מכתבים ממלחמת יום כיפור, עמוס רוזנטל

מכתבי אהבה 21.2.1974 - 9.11.1973

(חולצה) במלחמת יום כיפור 846 גדוד

, לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, הסורים הזיזו ותגברו כוחות ברמת הגולן. בתגובה הוזזו 1973 בסוף הקיץ של באוקטובר 6 - ותוגברו הכוחות בצד הישראלי, אך היה הבדל גדול בסדרי הגודל, ועם פרוץ המלחמה בשבת ה ניצבו בצד הסורי מאה ועשרים סוללות תותחם ומרגמות, בעוד מנגד בצד הישראלי ניצבו אחת עשרה סוללות 130 מילימטר ותותחי 122 בלבד. ביומיים שקדמו לפרוץ המלחמה הסורים קידמו את הארטילריה של תותחי מילימטר למרחק של ארבעה קילומטרים מקו החזית. (שבועות אחר כך, כשכבשנו את המובלעת היתה לנו מילימטר מהשלל שנשאר). ארבעה גדודי תותחנים בלבד היו על הקו שנפרצה המלחמה. 130 תחמושת של באוקטובר בבוקר 8 - לאחר גיוס המילואים במהלך יום שבת תוגברו הכוחות בצד הישראלי, כך שביום שני ה התייצבו בחזית רמת הגולן עשרים וארבע גדודים. ״עימות״. בהמשך השתנה שמו ל״חולצה״. ביום שישי, ערב יום 846 בתחילת המלחמה נקרא הגדוד שלנו, גדוד כיפור נודע למג"ד יהושע ברמן שיש כוננות גבוהה, והוא הגיע למרכז הגיוס לברר מה קורה. "מה אתה עושה כאן?" שאל אותו מפקד מרכז הגיוס. "נודע לי ממקורות מסוימים שעומדת לפרוץ מלחמה." יהושע ענה. "יש הוראות לא לדבר. אבל אם אתה רוצה להיות פה, אני לא יכול להגיד לך ללכת." אמר לו מפקד מרכז הגיוס. "אתה יכול לראות מה נעשה כאן ואילו הוראות אנחנו מקבלים." אמר. באוקטובר בשעה שש בבוקר כבר היו שם ארבעה עיתונאים. בשעה עשר בבוקר 6- למחרת, יום הכיפור, ה הטלפון אצלי בבית צלצל. יהושע ברמן היה על הקו. "יש מלחמה, תהיה מוכן." בשעה שתים כידוע נשמעה אזעקה. עם השמע האזעקה לקחתי את כל הילדים לחדר האמבטיה, שהיה ממוקם במקום מרכזי בבית בו גרנו אז ברחוב שבטי ישראל ברמת השרון. ישבנו שם וחיכינו עד להשמע אות ההרגעה. מיד אחר כך ישבתי לאכול ארוחה מפסקת. כמו תמיד ארגז מילימטר שלי והייתי מוכן ליציאה. 9 F.N - המילואים שלי היה מוכן וארוז. הוספתי את אקדח ה במוצאי יום כיפור התחיל תהליך הגיוס של כל האנשים. כל ראשי האזורים הגיעו לצריפין למרכז גיוס, שם הם קיבלו את התיקים עם הצווים, וכל אחד נסע ברכבו הפרטי לאזורי הגיוס לחלקם. התיקים במרכז הגיוס היו מעורבבים ומבולגנים כי בימים שקדמו לכך התרוצצו מיני תרחישים של גיוס מצומצם ושל גיוס כללי. בדרך לצריפין היתה האפלה, וצוותים מיוחדים של הג"א צבעו בכחול את פנסי המכוניות. אווירת מלחמה עמדה באוויר. הכבישים היו ריקים. רק פה ושם נראתה מכונית שנפגעה בתאונות עקב האפלה. היה קשה לנהוג בחשכה עם פנסים צבועים. אותי אספו באוטובוס ברמת השרון ומשם נסענו לנתניה לאסוף אנשים נוספים בנקודות הכינוס.

4

ליד תחנת אגד בנתניה אספנו כמה אנשים, אחד מהם סיפק את המזון הגדודי - דבש, כדי שיהיה לנו מה לאכול. משם חזרנו לצריפין. הרמזורים בכביש לא פעלו, והיתה אפלה. בסביבות תשע בערב הגענו למוסך התותחים של הגדוד בצריפין. בהמשך הלילה כל הצוותים התארגנו. חוליית הקס"ם קיבלה את הנ.נ. זמן מה לפני כן, במהלך האימון של הגדוד בשבטה, קיבלה החוליה של הקס"ם זחל"ד, והמדריכים עמדו על כך שניסע עם מדפים סגורים בכדי לדמות מצב מלחמה. אני חזרתי וטענתי מנגד שבזמן המלחמה אנחנו נוסעים עם הנ.נ. ולכן זה לא רלוונטי.

5

קבוצת הקס"ם כללה את סמל המודדים יוסי מולכו, צברי רחמים, שבח אופיר, מימון בן הרוש, ארמנד דרי, הקשר בני בש, החבלן משה תורג'מן (מיתר) והנהג גדעון שיקורה, שהרומנית שדיבר עזרה לנו בימים הראשונים של המלחמה מול הפגזות הסורים. בהמשך המלחמה החליף אותו הנהג צביקה לב ואחריו אמנון סיני. אברהם בן דוד שהיה המ"ט של המג"ד הצטרף לחוליה רק לאחר שהגדוד פרס בתוך המובלעת. הם קיבלו רובים צ'כים ללא תחמושת. אני לא חתמתי על נשק אישי, כי היה לי אקדח פרטי. באוקטובר בבוקר. הוא סיפר שבמרכז הגיוס 6- מיכה איתן ששירת כקצין במרכז גיוס היה במרכז הגיוס כבר ב שלחו לצפון עם 412 מילימטר . את גדוד 175- דאגו לשלוח את הכלים הכבדים והניידים, דהיינו את גדודי ה מילימטר עם המג"ד ברוך רודניק מרמת חן שלחו לגזרה הדרומית. הגדוד 130- הקטיושות, ואחר כך את גדוד ה באוקטובר, צפונה. 7- נשלח לאחר התלבטות ממושכת ביום ראשון ה 846 שלנו, גדוד

