הבקשה שנעתרה / אמירה ברזילי

לא יכול היה

ש הלכה וגבר ה תוך כדי התבו ננ ותו בשמואל , חיבה הוא ש

קודם ל , כן

להסתירה. חנה הביטה ב שני הם, ואם היו לה אי אילו הרהורי חשש

ות

הם נגוזו כלא היו. היא נמלאה ביטחון כי המעשה שהיא ע ה הוא שו המעשה . הנכון, ואלוהים יראה את זה לה לטובה מה עוד שעלי הרגיע את חנה והבטיח לה כי יהיה לשמואל בא, ו א ידאג .ורוחס כל מ ל : עלי הביט בשמואל ואמר , אתה כל כך מהודר ? מניין לך המעיל היפה הזה אתה נראה בו ממש כבן מלכים ."

. אמר שמואל בגאווה שמואל הביט בחנה

תפרה ו רקמ ה לי ", אותו

"אמא

אמר עלי, ושלח

. במבט מלא הערצה " תהיינה ידי אמך מבורכות ", ועד לעולם

נה אל ח . מבט של הערצה ואהבה גם יחד מאז הפך המעיל לסמלו של שמואל, הוא לבש אותו תמיד, וכולם הכירוהו בשל המעיל היפה הרקום לא ש . שני לו מ די שנה בשנה הביאה חנה לשמואל מחמדה מעיל חדש, מעשה ידיה להתפא , ר וכל מעיל היה . יפה יותר מקודמו פעם הצליחה חנה לשכלל את גם הוא

היה

בכל

איש לא

, כי מן השמיים נשלח אליו המעיל שום ו

מעשה ידיה, עד כי נדמה היה

, יד אדם, בשר ודם תוכל להפליא לעשות מעשה רקמה

יכול היה ל תאר לעצמו ש

כל כך . נהדר את כל געגועיה ו את כל אהבתה לשמואל השקיעה במלאכת . כל הימים בהם שהתה חנה בשילה היא באה מידי יום ביומו להתפלל . לאלוהים ולהודות לו על החסד הגדול שעשה עמה ומידי יום ביומו שמחה , להיפגש עם שמואל ולראות כי הוא שמח בחברת עלי ועלי מאושר בחברת שמואל הקטן . מה ששימח גם אותה מאוד

המעיל

עד מהרה לפו ח . ימי החג של הזבח בשילה והע ולים מרמתיים צופים ארזו את ציודם כדי לחזור לבתיהם . חנה חששה ש מא שמואל לא ירצה להישאר אצל