18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
בידיים רועדות ובעיניים דומעות היתרנו את החבילה הקטנה ומצאנו בה
מעט לחם, צעיף אחד וזוג גרביים. את הלחם חילקנו עם חברינו, הנערים, בבקתה, וטעמו היה בפינו כצפיחית בדבש. כשהחזקתי בלחם בידיי אמרתי לעצמי: לפני זמן לא רב החזיק בלחם זה, ממש, אבא. וכאילו משהו מהניחוח הזה דבק בו. מיששתי את הלחם שוב ושוב. הוא היה מעין קשר עם אבא, כאילו
עמד כ אן הוא עצמו לידנו. קחי "מי י
את הצעיף ומי את הגרביים?" שאלני שרוליק שנתן לי את זכות
הבחירה, אולם אני השבתי: "נפיל גורל ומה שיצא, יצא." הפלנו גורל. שרוליק זכה בצעיף ואני בגרביים. לא היו עוד נערים מאושרים מאתנו אותו ערב. ימים אחדים דידיתי על רגלי הכואבת לעבוד ה וחזרה, עד אשר חלף הכאב והרגל נרפאה.
]ד[
מדי יום בי ומו פחת מספר הנערים שהופיעו למפקד הבוקר. אחדים גוועו ברעב, אחדים קפאו בקור ואחרים מתו ממחל ו ת. מדי בוקר נאלצנו לקבור את המתים שמתו בלילה. בחשאי, ללא טקסים וללא מילות הספד קברנו אותם. בתחילה הזדעזענו מהעני ין, אך , , אט לאט התרגלנו למתים, והדבר הפך עניין שבשגרה. כל אחד מאתנו ידע שיום יבוא וגם תורו יגיע. הוא יכרע תחתיו ואז יי שאוהו חבריו אלי קבר, ל לא תפילה, ללא מלווים וללא בכי. גם מצבה עם שם לציון המקום והזמן לא תוצב. נהיה כמי שנמחקו מהחיים ונשכחו, כמו לא היינו
בכלל.
במקום המתים הובאו אנשים חדשים למחנה, למלא את מקום החסרים. בין
החדשים שהובאו לאחרונה היה אדם חביב בעל עיניים חמות ורכות ושמו האוזר. רוחו תמיד הייתה ט ובה עליו וחיוך היה נסוך על פניו. כל בוקר היה האוזר מונה את היוצאים לעבודה ורושם את שמות החסרים. אחר מ חלק לנו כלי עבודה וצועד בראש השורה ליער. שם נתן את ההוראות
היכן וכיצד לעבוד. הגרמנים ושומרי היער הפולנים השגיחו כי ימלא אחר
Made with FlippingBook flipbook maker