עלי חפר - גיליון 401 - פברואר 2024

“הזמנו את המשתתפות להביע בעזרת הרקמה את תחושותיהן ורחשי ליבן לנוכח המלחמה והחטופים.ות״, מספרת מעיין. כל ס״מ וחוט רקמה 25 רוקמת קיבלה פיסת בד ריבועית בגודל אדום. משם קיבלו הרוקמות חופש פעולה אומנותי. עבודה אדומה מעיין מסבירה שהבחירה ברקמה בצבע אחד בלבד - אדום - היא מהותית. “השימוש ברקמה אדומה על בד לבן הינה אייקונית ושכיחה בתרבויות רבות״, היא מפרטת. “זוהי רקמה 19- עממית קלאסית. סגנון זה של רקמה התפתח במאה ה . כמו כן, החלטנו להשתמש Redwork בארצות הברית ונקרא בפרויקט בחומרים פשוטים ואחידים על מנת להביע מסר חזק של שותפות גורל. צבע אדום מסמל בעיניי את החיים והמוות גם יחד, ומבחינתי הוא צבע המלחמה. בפרויקט רצינו לתת קול לעורף, קול נשי, קול של נשים שרוצות לתרום בדרכן ואשר מוכיחות שוב ושוב את חוזקתן, עוצמתן והשפעתן על החברה שלנו״, מוסיפה מעיין. “הפרויקט הציף את נושא החטופים.ות באופן העמוק ביותר. יש כל כך הרבה כאב ואהבה בעבודות״, אומרת ניצן. “יום אחד, כשישבתי במשרד, התחילו להגיע העבודות הראשונות. ראיתי רקמה עם פרפר, שהוא בדיוק כמו הקעקוע שהיה לים ז״ל, שגם אני עשיתי יום לפני הלוויה. חיפשתי מי יצרה אותו וגיליתי שאני מכירה אותה. היא סיפרה שהיא פשוט עצמה עיניים וזה מה שעלה ברוחה. לאחר שדיברנו היא עצמה עשתה קעקוע כזה. הכאב שלי עצום! אנחנו נמשיך לזעוק למען החזרת כל החטופים.ות הביתה״, היא מוסיפה. מיכל קאופמן, תושבת בורגתה, הצטרפה לפרויקט בעקבות הקול קורא שפרסמה המועצה. “יצירה היא חלק מהחיים הפרטיים והמקצועיים שלי״, היא מספרת, “כשראיתי את הקול קורא הרגשתי מייד שאני רוצה להיות חלק מזה, ושזה עיסוק שיכול לעזור לי גם לתרום וגם לא לקפוא. מכיוון שאני גם מטפלת באומנות הבנתי מייד את הכוח והיכולת של היצירה לסייע בימים האלו״. מיכל מספרת שבפגישת הזום הראשונה היא התרשמה מאוד מהרצינות והמקצוענות של מעיין. כשהחלה לחשוב מה תרקום על ריבוע הבד שקיבלה, היא ראתה מול עיניה את המספר - כמות החטופים.ות באותם ימים. “רציתי ליצור משהו 240 שברים של קרמיקה. שמתי 240 שהוא מעבר לדימוי. יצרתי לב לכך שכל אחד מהם שונה מהשני והבנתי את הסמליות שבכך. כל אחד מהחטופים.ות שונה; בגיל, באופי, ואני מניחה שגם בצורת ההתמודדות שלו עם הסיטואציה. חיברתי את כל השברים אל הבד באמצעות חוט הרקמה בצורה לא אחידה, בזוויות שונות. הכמות הגדולה של כל השברים על ריבוע הבד הקטן הייתה מאוד עוצמתית עבורי. תוך כדי רקמה החלטתי שאני צריכה לפגוע בבד. יצרתי חור גדול במרכז הבד, שמסמל את הבור העמוק שהם ואנחנו נמצאים בו וגם את תחושת החלל שנוצרה. העבודה בכללותה מסמלת את השאיפה לחבר את כל השברים״. גם אורלי אגרנט, תושבת חופית, הצטרפה לפרויקט בעקבות הקול קורא. אורלי עוסקת ברקמה כתחביב כבר הרבה שנים, ורוקמת באופן קבוע ביחד עם קבוצת נשים. היא סיפרה גם להן על הפרויקט וכולן הצטרפו. “אני רקמתי יד של גבר מחזיקה יד של תינוק לצד הכיתוב ‘תנו לנו לאחוז שוב בידיהם׳

