18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
"לא נעשיתי פילוסוף." השבתי. האישה שבילינו בביתה אמש , היא שהפיחה
בי תקוות חדשות. כל מה שהיה לפני המלחמה זכור לי כט וב אחד שלם, אף כי אני יודע היטב שגם דברים רעים אירעו אז. אך מה הם הדברים הרעים שלפני המלחמה לעומת הרוע שאנו נתונים בו היום, ללא משפחותינו , ללא קרובינו, ללא בתינו וללא כל חיינו שהיו. מה טוב יש בחיינו היום?" "אין טוב, ואתה חושב שאוכל אי פעם לשכוח את מה שעובר עלינו עכשיו? לעולם, לעולם לא אשכח זאת." קולו של איצ'ה שהחל בטון נמוך, הלך וגבר עד לצעקה רווית זעם. "לעולם לא אשכח כיצד ירו באבי על כי העז להגניב מעט לחם בכיסיו בשובו מהא זור הפולני לגטו בתום יום העבודה. דווקא אותו אימא, אחותי, אחי ואני , עמדנו וחיכינו לאבא שישוב מעבוד תו כמדי יום ביומו. עמדנו במרחק ממנו יכולנו לצפות כשנכנס. ידענו כי הוא מסתכן למעננו , והתפללנו כי יחזור בשלום, ואז ראינו כיצד יורים בו למוות. עמדנו מרחוק חסרי אונים ולא יכולנו להגיש לו עזרה, או לומר לו מילת פרידה. לאחר מות אבא חלתה אימא ולא שבה עוד לאיתנה. כל עול הדאגה לאחי הקטנים נפל עליי. התגנבתי אל מחוץ לגטו, אל הרובע הפולני להשיג מעט מזון, כמו אבא בשעתו, ואז באחת הפעמים שיצאתי מהגטו, נתפשתי בידי הגרמנים , והובאתי א ל מחנה העבודה הזה. מאז לא שמעתי מאחי ומאחותי, היש להם מכר וגואל . גם הם ודאי אינם יודעים להיכן נעלמתי , ומדוע, ושמא חושבים הם שזנחתי אותם ומילטתי את נפשי. מחשבה זו מעיקה עליי מאוד." דממה נשתררה בינינו, רק צעדינו נשמעו בשלג. צעדנו סמוך ליער כשכל יום ערכו חיפוש מדוקדק בבגדי האנשים ו , החליטו להעניש כל מי שבכיסיו נמצא מזון.
שהפך
אחד שקוע בהרה וריו שלו. לפתע נשמעו קולות מדברים. "הבה ונראה מי הם המדברים," שמח איצ'ה לשמע הקולות.
"אני חושב שמוטב לנו למהר ולשוב למחנה," השבתי. "אם ניעדר זמ ב רן מדי, ירגישו בחסרוננו , ורע ו מר יהיה גורלנו לכשנשוב."
Made with FlippingBook flipbook maker