18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
רציתי לצעוק אליהם, לומר שלא יירו, פתחתי את פי, אך קולי לא נשמע לי.
ניסיתי שוב ושוב, התאמצתי בכל כוחי, ושום קול לא יצא מגרוני. מה קרה לי, האם הפכתי לאי ?לם הגרמנים ששמרו עלינו לא חשבו שהסוף כה קרוב, שהוא באמ ת כבר מגיע, ולכן לא נמלטו מפני ה אמריקאי ם, הם התבצרו בבניין למעלה ולא רצו להסגיר את עצמם. הם לא רצו להיות ב אותו מצב של כל אותם אסירים שעליהם שמרו , ולהם התנכלו . באין ברירה , ירו האמריקאים פגז אחד של תותח אל הבניין למעלה. גרמנים אחדים נ יסו להשיב אש, אך רק אקדחים היו בידיהם ש בהם יכלו לירות, היה זה צ חוק לעומת הנשק שנשאו עמם האמריקאים. לבסוף נכנעו הגרמנים וירדו למטה בידיים מורמות אל על לאות כניעה . מובן שבבניין הייתה המולה גדולה בשעת היריות, ואז בתוך כל ההמולה הגדולה הזו נזכרתי לפתע , במטמון גבישי הסוכר שהחבאתי בתוך מזרני. מטמון
הדבר החשוב ביותר בעולם, אוצר ממש,
זה היה בעיניי , באותם רגעי ,ם
וחששתי שהוא יאבד לי במהומה.
פרצתי מהמטבח בסערה , ורצתי לעבר תאי כשמסביבי שרקו כדורים מכל עבר . על המדרגות לקומה השנייה שכבו גרמ נים אחדים שנפגעו בקרב היריות ,
ד ע שם זרם
או מתים או פצועים ש ותתי דם. דמם ניגר על המדרגות ומ
והיו
ומעל הדם , ו רצתי ריצת אמוק להציל את
לקומה התחתונה. דילגתי מעל ה
גופות
מטמון הסוכר, מבלי לחשוש שמא אחד הכדורים עלול לפגוע גם בי.
היריות פתחו האמריקאים את כל דלתות התאים. אסירים אחדים פרצו החוצה בריצה , מבלי לדעת לאן הם רצים ולאיזו מטרה, אחרים נשארו ב תאים ולא העזו לצאת , אף כי כל הדלתות נפתחו בפניהם, הם לא הבינו כי אינם אסירים עוד, כי הם משוחררים, כי היו מבולבלים ולא קלטו את גודל הרגע, שאמר כי המלחמה הסתיימה בעבורם , והם חופשיים לנפשם. חמש שנים הם חלמו על הרגע הזה, תכננו אותו במוחותיהם, חשבו מה יעשו
משפסקו
בא ותו רגע נפלא, אך כשהרגע הזה ,אכן ,
הגיע, הם לא קלטו במוחם כי הוא כאן
Made with FlippingBook flipbook maker