ליאון רקנאטי השליש של הגדוד היה בדיוק באותה התקופה בניו יורק, ולכן כאשר הסתיים הגיוס מיכה ביקש מהמג"ד יהושע להצטרף לגדוד. יהושע צירף אותו בשמחה. לאחר כשבועיים הופיע ליאון קנאטי ואמר "זה הג'וב שלי." יהושע לא אמר כלום ושלח את ליאון למשרד. ליאון התחיל להפעיל את המשרד בשיטות החדשות שלו. "אין לי מה לעשות שם, ליאון איש מצוין, אני אלך." אמר מיכה למג"ד. יהושע הגיב בצורה האופיינית לו. נתן

6

7

למיכה מכה חזקה על הגב ואמר: "אתה נשאר פה!" אחר כך הוא קיים דיון עם הסמג"ד ובסופו של דבר הם מינו את רקנאטי למ"פ מפקדה, ומיכה נשאר שליש. גדוד מטכ"לי, ישבנו במשך כל היום הראשון בהמתנה. בשלב מסוים אמרו לנו לצאת לסיני. 846 בשל היות גדוד באוקטובר הודיעו לי לנסוע 7- האנשים כבר החלו לעלות על הרכבים, אבל אז עצרו אותם. בשעה שבע בערב ה למת"פ צפון בנצרת כדי לקבל חומר מהמתפי"ה, ומשם לנסוע אחר כך למחנה פילון, שם אפגוש את המג"ד. בדרך לנצרת, מיד אחרי שעברנו את צומת מגידו, נשמע פיצוץ חזק. התברר שזה היה טיל פרוג שפגע בשדה התעופה רמת דוד. קול הנפץ הזה גרם לכולנו להבין שאנחנו נמצאים ממש במלחמה. כאשר הגענו לנצרת קידמו את פנינו רחובות ריקים מאדם. השארתי את החוליה בקומנדקר, ונכנסתי למשרד של המת"פ. במקום מצאתי אדם אחד, סגן ג'ינג'י שמיהר להסביר לי שכל המפקדים עברו להר כנען. בינתיים הסתכלתי במפת "קווי כוחותינו" שהציגה את פריסת כוחות התותחנים. "זה מצב נכון לשבת בשעה שתים בצהריים. עכשיו הכל שונה לחלוטין." אמר הקצין הג'ינג'י. "הטנקים של הסורים נמצאים ליד גשר אריק שליד הכנרת." כיוון שעל פי הפקודות שקיבלתי היה עליי לחבור למג"ד במחנה פילון, שקלתי עתה כיצד יהיה כדאי להגיע לשם. לאור המצב חששתי לנסוע דרך טבריה ושקלתי לנסוע דרך צפת. לבסוף החלטתי בכל זאת לנסוע דרך טבריה, אבל לשים לב למה שקורה בשטח. לאנשי הצוות לא סיפרתי דבר ממה ששמעתי במת"פ. לא רציתי להפחיד אותם סתם. רחובות טבריה בהם חלפנו לקראת עשר בלילה, היו שקטים וריקים מאדם, כמו הרחובות של נצרת. רק הרחק באופק על רמת הגולן נראו הבהקי פיצוצים. אחרי , דבר 4 המושבה מגדל, על הגבעות ליד אתר המשאבות של מקורות, ראינו טנקים מסוג שרמן של חטיבה שתרם לתחושת הבטחון שלי. מחנה פילון היה שקט. לא ראינו הרבה אנשים, רק קולות מכשירי הקשר נשמעו בין החדרים של המחנה. יהושע הגיע תוך זמן קצר. הצוות נשאר עם הנ.נ. בפילון, ויהושע ואני עלינו להר כנען לפיקוד צפון. גם שם שרר שקט מפתיע. אלוף הפיקוד חופי, שלא ישן כבר כמה לילות, הלך לישון, ובמקומו ישבו במטה שני אלופי משנה: סלע ושדמי. בפיקוד פגשתי את דורון, המג"ד של גדוד הקטיושות. "אני פוחד." הוא אמר לי. כמה ימים אחר כך הוא עבר לסיני. בצומת בסיני הוא קיבל פגיעה ישירה ונהרג. תמיד אמרתי שאחת הטעויות הגורליות במלחמה היא לקבוע נקודת מפגש בצמתים. בפיקוד קיבלתי הוראות לאן להעביר את הגדוד. חזרתי לפילון, אספתי את הצוות ונסענו לכיוון אזור הפריסה.

8

השעההייתהשלוש לפנותבוקר. חושך מוחלטשרר באזור. סיירתי במקום, אחרי קיבוץ דן, אך לאהצלחתי למצוא מקום טוב לפריסה. נסעתי לקיבוץ שניר, ושם מתחת לגבעות מצאתי מקום מתאים וסימנתי את המיקומים לשלוש הסוללות. למחרת עלו התותחים לרמת הגולן. בעליות מהכנרת, אחד המכונאים, עולה חדש מרומניה, שזו הייתה הפעם הראשונה בחייו שראה את הכנרת אמר בהתרגשות: "וואס פאר אשיינעם ים." את המילה האחרונה ים ביטא כמו יום בחולם, ושמחה ענה לו: "זה לא יום, זה לילה, וזה עוד יצא לך מהאף ותרצה לחזור ליבשה."

את העלייה של שיירת התותחים לרמת הגולן הוביל קצין מבצעים צעיר שהצטרף לגדוד לקראת המלחמה, משה ינאי היה שמו או מוישלה כפי שכינינו אותו. זיידי שהיה הנהג של הקמב"ץ טען שהוא מוביל ביצים באזור אצבע הגליל, בשל כך מוישלה הסתמך עליו בניווט, אלא כשהגיעה השיירה לקרית שמונה, במקום לפנות ימינה לכיוון תל דן, שם היה הגדוד צריך להתפרס, הנהג המשיך צפונה לכיוון תל חי. כאשר התבררה הטעות, היה צריך

