18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לב או רעים ואדישים , שלא אכפת להם מן הזולת הסובל, בפרט אם הוא יהודי.

היהודי נחשב פחות מכלב בעיניהם. מכיוון שהסכנה בכפרים הסמוכים למחנה הייתה גדולה , וארבה בכל פינה, מכל פינה יכלה הסכנה לזנק מבלי להתריע על כך, לכן החלטנו איצ'ה ואני לחפש לנו כפר מרוחק ויותר קטן, שבו חשבנו תהא ה סכנה פחותה יותר. שוב בא חורף והקור שלט בכול. סופת שלגים השתוללה בחוץ, ואף על פי כן, לא נרתענו מלנצל את התוהו ובוהו שבמחנה עם בוא קבוצת נער ים חדשה, ויצאנו לדרך. בגדינו היו כבר דקיקים מכדי להגן עלינו מפני הקור העז. בידי האחת החזקתי את צווארון מעילי הקרוע שלא יתנפנף ברוח, ואת ידי השנייה הסתרתי בתוך המעיל כדי שתתחמם מעט מחום גופי. כשקפאה היד שבחוץ, זו שהחזיקה בצווארון, החלפתי את תפקידי הידיים: ז ו שהתחממה בפנים החזיקה עתה את הצווארון הקרוע, והשנייה הוכנסה לתוך המע י ל להתחמם מעט. ידיי הקפואות וס ו פת השלגים הזכירו לי, לפתע, את אותו יום קר בשצ'יזוב, שבו הביאה לי פולה את הכפפות , ובדרכה חזרה הביתה קפאה בשלג כמעט

למוות.

אם אנחנו נקפא כאן בשלג , לא יהיה מי שיבוא לעזרתנו, הרהרתי,

"אני לא אשאר במחנה הזה עוד זמן רב," קטע לפתע איצ'ה את הרהוריי. "ומה תעשה?" שאלתי. "אברח!"

"תברח? לאן תברח?" "לא אכפת לי לאן, אני במחנה הזה לא מתכונן להישאר!"

"אתה מדבר שטויות, אילו היה לאן לברוח, גם אני הייתי בורח. אילו ידעתי כי המ לחמה הארורה הזו עומדת ל הסתיים בקרוב , גם אז הייתי בורח. פעמים רבות כל כך ברחנו מהמחנה בהצלחה, אך תמיד נאלצנו לחזור אליו, כי לא היה לנו היכן להסתתר, אל מי לפנות כדי לבקש איש לא ירצה לסכן את חייו

מחסה.

בעבור כמה יהודים עלובים."