18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
כבולי עץ , כמי שאבדה תקוותם , ולא כמי שתקוותם התגשמה להם. חשנו כי
אבד טעם חיינו שהיה הציפייה לרגע זה, ועתה, אין עוד למה לצפות , מרגע זה ואילך נתרוקנ ו ימינו לגמרי. אנשי הכפר ערכו מבעוד מועד מסיבת שחרור גדולה , והזמינו אליה את כל האסירים. נכנסנו לאולם גדול וארוך, ולא האמנו למראה עינינו. שולחנות ערוכים בכל טוב : מטעמים ומעדנים בשפע. לחם על השולחן מונח חופשי חופשי, לידו מרגרינה וכל מיני מעדני חלב. האומנם נו כל לאכול כאוות נפשנו?? תהינו. כמה שרק נרצה? ? כל השפע הזה הוא בעבורנו ללא הגבלה? ללא מדידה? אכלנו , שבענו , ואכלנו עוד ועוד
כהרגלינו מזה חמש
, בבגדינו
עד למחנק, ואף על פי כן נט לנו מן המזון וטמנו גם
שנים.
שוב הצטלצלו מילותיו של אבא באוזניי: "בראש ובראשונה דאגו למזון." אלה היו מילותיו האחרונות לנו, ל שרוליק ולי. אנשים שצפו בנו מטמינים אוכל
בבגדינו, נדו לנו ברחמים ומעיניהם זלגו דמעות. יום שחרורנו היה זה ואנו לא שמחנו.
"מה נעשה עתה, לאן נלך?" שאלנו בלחש זה את זה בשפה הפולנית, כי חששנו לדבר יידיש , הדומה לגרמנית שמא , יחשבונו לגרמנים מתחפשים. לא ידענו אם נותרו עוד יהודים באירופה מלבדנו, אולי אנו היהודים האחרונים בעולם, שריד שנ ו תר אך בנס, ואנו תועים ונבוכים. בתוך המהומה והמבוכה קרב אלינו לפתע טנק אמריקאי שעל צריחו ניצב קצין צעיר. הוא צעק מעל הטנק אל כל האנשים הנקהלים ב קול רם: "היש מי שמדבר קצת יידיש?" ניתרתי ממקומי כנשוך נחש , כאילו מצאתי עוגן הצלה , ועלי להיתלות בו עכשיו, עניתי גם אני בצעקה רמה: "לא קצת, הרבה יידיש!" הקצין קפץ ממרומי הטנק וחיבקני בחום: " אני יהודי, אני יהודי!" אמר נרגש מאוד "כל משך המלחמה התפללתי
לפגו ש יהודי," אמר ופרץ בבכי מר.
Made with FlippingBook flipbook maker