9

מילימטר הם תותחים נגררים 130- לסובב את התותחים אחורה מאה ושמונים מעלות על כביש צר. תותחי ה וארוכים, לכן יש לציין לשבח את המיומנות הגבוהה של נהגי המשאיות הגוררות ושל אנשי הצוותים שהצליחו לסובב במהירות את התותחים ולהגיע למקום הפריסה. על אף המיומנות הגבוהה בסיבוב התותחים, ההתברברות הזו עיכבה את הפתיחה באש, והמג"ד נהיה עצבני. אחר כך הוא שלח המ"ט שלו אברהם בן דוד לאחור לכיוון טבריה כדי לאתר צוותים שנתקעו בדרך ולכוון אותם למקום הפריסה. אברהם בן דוד נסע ברכב אזרחי חדש מסוג פולקסווגן דאבל קבינה, שבעליו, אזרח מבוגר, שרכבו גויס התעקש לנהוג בו, כיוון שלא רצה להשאיר את רכבו החדש בידי אנשים אחרים. אותו אדם הגיע מצויד, בין היתר, בבקבוק ארבעה ליטר סליבוביץ (כנראה מתוצרת עצמית). בשלב מאוחר יותר, בהמשך המלחמה, נשפכה תכולת הבקבוק בקבינה, ובמשך זמן רב נסענו בקבינה אפופה ריח חריף של אלכוהול.

הסוללות פרסו ליד קיבוץ שניר, ומיד התחלנו לירות מלמטה למעלה. הסורים, עד כמה שהיה ידוע ישבו עדיין למעלה באזור מסעדה. יוסי אברהם תפקד כקנ"א, והמנ"א תחת פיקודו תפקד ברוב תקופת המלחמה בעיקר כמרכז מבצעים לאנשי הסוללות. למעשה כל סוללה פעלה בנפרד, לא היה ירי גדודי, ולעיתים גם תותח בודד העסיק מטרה בודדת. רק במקרים מעטים תפקד המנ"א כמרכז ניהול אש גדודי, כמו שאמור להיות.

10

אוכל כמעט לא היה, רק מציות של מנות קרב, וישעיהו הסמג"ד נסע לצפת ולראש פינה להביא לנו לחם ואוכל. בדרך עבר ליד עיתונאי חוץ עם צוות צילום במכונית אזרחית, וכשישעיהו עצר אותם הם צילמו אותו. למחרת הוקרנה הכתבה בטלוויזיה בארצות הברית, וקרובי משפחה של ישעיהו בארצות הברית זיהו אותו. עוד רואיינו לאותה הכתבה גם שני משנים טכניים מסוללה א': שמואל שילה, שהיה מרצה באוניברסיטה, ויעקב נויגבורן שהיה שופט. שניהם דיברו אנגלית רהוטה. בתום המלחמה, במסיבת הסיום הוקרנה הכתבה לכל אנשי הגדוד. בשעות הבוקר של יום שני, אחרי שפרסנו, אני וחוליית הקס"ם נשארנו חסרי תעסוקה. ישבנו תחת עץ. חנו

שם גם שני אוטובוסים של אגד שהנהגים שלהם הקשיבו לרדיו. בין קולות הירי הצלחנו לשמוע שברדיו בישרו שנפטר השף המפורסם ניקולאי. בו בזמן מטוסי קרב שלנו מסוג מיראז' נערכו לקו אויר עם מטוסי הסוחוי. הם טסו נמוך ובבת אחת נסקו וניתקו את מיכלי הדלק הנתיקים, כך שהמיכלים המשיכו לטוס למעלה ואז נפלו. כמו כן טסו מטוסי פנטום לכיוון מטולה בגובה נמוך מאוד. באותו יום בשעות אחר הצהריים קיבל הגדוד פקודה לעלות לרמה ולפרוס בצומת סכיך, ליד העמדה של מפקד הסיוע החטיבתי עודד בונה. הובלתי את הגדוד בכביש העולה מהעמק למסעדה, למעט סוללה ג' שהמשיכה

11

לירות. כיוון שהסורים ישבו עדיין באזור הכפר מסעדה, נאמר לי להוביל את הגדוד בדרכי עפר עוקפות, אך לאחר זמן קצר התברר שאי אפשר לעבור שם עם התותחים הכבדים שלנו. חיכיתי, וכשהודיעו לי שהשטח נקי ואפשר לעלות דרך מסעדה, עשינו סיבוב והגענו לכפר. במסעדה פנינו ימינה ושוב ימינה בפינה ליד המחנה הצבאי. בזמן שהיינו בתנועה על הציר ממסעדה לאלרום, לפני בוקעתה, צץ לפתע, משומקום, לפני הרכב של . אותו חייל אמר ליוסי לא להמשיך 7 יוסי אברהם הקנ"א, חייל. אחר כך התברר שהוא לוחם מהסיירת של חטיבה בציר הזה. "מאה וחמישים מטר מכאן מתנהל קרב מארב סורי ויש שם נפגעים." הוא הזהיר אותנו, ואכן היה זה מזל גדול, שכן תכננו לנסוע משם.

