18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
אבא, חיבקני אל לבו, ואמר: "אלוהים לקח את אימא, אין לך
אלי אז ניגש
עוד אימא. אין, אין, אין אימא," קולו הל ך וגבר כאילו רצה לדחוס את הדברים לתוך מוחי, עתה כנראה ירדתי לסוף דעתו והבנתי את פירוש הדברים . שנאמרו רצתי לחדרה של אימא, ופרצתי בבכי מר על מיטתה הריקה. אחיותיי ברוניה ונחמה ניסו לנחם אותי ובעיניים אדומות אמרו: "אנחנו נשמור עלי ך, אל תדאג. נשגיח עלי ך בדיוק כ מו אימא." אך אני מיאנתי להינחם. אבא נותר עם ארבעתנו, שתי הבנות, שרוליק ואני. בפיו לא היו טרוניות או טענות אל איש. "זה רצון האלוהים, יהי שם אלו הים מבורך" אמר, ועצב עמוק נשקף מ עיניו. האחיות נשאו בעול הבית, אבא בעול החנות ואנחנו שרוליק ואני נשאנו בעול ה לימודים בישיבה. אני שהייתי הקטן בילדים וגם המפונק שבהם, חשתי בחסרונה של אימא יותר מכולם. עם אימא יכולתי לשוחח על כל דבר שבעולם, שלא כמו עם אבא. אימא תמיד הבינה, הסבירה וסלחה. עתה, משנפטרה, הרגשתי ריקנות גדולה יפנ בלבי מה. ריקנות עצומה. בגדיה של אימא נשארו ע דיין בארון גם כל חפציה המעטים נשארו כולם במקומם כמו לפנים. כשראיתי את חפציה ובגדיה האמנתי בתוך תוכי שעוד מעט תיפתח הד לת אימא תיכנס ותשאל: "נו, מוישל' ה מה שלומך? איך היה היום בישיבה?" ואז
]ה[
לאחר זמן
אספר לה כל אשר בלבי , אולם הדלת לא נפתחה ואימא לא נ . כנסה
הבנת י שאימא לא תשוב לעולם. "אלוהים לקח אותה", כך אמר אבא.
לעיתים דימיתי לעצמי כי אימא נמצאת למעלה בשמים ומסתכלת נו יעל ורואה ויודעת כל מה שאנו עושים כאן על הארץ, אך אנחנו איננו יכולים
לתקשר אתה. כל כך רציתי שפעם אחת, רק פעם אחת תיתן סימן שאכן זה
כך, אפילו שיהיה זה בחלום.
באמת
Made with FlippingBook flipbook maker