הבקשה שנעתרה / אמירה ברזילי

. מאז נישואיו לחנה, זמן רב מאוד ואין לה עדיין בן, גם הוא כאב את כאבה ואת כע . סו הוציא על פנינה " איזו זכות יש לך להביע את דעתך כצרתה ? של חנה , " שאל ברוגז " ל א תתערבי בדברים שאינם נוגעים לך ! ע מקולך ולה ונשמעת שמחתך לאיד ,ה וכל השומע את דבריך ח ש זו בשמחה שאינה סמויה , ו כלל את ודאי יודעת כי שמחה לאיד הינה חטא לפני האלוהים , ועל חטא נע נשים , בוש ! י לך " נזיפ תו של אלקנה פנינה ב בחמת זעם , הציתה גם את חמתה של ה . על אלקנה היא נשתתקה לרגע, השפילה את ע יניה, ולאחר רגע אמרה בטון נינוח הרבה יותר ומתרצה :" האם אתה עיוור אלקנה? אינך רואה ? מי דורש בטובתך מי העניק לך בנים יורשים שימשיכו את שושלת מ שפחתך? בניי שלי על שמך , נקראים ," והדגישה את המילה "שלי ולא בניה של חנה, ש , מעולם לא היו ו לעולם גם לא יהיו ". אז לפתע פרצה פנינה בבכי מר שכמו ה ו לא ראה אצלה . אלקנה מעולם כל קנאתה וכעסה , שנאצרו בתוכה . פרצו ונשטפו בדמעותיה תמיד חשב אלקנה שפנינה חזקה כצור , שום דבר לא ישבור את רוחה, והנה נתגלה לו לפתע של דשחפן , ה: פן של חולשה , של כאב . פן של שבירה הוא הסתכל בה רגע נדהם ונבוך , לא מאמין למראה עיניו . לאחר רגע ניסה להרגיעה במילות הבנה ללבה , , מילות של רכות כשהוא מסביר לה את מצבה , העגום של חנה אך נמנע מללטף את ראשה , כפי שנהג בחנה כל אימת שהייתה . בוכה , פנינה חשה בהבדלי גישתו של אלקנה אליה ואל חנה אי אפשר היה שלא . להרגיש בהם היא התעשתה עד מהרה , היא הבינה כי כעסה ועלבונה ממילא לא יסייעו בעדה, עליה לשוב ולהיות חזקה, אין , לה ברירה והכריזה בקול : מתריס "ילדיי הם נחמתי ! "