12

פנינו הלאה ונסענו עד סוף הכביש לצומת סכיך. שם פרסנו שתי סוללות- א' ו-ב', ואני נסעתי בחושך בחזרה למסעדה כדי לקבל ולהוביל את סוללה ג'. הגעתי לצומת יער אודם, אך לא ראיתי את הסוללה, לכן המשכתי לאורך הכביש לכיוון הבניאס. בכביש הייתה תנועה של אנשי גולני שעלו לכבוש את החרמון. חזרתי לכיוון הגדוד כדי לקבל מכונית נוספת שתמתין במרחק מאתיים מטר מהמכונית שלי, למקרה של פגיעה. כמו כן החלטתי שלא לחכות בצומת, אלא כמה מאות מטרים דרומה. ואמנם היו מידי פעם כמה פגיעות בצומת, מה שנקרא אש הטרדה. בינתיים הגיעה סוללה ג' שהתעכבה בגלל ציר התנועה שנתפס על ידי כוח גולני שעלה לחרמון. בפיקודו של אביגדור קהלני בקרב 7 באוקטובר התחיל הגדוד לסייע לגדוד מחטיבה 9- בבוקר יום שלישי ה של עמק הבכא. תוך כדי הקרב, הפגזים של הטנקים הסורים עברו מעל הרכס ופגעו בתוך שטח הפריסה. כיוון שצוות הקס"ם היה פנוי בינתיים, בחרתי לשבת עם הצוות במקום מוגן בין שתי טרסות ורחוק מהמשאיות. בשלב מסוים הגיעה ונעמדה לידנו זלדה עם אנשי שריון מפויחים, שאיבדו את הטנקים שלהם בקרב מעבר לרכס. מכשיר הקשר שלהם נשאר פתוח, ואני הקשבתי לנעשה שם. עד אז לא ידענו עד כמה חמור המצב, כיוון ) בקשר של הזלדה 7 ורגלים 8 , שריון 9 שתדר הקשר שלנו היה שונה מהתדרים של השריון והרגלים. ( תותחנים שמעתי את אביגדור קהלני מודיע לצוותים שיעלו על הרכס לקראת הסורים ויתקפו את השריון הסורי. לחלק מהטנקים לא הייתה תחמושת, ובתגובה הם השיבו לקהלני שלא יעלו במצב כזה. "תעלו רק כדי להראות לסורים שיש מולם כוח גדול". קהלני פקד עליהם. "מי שלא יעלה, אני אירה בו", הוא אמר. ואכן הקרב הנועז הזה היה בסופו של דבר הקרב המכריע בחזית הסורים במלחמת יום כיפור. אנשי הסוללות ירו בקצב מהיר ביותר. יצחקי, חייל בעל כוח רב באחד הצוותים בסוללה א', נגח את הפגז בבית הבליעה בידו, וכשניקו את הקנה עם החוטר, פעולה שהצריכה בדרך כלל עבודה מאומצת של כמה אנשים יחד, הוא משך את החוט לבד. לפי הספר צריך לירות פגז בקצב של לא יותר מדקה, כדי לא לקלקל את קנה התותח. אך באותן עשרים דקות מפורסמות התותחנים ירו בקצב של שישה פגזים בדקה! הקנים להטו מהחום, וחלקם התעקמו. בלילה הגיעו צוותים של חיל חימוש עם משאית ומנוף והחליפו את הקנים שהתעקמו. במהלך הקרב הורה המג"ד לאברהם בן דוד לבדוק את מצב התחמושת בסוללות ולדווח לו. בדרך מסוללה א' לסוללה ב', לפני הקנים של סוללה א' שלא הפסיקו לירות ברעש מחריש, פגע פגז טנק ממש ליד אברהם. הפגז שהתפוצץ העלה ענן אבק. אני שראיתי ושמעתי את הפגז מתפוצץ לידו, כבר הייתי בטוח שאברהם שוכב שם בחתיכות. בקושי הצלחתי להרים את עצמי מהמקום. בכוח הכרחתי את עצמי לצאת ולגשת לכיוון, כשפתאום מתוך ענן אבק אברהם יצא בריא ושלם, מנופף בכובע הפלדה כדי לגרש את ענן האבק מעיניו. הוא אפילו לא שם לב שהפגז התפוצץ ממש לידו. את קול הפיצוץ הוא שייך לירי התותחים בסוללה. כולם בירכו אותו בהתרגשות. "צריך לשנות לו את השם לחיים." מישהו אמר, ורק אברהם לא הבין על מה המהומה.

13

אחת הבעיות באותו קרב היה בטיווח אל המטרות. השריון הסודי התקדם, ולכן הטווח אליהם הלך והתקצר. התותחים היו צריכים לירות כל פעם בהגבהה נמוכה יותר, והיה חשש מהמטרות, דהרנו לצומת ווסט. ישראל גימפל הרס"ל של סוללה א' נשאר בשטח כדי לאסוף את התרמילים, בזמן שהסוללות דילגו. בשטח היו נפילות של פגזי טנקים שנורו אל מעבר לרכס. התותחנים לא שיערו שבזמן שירינו מעבר לרכס, קהלני וחייליו קיימו קרב נואש מול מאות טנקים סורים. כיוון שהאזנתי לקשר של השריון, הייתי מודע לקרב שהתרחש מעבר לרכס, ועל כן דאגתי שלא נפרוס בצומת ולא נהווה בכך מטרה לאש נ"ס. בזמן שנסעתי לכיוון הצומת עם הנ.נ. של המודדים, ראיתי אבק מכיוון האזור שבין החרמונית להר בראון וחששתי שאלו טנקים סורים הפורצים לכיווננו. בנוסף הבחנתי בשטח בג'יפים עם תול"רים בין הסלעים, הבולדרים והעצים וחששתי שאולי נצטרך לדלג לאחור למרגלותהרמה. בשל כך קבעתי לגדוד עמדהעל הכבישלכיוון גונן, כקילומטר מערבה לצומת ווסט. כאשר סיימתי לחשב את הקואורדינטות של שלושת הסוללות, הגיע המג"ד. "למה פרסתאתהגדוד קילומטר מהצומת." הוא כעס, אך כיוון שהיה כבר מאוחר לשנות, נשארנו שם. אחר הצהריים הגדוד סייע לחטיבת גולני, שניסתה לכבוש בחזרה את מוצב החרמון (ללא הצלחה) בירי לכיוון ההר. סורים. הם 19 בעודי עומד ומתווכח עם הג'ינג'י על העמדה, כרגיל, הופיעו בשמיים מכיוון מערב שני מטוסי מיג היו בעיצומו של קרב אווירי עם שני מטוסי מיראז' שלנו. המטוסים הסורים הטילו פצצות. ממקומי על הקרקע ראיתי כיצד הפצצות הולכות ומתקרבות אליי יותר ויותר. הן נראו כביצים הולכות וגדלות. הפצצות נפלו במורד הגבעה עליה עמדתי ושאותה מדדתי. רצתי לכיוון המג"ד. בידים החזקתי מצפן ותיק מפות פתוח. תוך כדי ריצה נתקלתי באבן והשתטחתי על הקרקע. מהמכה איבדתי ת ההכרה למשך כמה שניות וגם שברתי את האף. יוסי מולכו חבש אותי עם אגד מדבק רחב מתוך ערכה של 'אל על'. באותו זמן בדיוק, בצד השני, במרכז צומת ווסט, חנההקומנדקרשל הסמג"דשהוביל אתהגדוד לעמדות. מטוסי המיראז' הטילו את מיכלי הדלק הנתיקים שלהם, ואחד פגע ממש ליד הנ.נ. של הסמג"ד וליד זחל נוסף שעמד לידו. כל מי שעמד שם התכסה בשכבה של בוץ ואבק מהדלק. אברהם בן דוד שהיה באירוע זה עם הסמג"ד, ניצל בפעם השניה באותו היום. "עשרים שנה אני משרת בצה"ל. עד היום לא קרה לי כלום, והיום ניצלתי פעמיים." הוא אמר אחר כך. וזה אכן היה יום קשה לכולנו. בערב מוטקה וברנדייס פינו אותי לבית החולים בצפת. במיון קיבל אותי רופא בדרגת רס"ן. חבשו אותי ורצו לשלוח אותי לבית החולים רמב"ם בחיפה לניתוח, אך אני ביקשתי לחזור לגדוד. "אין מניעה." אמר הרופא, "אבל תהיה חייב לעבור את הניתוח תוך שבוע. מעבר לכך, אם תחכה העצם תתאחה וזה לא טוב." צלצלתי הביתה. עדינה שאלה מה שלומי. "יש לי יום חופשי, נסעתי לצפת." עניתי לה וביקשתי שתמסור למשפחה, שלמיטב

