18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

בתים קטנים ולבנים ש להם גגות אדומים. מסביב לכ ל בית הייתה גינה מטופחת

וגדר שבה היה שער . סדר ונ יקיון שררו בכפר הקטן , והוא נ ראה כמו תמונה אלבום. מ התבוננו בכפר , ונשימתנו נעצרה למראה יופיו המקסים לאור הזריחה. צעדנו מבית לבית , ובלב רוטט דפקנו על הדלתות וביקשנו אוכל, לא חשוב היה לנו מה נקבל , ובלבד שיפתח לבם הטוב של אנשי הכפר ויתנו לנו אוכל לחברינ ו הרעבים . ידענו , כי בנתינת אוכל לנו , הם מסתכנים מאוד , כי הגרמנים הבטיחו לכל משפחה קילו אחד של סוכר אם הם יסגירו לידיהם יהודים. הסוכר באותם ימים היה מצרך יקר מפז, ואנו הרי לא הכרנו את אנשי הכפר , ולא ידענו כיצד יגיבו לבקשתנו, מה עוד שנראינו כל כך עלובים בבג דינו המרופטים , עד כי מראנו מראנו ולבושנו לא הסתיר את סודנו מניין אנו ומי אנחנו, ואף על פי כן נמצאו אנשים שרחמיהם נכמרו עלינו והם , נתנו לנו מעט מזון. מי תפוחי אדמה או ירק אחר שצמח בגינתם, ומי מעט לחם. אחדים נתנו לנו גרגרי דוחן כדי לבשל מהם דייסה. רוב האנשים שנתנו לנו אוכל , עשו זאת במהירות רבה , ומיד זירזו אותנו למהר ולהסתלק , כי חששו לנפשם שמא ייתפשו כשהם מסייעים בידי יהודים. היו גם כא לה שרק פתחו את הדלת, הציצו , וכשראו אותנו טרקו את הדלת בפנינו, ואף על פי כן נמלאו שקינו אט אט במזונות למרבה שמחתנו . מאז המלחמה נתחדדו חושינו , והיינו דרוכים כל העת כמו בעלי החיים. ואמנם הרח נו לפתע כי סכנה קרבה ובאה אלינו במהירות. הייתה זו כרכרה של קצין גרמנ י ששעטה בדרכנו. זינקנו מיד לתוך חצר סמוכה, דפקנו בדלת כשאנו בבגדים הבלויים היה דוחה ממש . אמרנו בלב :ונ מי ייתן וטוב לבם יהיה כיפי כפרם , מי ייתן ולא יתנו ללבם לפסוק דין על פי מראנו העלוב .

יותר חרדנו לשקי המזון שאספנו בהצלחה כה גדולה,

חרדים אך , לנפשנו

וביקשנו מחסה בתקווה שהגרמני לא הצליח לראותנו.