18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

י יאוש נורא תקף אותי. רציתי לרוץ ולברוח אל שרוליק להיות אתו יחד,

להרגיע אותו, ויהא אשר יהא עלי, אך המשגיח הגרמני לא מש ממני ונצמד אלי כאילו ידע משהו. "חכה, חכה עוד מעט," הרגיעני תולק, כדי שלא אעשה מעשה פזיז . "אם לא נוכל לחזור עכשיו, אולי נוכל לחמוק מן המחנה בלילה." "גם אני אצטרף כדי לעזור," הוסיף איצ'ה. "ובלבד שלא תעשה מעשה שטות עכשיו." עם שקיעת החמה נצטווינו להסתדר בשורה , על מנת לשוב למחנה תחת השגחתו של האוזר. האוזר שם לב כי שר וליק חסר , ולא הבין ל אן הוא נעלם. ראיתי כי הגרמני לא צעד עמנו יחד, ושם פניו לכיוון המקום הקודם. לבי דאב . חרדתי לשרוליק מאוד, קיוויתי שהתמזל מזלו והוא לא התעורר לחפש אחרי בטרם נכנסנו בשער המחנה שמענו קול ירייה. לא רציתי להאמין כי הירייה נורתה אל שרוליק. אולי הייתה זו סתם פליטת כדור, ניסיתי להרגיע את עצמי. אותו לילה , לא חזר שרוליק לבקתה. חרדתי לו הייתה כה גדולה , עד כי לא יכולתי לעצום עין כל הלילה. מחשבות אימים הטרידו את מנוחתי, האם הוא נשאר ביער ומחכה ליום המחר לפגוש בנו? וכיצד יעמוד בקור הנורא כשהוא חולה כל כך? ואולי מצא אותו הגר מני שהלך לאותו כיוון? אם כן מה עשה לו? למחרת במפקד הבוקר שאלני הקצין הגרמני בנימה של דאגה מעושה: "היכן אחיך?" מצורת שאלתו הבנתי כי הוא יודע היכן שרוליק, ושאלתו הייתה שאלה רטורית ש , באה כדי לבשר לי את הבשורה המרה. אותו רגע דמי רתחו בקרבי, לא היה אכפת לי עוד דבר לאחר ליל האימה והחרדה בו חרדתי כל כך לשרוליק ולא עצמתי עין כל הלילה. הייתי מותש , ולא יכולתי לשקול את מעשי י בהיגיון. תחושת יגון עמוק עטפה אותי: אם שרוליק מת , אולי לא נותר לי עוד אף קרוב בעולם , לא הורים, כשספרתי לו כי שרוליק נשאר לישון מתחת לעלים, ספק כפיו ו "עתה אני מבין מדוע רצה הגרמני מאוד לחזור למקום העבודה הקודם."

אמר:

נו.