14

ידיעתי שני בני הדודים שלה בסדר. רק מאוחר יותר נודע לי שבן דוד אחד, קובי אפשטיין שהיה צוער בתותחנים , נהרג בלילה הראשון של המלחמה, ובן הדוד השני אריה זונץ שהיה בנגמ"ש נפגע מכדור וכבר אז היה פצוע. 9 בבה"ד באוקטובר 10- באותו לילה נשארתי לישון בבית החולים שתפקד בצורה בלתי רגילה. למחרת בבוקר יום רביעי ה עליתי בטרמפים בדרך גדות משמר הירדן לכיוון גונן חזרה לרמה. בדרך עברתי על פני שיירה של משאיות תחמושת שהותקפה אווירית. הנהגים קפצו מהמשאיות כדי לתפוס מחסה, וכך הם ניצלו, אבל מספר משאיות נפגעו. בדרך ראיתי בסדנא שבה תיקנו טנקים פגועים אלומיניום נוזל על האדמה. טנק פגוע פלט בטעות פגז שנשאר אצלו בקנה ופגע במיכלית. המיכלית נשרפה, הנהג נהרג, ומיכל האלומיניום הותך מהחום.

15

16

קילומטר אחרי כן הגעתי לגדוד. במרכז סוללת המפקדה ישב המנ"א ברכב הגדול שלו. יתר הרכבים של המג"ד, הסמג"ד, הרופא והקס"ם עמדו לידו, ומסביב ניצבו שלושת הסוללות במצב ירי. כיוון שהיתה זו חזית רחבה והתבקשנו לסייע לכמה יחידות, כל תותח קיבל מטרות בנפרד וכל קע"ת היה צריך להוציא נתונים ולבדוק כל תותח בנפרד. המנ"א עם יוסי בראשו, עזר בחישובים של קו וטווח לסוללות. באותה השעה התפוצצו תותח ומשאית תחמושת בגדוד של מזרחי. יוסי אברהם הקנ"א שם לב לכך שכל מי שמסר את נקודת הציון בקשר, קיבל מיד אש נ"ס. מעתה, למרות בקשות חוזרות ונשנות, הוא נמנע ממסירת נקודת הציון של הגדוד בקשר. הפתרון היצירתי שנמצא לבסוף היה לתת נקודות ציון בקשר ברומנית בעזרת גדעון שיקורה הנהג של המודדים. אני קיבלתי הוראה לצאת ולהכין לגדוד עמדת חלופית, במרחק של כשניים וחצי קילומטר מזרחה מצומת ווסט. במקום שנקרא היום צומת פורן ירדתי מהנ.נ. והלכתי ברגל כקילומטר דרומה. הקפיצות של הנ.נ. בשטח גרמו לי לכאבים באף הפצוע. השעה היתה שעת צהריים, ואחרי שגמרנו למדוד החלטנו לאכול במקום. שיקורה הנהג רצה לחזור לגדוד כי היה בטוח שיהיה מרק, אך זה לא עזר לו ובכל זאת נשארנו. יוסי מולכו, סמל המודדים, הכין לנו את האוכל, ובזמן שישבנו במקום הפסטורלי הזה ראינו על הכביש תנועה רבה של טנקים וכלי רכב. כמה עשרות מטרים מעבר לכביש, בשביל עפר במקביל לכביש, ראינו טנקים פגועים נגררים לתיקון בכיוון ההפוך. לפעמים גררו אפילו שניים ביחד. כל אותה עת הירי נמשך. הגדוד שלנו וגדודים נוספים ירו לכיוון סוריה, והפגזים שרקו מעלינו. הסורים ירו חזרה, וגם הפגזים שלהם שרקו מעלינו. מטוסי חיל האוויר, כרגיל בזוגות, טסו נמוך מאוד, ממש מעל הקרקע, עלו להפצצה, ירו על הסורים וחזרו. לפתע ראינו רק מטוס אחד חוזר, ומיד אחר כך ראינו מצנח עם הטייס של המטוס השני. אחרי הארוחה הפסטוראלית הזאת חזרנו לגדוד. מוטקה נסע עם ברנדיס לחפש את בנו, שהשתתף גם הוא במלחמה. הם נסעו באזור הקרבות, בדרכים מסוכנות מאוד. רב סרן בתותחנים שפגשו בדרך סיפר לברנדיס שראה את הבן שלו והוא בסדר, ובבת אחת התפרק כל המתח. באוקטובר ג'ינג'י המג"ד הטיל עליי לצאתלצומת ווסטבמקומו, לקבוצתפקודות 11- למחרתבבוקר ביוםחמישי ה עם נציגים נוספים שנשלחו מכל היחידות שבשטח, כדי לקבל הוראות מרפול לגבי קרב ההבקעה והפריצה לשטח סוריה. רפול שחור מפיח, לא מגולח, ישב על מדף החלון הקדמי של הזחל"מ, כשרגליו על מכסה המנוע. הוא חלץ נעליים, כנראה בפעם הראשונה אחרי חמישה ימים, וגירד בין אצבעות הרגליים. אחר כך הוא הציג את המצב על גבי מפה גדולה ונתן הנחיות להמשך.

