנים, הם חווים את החיבור האינטימי המיוחד מזווית אחרת״. אילו פידבקים אתה מקבל מהקהל? “ילדים הם מאוד ישירים, זה גם חיסרון וגם יתרון. אם אני מעניין אותם הם איתי במאה אחוז. ואם לא - אז לא. הם מתמסרים לחוויה בקלות, ובאותה הקלות הם יכולים להיות מוסחים. אם למשל הורה מצלם את הילד צוחק במהלך הסיפור, הוא שולף אותו בשנייה מתוך הרגע שבו הוא נמצא ואז הוא כבר לא איתי. הרבה פעמים בסוף המופע ילדים באים לחבק אותי, וזו המתנה הגדולה שאני מקבל. אז אני יודע שהמפגש הזה נגע להם בלב, וזה כל מה שאני צריך - להרגיש שהגעתי ונגעתי. כמו דבורה שנוגעת בפרחים ומאביקה אותם, כך אני שואף לגעת בלבבות של ילדים, וגם של מבוגרים. מי שמוכן להיות נוכח במופע מרוויח מהמגע הזה״. איך אתה מצליח לא להשתעמם מלספר שוב ושוב את אותם סיפורים? “אני מתייחס לכל מופע כאילו זו הפעם הראשונה שאני מספר את הסיפור. אני שוכח את כל מה שאני יודע כדי לפגוש אוזניים טריות, ואז קורים ניסים. כל מפגש אני לומד משהו חדש על הסיפור כי התגובות הן שונות, לכן זה אף פעם לא משעמם. כל מפגש אני הולך אל הלא נודע. לפעמים הקסם נוצר ולפעמים לא. גם זה בסדר״. מחובר לטבע, מנותק מחדשות שנה, כשבנם 18 גבריאל ואיריס עברו לחופית מיפו לפני מיכאל היה בן שש. “כשהתחלנו לחפש למיכאל בית ספר לקראת כיתה א׳ הבנו ששום דבר לא מתאים למה שרצינו עבורו. היה ברור לנו שאנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש. חברים שלנו בדיוק עברו לחופית. באנו אליהם בשבת, ישבנו על הדשא ואני הרגשתי שזה המקום שאני רוצה לחיות בו. המעבר היה מלווה בפחד, בעיקר בגלל החשש מקשיי פרנסה, אבל זה עשה לנו רק טוב. כשהתנאים נכונים הכול מתארגן בהתאם״, הוא אומר. “אני מת על המקום הזה. אני מרגיש פה מחובר לסביבה ולטבע, מה שהיה חסר לי מאוד בעיר. אמנם היום חופית היא כבר לא הכפר הפסטורלי של פעם, אבל המיקום שלה מופלא. אני הולך כמעט כל יום לים. לפעמים אני יושב עם המבוגרים של היישוב ושומע סיפורים על המים הזכים של נחל אלכסנדר ועל הדגים שהיו רואים בהם. אני ואיריס פעילים כנאמני נחל אלכסנדר ומאוד אכפת לנו מהסביבה, מהטבע וממה שקורה סביבנו״. , נעמי בת 23 לאיריס וגבריאל שלושה ילדים: מיכאל בן . הם גדלו לזוג הורים שהאומנות והבמה 14 ויעל בת 20 היא המקצוע שלהם, וגם הם מנגנים, שרים ומופיעים לאורך השנים. “אנחנו משתתפים באופן קבוע באירועי קהילה בחגים. כל נסיעה שלנו לחו״ל היא עם שתי גיטרות לפחות, ועם עוד יוקילילי שעובר בין הידיים״. לפני כעשר שנים הם יצאו, כל המשפחה, לטיול של שלושה חודשים בהודו. “הטיול הזה שינה לנו את החיים המשפחתיים. עד היום אנחנו מרגישים את האדוות שלו. יצאנו לטיול בלי תוכניות גדולות וכל יום החלטנו מה מעניין אותנו ומה אנחנו רוצים לראות ולעשות. זה נתן לילדים הרבה חופש להחליט ולהשפיע, ולימד אותם שלא צריך לרוץ ולהספיק. אנחנו

משפחה שאוהבת פשטות ונהנית מהדברים הקטנים״. בסוף הטיול בהודו איריס וגבריאל שאלו את הילדים למה הם הכי מתגעגעים. “הם ענו ‘רק לחברים׳. שאלנו אותם מה עם הטלוויזיה והמחשב, והם אמרו ‘לא׳. בעקבות זאת החלטנו להוציא את הטלוויזיה מהבית. מאז החיים שלנו השתנו ללא היכר. זה גרם לי להבין שמה שאנחנו צורכים ושומעים משפיע מאוד על החיים שלנו. היום אני לא רואה חדשות. אני משתדל להזין את עצמי בתרבות ובסיפורים. אני לא מנותק לגמרי, אבל הכול במינון״. ממטולה עד אילת שמו, כישרונו וקסמו של גבריאל הגיע כבר לכל הארץ, והיום הוא מספר סיפורים עסוק שנוסע בין בתי ספר וספריות ממטולה עד אילת, ומופיע לפעמים חמש פעמים ביום. “אני לא משווק את עצמי״ הוא מספר, “אבל הטלפונים מגיעים והיומן מתמלא. הביקוש נוצר כי בני אדם יודעים לזהות צורך עמוק במפגש אינטימי ופשוט. כשזה קורה יש לזה המון כוח. אני לא הכי מוכשר אבל אני מספק את הצורך במפגש חווייתי אמיתי. המפגש הזה מאפשר לעוף על כנפי הדמיון ולהיות בהרפתקה, ולכן הוא כל כך מהנה״. גבריאל חבר בעמותת מספרי הסיפורים בישראל, ובמסגרתה הוא מעביר גם סדנאות בתחום. “היו גופים שניסו לייצר תוכנית לימודים ותעודות של המקצוע, אבל זה מאוד קשה. כל מספר מביא את העולם שלו וקשה ללמד את זה. לספר סיפור זה תיאטרון של איש אחד שדורש הרבה כישורים, אבל בסופו של דבר צריך לדעת לייצר קשר עם אנשים, ואת זה קשה להעביר בתוכנית לימודים״. כשגבריאל מסתכל על הדרך שלו, הוא מבין שלמקצוע שהוא בחר בו יש הרבה משמעויות עבורו. “בהתחלה רציתי להיות שחקן, להצליח, להתפרסם ולהיות מוכר. מהר מאוד הבנתי את הקריאה העמוקה שלי לחיבור בין בני אדם. בהתחלה הילדים היו הקהל הכי נוח כי הם היו פנויים בבקרים, במסגרות החינוך. עם הזמן הבנתי שיש לי גם כובעים של מחנך ושל משמר תרבות. אני מספר להם סיפורים של סופרים שאני זוכר את הסיפורים שלהם מהילדות שלי, כמו ע׳ הלל ולאה גולדברג. השפה של הסיפורים האלו היא עשירה וגבוהה, אבל אני מצליח להנגיש אותה לילדים. אני גאה באוצרות התרבותיים האלו. ילדים צריכים להכיר את העושר של השפה, במיוחד בגלל שהיום היא הולכת ומצטמקת ואנחנו מתרגלים לתקשר בעיקר באימוג׳ים״. הטלפון. אני מזמין תמיד את ההורים להיות בנוכחות כי אני יודע מה ערך המתנה שהם יכולים לתת לילד, וגם לקבל בעצמם״ ״כשהילד רואה שההורה שלו בטלפון הוא חושב שמה שקורה סביבו לא חשוב ושיש דברים אחרים יותר חשובים ויותר מעניינים - במסך

עלי חפר 15