עלי חפר - גיליון 403 - מאי 2024

זה היה ביתי

השבת של השבעה באוקטובר הכתה בתדהמה מדינה שלמה. מי שהתעוררו במהרה היו האזרחים שהחלו להפעיל יוזמות שונות בהתנדבות מלאה. יוזמה אחת כזו היא הפרויקט העצמאי ״קיבוץ עדויות״ של בועז נובלמן, איל להב וחן אליה, חברים מקיבוץ מעברות, שמתעדים כבר יותר מחצי שנה את סיפוריהם של אנשי קיבוצים מעוטף עזה

טלי אשחר גוטליב מאת:

לארכיון המדינה ולספרייה הלאומית למטרות היסטוריות, מחקריות ומשפטיות. איך היו התחושות כשפגשתם את המתועדים? איל: “בהתחלה האווירה במלון הייתה מוזרה מאוד. זה מלון הכול כלול, עם שפע של אוכל, בריכה (שתמיד ריקה) ומפונים שהם לא באמת אורחים אלא פליטים. זהו דיסוננס שלא נתפס״. חן: “לי היה קשה מאוד עם תחושת התלישות של המתועדים. זו התמודדות מטורפת״. בועז: “מהר מאוד הבנו שהקהילות האלו נכנסו לנו ללב ואנחנו לא עוזבים אותם והם לא עוזבים אותנו. יש לנו משימה - להמשיך לתעד. הסיפורים האלה חייבים להישמר ולעבור הלאה. יש פה ערך היסטורי שלנו כקיבוצים וכמדינה. אנחנו רוצים שלסיפורים האלה יהיו גם תיעוד וגם תהודה״. עד אותה שבת ארורה היו עסוקים בועז ואיל במיזם שלהם ״סלון טוק״, שבו הם מתעדים סיפורי חיים של אנשים בווידאו ומפיקים סרטים. “צברנו הרבה ידע וניסיון בתחום התיעוד ושיתפנו פעולה בפרויקטים מגוונים לאורך השנים״, מספר בועז. “מבחינה מקצועית היינו בתוך תחקירים ולקראת צילומים של אנשים וכל הלו״ז שלנו 7/10- במיזם החדש, ואז הגיעה השבת של ה השתנה״. “אנחנו מרגישים שיש ערך גדול בתיעוד הסיפור האישי, בעיקר בתקופה שבה אנחנו נמצאים״, הם מסכמים. בועז נובלמן: “יש לנו משימה - להמשיך לתעד. הסיפורים האלה חייבים להישמר ולעבור הלאה. יש פה ערך היסטורי שלנו כקיבוצים וכמדינה. אנחנו רוצים שלסיפורים האלה יהיו גם תיעוד וגם תהודה״

ישבנו מתחת לפרגולה אצל חן, שרק 7.10- “כמה ימים אחרי ה חזרה שבוע קודם לכן מטיול ארוך בהודו״, נזכר בעז נובלמן. “חלק מבני משפחתה נרצחו או נחטפו והיא הייתה עצובה מאוד, אבל גם בערה בה התחושה שהיא חייבת לעשות משהו. די מהר הבנו שאנחנו רוצים לתעד את האנשים ולשמר את הסיפורים והזיכרונות שלהם מהקיבוצים וממה שקרה, כדי לייצר ארכיון שמאגד את כל העדויות״, הוא מסביר. כך נולד המיזם שלהם “קיבוץ עדויות״. בועז, איל וחן יצרו קשר עם קיבוצי העוטף ומאז הם מלווים בהתנדבות את קהילות הקיבוצים רעים ועין השלושה. בתחילה נערכו הפגישות עם אנשי הקיבוצים במלון שבו הם שהו באילת, ולאחר מכן במשכנם הזמני - רעים בתל אביב ועין השלושה בנתיבות. תיעוד ותהודה חן מספרת על תהליך התיעוד ועל הקשר שנרקם בינם לבין חברי הקיבוצים; “אנחנו מגיעים למקום, עולים לחדר, מקימים סט מקצועי ומתחילים לדבר. המכנה המשותף הקיבוצי עוזר מאוד. אנחנו מדברים על החיבור לקהילה, על החיים שלפני וכמובן על הרגעים הקשים מאוד שהם חוו באותה 7/10- ה שבת. המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בתיעוד היא ‘בית׳. הגעגוע שלהם לבית, לקיבוץ ולקהילה מאוד חזק״. בעז מופקד על הצילום, חן ואיל מתחלפים כמראיינים. היו ימים שבהם הם הקשיבו לשש-שבע עדויות והם מספרים שזה מתיש נפשית. “תיעוד טראומה של מלחמה הוא מורכב וקשה״, מפרט בועז. “אנחנו פוגשים אנשים שלמעשה עוד לא יצאו מהתופת. הם לא יודעים מה יהיה בעתיד הקרוב והרחוק. חוסר הוודאות מאוד נוכח בעדויות״. לאחרונה הצטרפו השלושה לקבוצה אזרחית וולונטרית שנקראת “הפורום ליוזמות תיעוד״, כך שהחומר המצולם שלהם עובר לא רק לארכיון של הקיבוצים, אלא נשלח גם

עלי חפר 14