18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
שמיל שצעד לפני בשורה התקשה במיוחד. רציתי לעזור לו ולקחת ממנו את
הגרזן שהוא נשא, אך הושטתי את ידי לנטול את גרזנו, ו חבטה חזקה טחה ינ . בעורפי הבנתי שהיה זה הגרמני שהיכה ב י זה הוא כי , מאחור אחרי מ שצעד שכשל או נ פל ולא קם מיד על רגליו להמשיך בהליכה , נורה בו במקום. שניים מחברינו שלא עמדו במאמצים וכשלו נורו למוות, מאז התאמצנו מאוד שלא לפגר ולא לאחר. המוות שבתחילה הבהיל ודיכא אותנו, הפך לשגרתי בחיינו , לאט לאט התרגלנו לנוכחותו, ולפעמים אפילו השתוקקנו אליו , כשהגיעו מי ם עד נפש , וקצנו בסבלותינו. . מי לא רצו בחולים ונחשלים שלא יכלו לעבוד ולא ניתן להפיק מהם תועלת. אם הוא יירה באחד מאתנו שוב, החלטת י בלבי, ארוצץ את גולג לתו ו בגרזני! כך החלטתי מבלי לחשוב מה עלולות להיות התוצאות. האמת שכבר התכוננתי להניף את ידי, אך שרוליק שצעד אחרי , והכיר את מחשבותיי מיד , הניח את ידו על ידי כדי למנוע אותה מלעשות מה שהלב כל כך רצה. כשהגענו למקום העבודה נ זף בי: "שוטה שכמ ותך, חסר שכל בקודקו ! מה ד חשבת לך, שתהרוג את הגרמני ותציל על ידי כך את שמיל? היית מביא כליה גם עליך וגם על שמיל, ואולי גם על כל הנערים בקבוצה. ידעתי שהצדק עם שרוליק. הגרמנים לא יהססו לפגוע בכולנו. לו פגעתי בשומר היו מעמידים את כולנו בשורה ויורים בנו מבלי לה ניד עפעף. אותן יום היה לי יום ביש מזל. אף שכבר ידעתי היטב את מלאכת עקירת העצים ידענו שהגרמני אורב לחלשים ו מפקדי מ , ניתנה לו רשות להתנכל לכל כושל. הם ציוו לירות בכל מי שמועד , ואינו קם מיד ונעמד על רגליו הג . רמנים
משורשיהם , ואפילו נחשבתי למומחה שבינינו , איתרע מזלי וכמעט נהרג
תי,
אולי משום שהרהרתי כל היום מה עלול היה לקרות אילו פגעתי בגרמני
והמחשבות על כך הבהילוני, ואולי נחלשתי גם אני מהע בודה הקשה שלא הייתי יל אלי רג ה , ואולי האוכל הדל שקיבלנו במשורה החליש אותי , ואולי היה זה
הקור העז שהקפיא את גופנו , ואולי... ואולי... כמה אולי יכולתי למנות, מכל
Made with FlippingBook flipbook maker