הבקשה שנעתרה / אמירה ברזילי

המבנה המסתורי בדרך כלל היה ואפלולי , או כך הוא נראה ל ה חנ ברגעים הראשונים להיכנסה , ואולי רק נדמה ה יה ל ה שהוא חשוך כשנכנסה פנימה מאור היום הזוהר, אולם לאחר זמן, משהתרגלו עיניה לאור הפנימי . העמום של המשכן, הוא כבר נראה לה פחות אפלולי ברגע הראשון גם נדמה לה שהמשכן ריק מאדם, ולאחר זמן קצר , משהתרגלו עיניה לאפלולית, ה בירכתי החדר ה עלי ב יושב על דרגש . נמוך היא נרתעה מעט, אך עלי שחש בבהילותה , מיד הרגיעה בתנועת ידו, וסימן לה להמשיך בתפילותיה, וגם הוא המשיך בתפילותיו החרישיות שלו שנראו לה כמלמול . , לאחר שחנה זיהתה את עלי נרגעה קמעה, והחלה במשימתה הקדושה, שלשמה הגיעה לשילה: לשפוך את לבה בפני האל, להפ ציר בו . להעניק לה בן היא לא ידעה כבר באילו מילות הפצרה תשכנע אותו, את כל ות ה מיל תחנונים והבקשות כבר אמרה לו פעמים רבות , , הרבה גדרים נדרה ו . טרם נענתה לא אפסיק מתחינותיי עד אשר ייעתר לי האל הכ ו ל יכול, וייתן לי פרי בטן . החליטה בעקשנות שרק א י שה נואשת עשוי ה להתעקש כ מותה . כשהיא ניצבה ופניה אל מול ארון העדות שלפניו שפכה את לבה בתפילתה - , תחינתה בלחש כש רק תנועות שפתיה נראו, אך קולה לא נשמע. היא התאמצה להסתיר את קולה ואת פניה מעין צופייה כי הצטנעה מול אנשים זרים שלא הכירוה. אך פרט לעלי לא היה שם אותו יום . ישאאף זמן רב שהתה חנה באוהל מועד, לא אכלה ולא שתתה, רק התפללה מ שעת בואה עם , בוקר עד רדת הערב כש חשכה החלה לכסות את הארץ. עלי צפה בה , כל העת מרחוק באין אומר ודברים. כשהערב עמד לרדת על הארץ פרשה חנה את המטפחת הגדולה ה נחש על כתפיה ועטפה בה את ראשה ואת מחצית גופה כש , העליון שולי המטפחת נשרכו עד לקרסוליה מעל לשמלתה הארוכה , אז יצאה בראש מורכן מאוהל מועד, ומיהרה להגיע אל אלקנה , בטרם ת כסה

חשוך

בחינה