17

בערב היתה הופעה של גדי יגיל. שכבתי על הנ.נ. והקשבתי. אחר כך שלושת הסוללות והמנ"א התקדמו על ציר אמריקה לכיוון צומת חאן ארנבה. סוללה ב' קיבלה הוראה לנוע על ציר אמריקה אחרי חאן ארנבה. כשלושה קילומטר אחרי הצומת בהמשך הציר היה אמור לחכות להם רופא, והוא היה אמור להכניס אותם לשטח הפריסה. הסוללה התקדמה, אבל במקום לא חיכה להם אף אחד. הם המשיכו והגיעו ממש לאזור הקו הראשון שבו התנהל קרב שריון. לארוך הציר הם ראו גופות חיילים סורים מוטלות וטנקים סורים פגועים. ברקע שמעו קולות בערבית, וחיילי חי"ר שפגשו בדרך תמהו לראותם. שרגא נוטסקו רב סמל הסוללה שנסע בג'יפ הראשון המוביל טען שהם המשיכו הרבה מעבר לשלושה קילומטרים. שמוליק שדות המסו"ל, שישב לצידו, טען מנגד

שזה לא נכון וששרגא מדבר מתוך פחד. שמעיה הנהג שהאזין לשיחה נכנס להלם, ושרגא נאלץ להחליף אותו. הם החליטו לחזור לאחור. למזלם, איתם בשיירה היה סמל הרכב הסוללתי גבי עמרני, והוא סובב בכישרון רב את התותחים על הציר, כך שחזרו בשלום לצומת חאן ארנבה. לאחר מעשה התברר שהרופא שהיה אמור לחכות להם נתקף פחד לעמוד על הציר לבדו בלילה חשוך וחזר למפקדה.

18

באוקטובר. במשך כל אותו הזמן 14- באותו לילה פרסנו בסביבות גבעת התאנים ושם נשאנו עד יום ראשון ה סוללות הגדוד ירו ללא הרף, עד שגמרו את כל התחמושת. באותו לילה בשעה מאוחרת, בזמן הפוגה קצרה בירי, יוסי אברהם הקנ"א והמג"ד יהושע שוחחו ביניהם מעין שיחת נפש. יוסי סיפר לי אחר כך שיהושע אמר לו אז ש'האני מאמין' שלו הוא שלעם ישראל לא יהיה מנוח, ותמיד נצטרך לסמוך לא רק על אבינו שבשמיים, אלא גם על חרבנו. באוקטובר עלה לי החום. אחר הצהריים מוטקה האחראי על האפסנאות ושמחה האחראי על 13- בשבת ה הרכב הסיעו אותי דרך גונן עד הכביש שלפני קרית שמונה. משם המשכתי בטרמפים הביתה. הטרמפ הראשון שתפסתי היה עם איזה דוקטור לביולוגיה שנלחם ביתושים. הוא נסע למרכז שקשור בנושא המלחמה ביתושים בראש פינה. מאותו מקום היה אפשר לראות את הר בנטל והר אביטל ברמת הגולן, אבל למרות שהיו במרחק ראיה האנשים שם לא ידעו מה קורה, ושאלו אותי מה המצב ברמה. אחר כך תפסתי שני טרמפים והגעתי עד לצומת רעננה, ומשם עדינה אספה אותי. כשנכנסתי הביתה הרמתי את היד עם התיק וחיפיתי על הפנים, כדי שהילדים לא יראו את הפלסטר הגדול שכיסה את אפי. כשהורדתי את היד הילדים קראו בשמחה: "אבא התחפשת." התקלחתי. החלפתי את המדים המטונפים לבגדים אזרחיים ונסעתי לבית החולים בלינסון, אך כיוון שהגעתי בבגדים אזרחיים בבלינסון סירבו לקבל אותי. רק אחרי שתליתי את התג ששמים לפצועים על היד ונופפתי בו, האמינו בבית החולים שבאתי מהחזית וקיבלו אותי. רוב הפצועים מהחזית הסורית פונו ואושפזו בביתי החולים בצפון, כך שבבלינסון כולם התקבצו סביבי בסקרנות באוקטובר נותחתי. לחדר הניתוח צעדתי ברגל . 14- לדעת מה קורה בחזית הצפונית. למחרת, יום ראשון ה נשכבתי על המיטה, הרופא נתן לי זריקה ואמר לי לספור עד עשר, אבל לא הספקתי להגיע אפילו לשתיים. התעוררתי במעלית כשאני שוכב על המיטה, עדינה גוהרת מעליי, וכל נוסעי המעלית נועצים בי עיניים. תשוש ועייף אושפזתי במחלקת אף אוזן גרון. לא חלפו כמה דקות וכבר הדודות הטובות של יע"ל העירו אותי. הן חילקו מתנות לחיילים והביאו לי מכונת גילוח מיוחדת. נרדמתי ואז העירו אותי שוב לתשאול של פיקוד צפון. שוב נרדמתי, ושוב העירו אותי, לשאול של חיל התותחנים. אחר כך היו חיילות מהצנחנים שהעירו אותי, כך שוב ושוב עשרות פעמים. מה אומר?! לא קל להיות פצוע מלחמה. במהלך האשפוז נשלחתי לבדיקת שמיעה. התוצאות שורטטו בגרף, רק אצלי הגרף חרג מגבולות הדף. ניסו בשנית, ושוב התקבלה תוצאה יוצאת דופן. בפעם השלישית הבינו שאכן השמיעה שלי חדה מעל הממוצע, ואז גם הבנתי מדוע עוצמת הקול של הקשר באוזניות שיגעה אותי כשהטסתי מטוסים.

