18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לפנות ערב , אסף אותנו, את כל האנשים שעבדו בבניין, רב סמל הגסטאפו

ואמר: "אנחנו כנראה עוז בים פה, ושלטון אחר יבוא במקומנו. אינני בטוח שיהיה לכם כל כך טוב כמו שהיה לכם אצלנו." ברגע הראשון חשבתי שהוא מתלוצץ, ודבריו נאמרים באירוניה, אך לאחר רגע הבנתי שהוא מדבר ברצינות הגדולה . ביותר הוא באמת האמין שטוב לנו. לפתע נשמע קול בכי רם, היה זה שולם שפרץ ב ,בכי וכל גופ ו רטט כאילו

הוא מיצר על עזיבת ה גרמנים, וחושש מפני הבאים אחריהם. אנו כמעט ופרצנו

הסתכלנו עליו , ולא הבנו את בכיו, שנראה כאמיתי ממש, כפורץ מעומק

בצחוק.

לבו.

חששנו שהגרמנים יחשבו שהוא לועג להם , ייעלבו ויכעסו, אך הרס"ר

הגרמני המשיך בדבריו ולא שם לב לשולם: , "עתה

העמיסו את חפצינו על המשאיות," אמר. כולנו נרתמנו למלאכת

ההעמסה. מעולם לא עשינו מלאכה בשמחה כל כך רבה ובאושר כל כך גדול. כשחזרנו לתאנו בתום מלאכת ההעמסה , שאלנו את שולם כיצד העז להעמיד פני , מצטער ולבכות בכי כל כך אמיתי. "לו חשדו בך היו יורים בך, ובשנייה טפשית אחת היית מאבד את החופש המ דפק על דלתנו , ואולי גם אנו היינו מאבדים הכ ו ל יחד אתך." "אתם באמת חושבים שהעמדתי פנים?" שאל שולם במלוא הרצינות, "לא יכולתי לעצור את דמעות השמחה , שפרצו מתוכי, ולא היה אכפת לי כיצד יסבירו אותן. אותו לילה לא ידעתי אם הגר מנים נמצאים עדין בבניין או עזבו כבר. למחרת בבוקר , רק אני נלקחתי לעבודה, חבריי הושארו בתא. לא הבנו מה פשר הדבר, מאז שהובאנו לבניין הגסטאפו בפילזן עבדנו גם בשבתות וגם בימי

א', אז מה יום מיומיים?

כהרגלי, פגשתי את מפקד המטבח לבוש בבגדי

כשנכנסתי למטבח לעבוד ,ה

הגסטאפו ועליהם מעיל אזרחי , כאילו בוש במדיו והסתירם. מדוע הוא מסתיר