גם בעברית וגם באנגלית. שני הילדים הג׳ינג׳ים של משפחת ביבס עמדו לנגד עיניי כל הזמן״, היא מספרת ומוסיפה שהרקמה היוותה עבורה זמן מדיטטיבי מרגיע ומהנה. נשים רבות שהשתתפו בפרויקט הביעו תחושות דומות והעידו כי האיטיות והדיוק שברקמה העניקו להן שעות של ריכוז, שקט ורגיעה, שהיו נחוצות כל כך בימים אלו. מחברות ומתחברות בתום שבועיים ימים שהוקצו לרוקמות ארגנו מנהלות הפרויקט ימי מפגש לכל המשתתפות - שהוקדשו למלאכת חיבור ריבועי הרקמות זה לזה. מעיין יצרה תך מיוחד לחיבור בין הריבועים - כך שנוצר רווח קל בין ריבוע לריבוע. היא הדגימה את התך והרוקמות התבקשו לחבר בין הריבועים לפי ראות עיניהן, כאשר הבקשה היחידה הייתה לא ליצור רצף של דימויים דומים. מיכל מספרת שמפגש החיבור היה מרגש מאוד. “גיליתי פתאום שחברות ומכרות שלי השתתפו בפרויקט ולא ידעתי על כך. פגשתי שם את אחת התלמידות שלי והופתעתי לגלות שגם היא רקמה. היה מעניין מאוד לראות מה כל אחת יצרה. כשהריבועים התחילו להתחבר זה לזה הבנתי את העוצמה של העבודה הזו. המפגש הזה הפך את הפרויקט הזה לקהילתי באמת - הוא חיבר גם את כל היצירות לעבודה משמעותית ועוצמתית אחת, וגם בין כל המשתתפות, שהרגישו שהן חלק ממשהו יותר גדול״. כשהעבודה כולה הייתה מוכנה היא נתלתה והוצגה לקהל הרחב בלובי של המועצה. כל הרוקמות, ואורחים נוספים רבים, הגיעו לראות את העבודה המוגמרת. התגובות היו מאוד מרגשות; רבים ציינו כי העבודה חייבת לצאת גם מגבולות עמק חפר ולנדוד ברחבי הארץ. טל מספרת שבאירוע הפתיחה ניגשה אליה אחת הרוקמות המבוגרות והודתה לה מקרב ליבה על כך שהפרויקט הזה אפשר לה לתרום. “הבנתי שיש הרבה אנשים שרצו לקחת חלק בהתנדבויות הרבות שהחלו באותם ימים, אבל לא כולם יכלו לעשות זאת. אני שמחה מאוד על כך שהפרויקט הזה אפשר לנשים רבות בקהילה להרגיש שהן תורמות מהספה בביתן, בדרכן היצירתית, ובחיבור המיוחד שנוצר בין כולן גם יחד בעבודה כולה״, היא מסכמת. הגדולה של כל השברים על ריבוע הבד הקטן הייתה מאוד עוצמתית עבורי. תוך כדי רקמה החלטתי שאני צריכה לפגוע בבד. יצרתי חור גדול במרכז הבד, שמסמל את הבור העמוק שהחטופים ואנחנו נמצאים בו וגם את תחושת החלל שנוצרה. העבודה בכללותה מסמלת את השאיפה לחבר את כל השברים״ מיכל קאופמן: “חיברתי את כל השברים אל הבד באמצעות חוט הרקמה בצורה לא אחידה, בזוויות שונות. הכמות

עלי חפר 13