19

שבוע הייתי מאושפז. באו חברים וגם הילדים לביקור, ויום אחד הופתעתי כשחיילים שלי מהגדוד הגיעו מצריפין לביקור. הסתבר שלתותחים שלנו נגמרה התחמושת, והגדוד ירד מהרמה לראש פינה, שם השאירו את מילימטר. 155 התותחים, והאנשים נשלחו לצריפין כדי לעבור הסבה לתותח הצרפתי הנגרר כל ערב היו מזמינים את החולים להופעה באולם בית החולים. הגיעו לשם אנשים פצועים, שבורים, שרופים וכולם היו שמחים. זה היה עבורי עולם אחר לחלוטין. יום אחד שמעתי בחדר השני קולות של שמחה. ניגשתי לשם וראיתי חייל שריון שנפצע ועבר ניתוח מורכב. זמנית הוא יכול היה לשתות עם רק עם קש, ואז הוא גילה חור בפה והתחיל להכניס דרכו לפיו שוקולד. זה מה גרם לו לצהול משמחה. בשבת חמקתי הביתה. עדינה באה לאסוף אותי לארוחת צהריים בבית. בזמן שאני נהניתי מזמן איכות עם המשפחה היתה אזעקה. כשחזרתי לבית החולים תפסה אותי האחות ושאלה: "לאן נעלמת? חיפשנו אותך בזמן האזעקה." אמרתי לה שהסתובבתי למטה, והיא פשוט לא מצאה אותי. היא חייכה חצי חיוך ועשתה לי נו,נו,נו עם האצבע. אחרי שבוע שלחו אותי לבית גולדמינץ בנתניה להבראה. הגיעו לשם הרבה בחורות חתיכות, והייתה שמחה גדולה. לפעמים כשהייתי נשאר שם, היו באים חברים לבקר אותי. באו מהמלון בים המלח, הגיעו יהודית ועופרה מהמועצה האזורית תמר בים המלח ופייגין הארכיטקט של פאן אמריקן. בלילות הייתי נוסע הביתה ברכב וחוזר מוקדם בבוקר כדי להיות בשבע במסדר. במסדר כל אחד מאיתנו עמד ליד המיטה, והרופא עבר ובדק. אותי הוא שאל אם כואב לי האף. זו היתה הבדיקה. במהלך השהות בבית גולדמינץ בני עדו עלה לתורה בבית הכנסת של סבא יצחק ברעננה. בגלל המלחמה בוטל האירוע באולם, ולכן כל המשפחה הגיעה לעליה לתורה. כדי שלא לחלל שבת עדו ואני ישנו אצל צבי ועליזה ברעננה. בערב שבת ולמחרת בבוקר הלכנו לבית הכנסת לבושים יפה, אבל אני עם אף נפוח. הרב ביקש שהמוזמנים יחנו את הרכבים ברחוב הסמוך, כדי לא לפגוע ברגשות המתפללים. אחרי שבוע בבית גולדמינץ, כשהרופא שאל במסדר אם כואב לי, וכשאמרתי לו שלא, הוא שחרר אותי. שלחו אותי לתל השומר כדי לחזור משם לצבא. ביקשתי עוד יום חופש אחד וקיבלתי. האמת, פחדתי לחזור למלחמה, וכל יום דחייה היה נפלא. באוקטובר כי נגמרה התחמושת, חזר לרמת הגולן אחרי אימון אחד על 14- בינתיים הגדוד שירד לצריפין ב באוקטובר נמצאה תחמושת שלל. כשהגדוד ירד לצריפין יהושע 16- מילימטר, כי יומיים אחר כך ב 155 - תותחי ה המג"ד צירף את הקמב"ץ משה ינאי לאחת היחידות שהמשיכו להילחם באזור הפריצה ברמת הגולן. יחידת

20

21

מילימטר. 130 הסיור עם משה ינאי גילתה עמדות עזובות ובהן נמצא מלאי גדול של תחמושת לתותחי כמה שעות לפני שהגדוד עצמו עלה לצפון, מוטקה קצין האפסנאות כבר יצא עם החברה שלו לאזור המחסנים הסוריים במכונית האזרחית המגויסת, שהיה מותקן עליה ארגז סגור ונעול. כאשר הוא הגיע עם החיילים שלו לשטח, הם מצאו, בנוסף לתחמושת גם מחסני חירום סוריים מלאים כל טוב וכן משאיות טטרה חדשות. מוטקה לקח משם שתי משאיות טטרה, על אחת העמיס אוהלים ועל השניה העמיס נעליים, בגדים, חליפות ומגפי אב"כ, שימורים צרפתיים ועוד והוכיח בכך ראיה טובה לעתיד. כשהגדוד עשה את דרכו חזרה מצריפין לצפון, המג"ד התבקש לדווח על מיקומו תוך כדי תנועה. המג"ד סירב להעביר את הנתונים בקשר האלחוטי, כי כידוע מי שדיווח מיקום חטף אש. בהמשך הסתבר כי הסורים מצאו את מפות הקוד בחרמון וכך ידעו את מילות הקוד. כאשר יהושע שאל את רפול בקשר היכן הוא נמצא. ענה לו רפול: "אם אינך יודע היכן אני, אל תבוא אליי." יהושע מצא אותו לבסוף במרום גולן. בערב ליד החרמונית, עמי הלך עם החוליה לחפש תחמושת. בדרך הודיעו להם שהגדוד נמצא תחת הפגזה, והם חזרו לגדוד. עמי קרא לכולם לתפוס מחסה בתוך בונקר. הוא עצמו הכניס את ראשו בתוך ערימת חול שמאחוריה, למזלו, התפוצץ פגז. באוקטובר, ערב שמחת תורה, הגדוד פרס בסביבות תל אחמר. כשאנשי סוללה א' נכנסו 17- ביום רביעי ה לעמדה, עברה שמועה שהחרמון בידנו. אנשי סוללה א' נכנסו לאופוריה. הם חשבו שהמלחמה מסתיימת. עמי הורה לחיילים לחפור שוחות אישיות ולהתחפר, אך הם אמרו בשאננות "לא צריך." בזמן תפילת ערבית ניסו לערוך הקפות, אך מיד החלה הפגזה על ידי סוללת תותחים ירדנית. אנשי סוללה א' חפרו בידיים בכל דרך, חלק מהאנשים איבדו את הציפורניים בחפירה. שני המשנים הטכניים קפצו לתפוס מחסה מעבר לסוללה, על הדרך הסוללה, אלא ששם היו נפילות. גימפל רץ אליהם, תפס את שניהם בחגור וגרר אותם לצד השני של הסוללה. במשך שבועיים הם היו מבוהלים נורא. אחרי שבועיים גימפל ראה אותם מסתובבים בלי חשש. "אתם לא מפחדים?" הוא שאל. "התרגלנו..." הם ענו לו. היו פגיעות בכל הסוללות, וגם מספר חיילים נפגעו. חלונות המשאיות שנפגעו עפו מעצמת הפיצוצים החוצה מתוך המסגרות. יהושע המג"ד שמר על קור רוח וגילה אומץ רב במהלך אותה הפגזה. למרות שאבן פגעה בגבו הוא המשיך לעמוד ולחלק הוראות. סוללה ב' ספגה פגיעה ישירה בעמדת הטרקטור. התותחן אורי, סמל הרכב גבי, והמשנה הטכני נחמן נפצעו. בסוללה ג' נפגעו מספר חיילים, ביניהם יוסי סנדץ שנפצע ברגלו. הוא פונה למרפאה בגונן עוד באותו ערב. למחרת חזר בכוחות עצמו לסוללה. חיילים אחרים נפגעו בגבם. במהלך ההפגזה

22

הם נבהלו והחלו לרוץ, למרות שמנשקה מפקד הסוללה, צעק כל הזמן: "לשכב ולהיצמד לקרקע!" מסוק הוזמן לחלץ את הפצועים. עם הטייס תקשרו באמצעות מכשיר הקשר שהיה על גבי הקומנדקר של ישעיהו הסמג"ד. הקשר היה כל כך בהלם, עד שלא הצליח לתת הנחיות לטייס. מי שעשה זאת בסוף היה אברהם בן דוד, כמו המג"ד שמר גם הוא על קור רוח. תוך כדי כך שכיוון את טייס, אברהם גם טיפל בקשר ההלום והשקה אותו במים. בנוסף, ישעיהו שהיה עם הקשר בתעלה בצד הדרך עליה עמד הקומנדקר, ביקש ממנו לצפות אם יש יציאות תותחים. לא יאומן! השטח היה אפוף אבק, והטייס התקשה לזהות את המקום. אברהם שראה את המסוק מעליו בשמיים אמר לטייס "אתה נמצא ימינה ממני." "תכבה ותדליק את האורות של הקומנדקר." ביקש ממנו הטייס. בסופו של דבר בזכות קור הרוח והתפקוד של אברהם בן דוד הצליח הטייס לזהות את המקום, הדליק את הזרקור ונחת. במסוק חולץ פצוע ראש אחד. יתר הפצועים חולצו בקומנדקר לתאג"ד. משנה טכני אחד בשם סוויסה קפץ על הקומנדקר וברח. מאז לא חזר לגדוד. היום ברור שהוא סובל מהלם קרב, אך אז לעגנו לו. טבח שהיה מסופח לסוללה לא החלים עד היום מהפציעה.

23

באוקטובר התפרסו גדודי 18- למחרת, יום שישי ה התותחנים, שעד אז ישבו בשטח צפוף, בשטח שנכבש. סוללה ב' וג' פרסו משני צידי גבעת התאנים, וסוללה א' פרסה דרומה ליד חושניה. המפקדה ישבה על גבעה. באחת ההפגזות ישעיהו הסמג"ד קפץ מהרכב כדי לתפוס מחסה ושבר את הרגל. ברוך דאג שעמי החובש או הרופא יזריקו לו במהלך כל הלילה זריקות נגד כאבים. אחר כך פינו אותו, ומנשקה מילא את מקומו כסמג"ד, עד שהבריא וחזר לגדוד. פעם אחת הוא בא לבקר את החבר'ה עם גבס. לפני כן, במהלך המעבר לשטח שנכבש, בכביש שליד מרום גולן, הזחל של אנשי המשרד התקלקל. אנשי המשרד: מרגלי יקיר, שבתאי טואף, דן שפלר, מיכה איתן והנהג שמואל (שמוליק) שרון, אדם נחמד שעבד בתעשייה האוירית, שהו שם במשך כל הלילה. בבוקר, עם אור ראשון, הם הופתעו לגלות בקרבת הזחל התקוע חניון טנקים צנטוריון שלנו. מיכה הלך לשם. "יש כאן קצין ששמו זאב איתן?" הוא שאל. "הוא פה." ענו החיילים, וכך באופן הכי לא צפוי מיכה פגש את אחיו. אחר כך הגיעו צביקה שטינברג ואשר משה - חולית הכתק"ל

שעשתה נפלאות במשך כל המלחמה. הזחל תוקן, והם המשיכו איתם. כיוון שלא ידעו לאן בדיוק לנסוע, נסעו ישר בכביש עד שהגיעו לסביבות חרפא. שם עצרה אותם המשטרה הצבאית, והם חזרו לצומת חאן ארנבה. בצומת נודע להם שהם צריכים לנסוע לכיוון גבתא אל חשב. בינתיים הם נשארו בזחל ליד חאן ארנבה. למחרת הם מצאו בניין ששימש כנראה מגורי קצינים סורים. בגג היה חור פרוץ מפגיעה של פגז, ובחדר הם מצאו שברי אבנים. החבר'ה ניקו את החדר, ושבתאי כיסה את החור בברזנט, כדי שלא יחדור גשם. שם הם ישבו, עד שהגדוד עבר ופרס ליד הכפר אופנה. באופנה הם נכנסו לאחד הבונקרים יחד עם כל המפקדה. באוקטובר. נסעתי 22- אני חזרתי לגדוד אחרי שהיה של שבועיים בבית החולים ובבית הבראה ביום שני ה בטרמפים עד צומת מחניים ושם חיכיתי, כי ידעתי שלפנות ערב אמורה לעבור שם משאית האספקה לגדוד.

24

ואכן, לאחר כמה שעות של המתנה, הגיעה המשאית נהוגה בידי שבח אופיר. נסענו דרך גדות, עברנו את הירדן, חצינו את קוניטרה, וכקילומטר אחרי חאן ארנבה פנינו שמאלה לגבעת התאנים. מזרחית לגבעה ישבה חטיבה שמנתה מעל שלושים טנקים. לפנות ערב, כשישבנו על הגבעה, הסורים התחילו לירות לעבר הטנקים. הטנקיסטים נכנסו לטנקים וסגרו את הצריחים, וכשנגמרה האש טיפסו חזרה למעלה. אנחנו הסתכלנו עליהם המומים. היה זה כאילו היינו בסרט. אנחנו התותחנים לא היינו מחופרים ולא היה לנו מסתור מהאש כמו להם. אני סימנתי את שטח הבונקרים והשוחות על גבעה בסרט סימון לבן, כדי שנמצא מחסה בקלות אם יירו עלינו בלילה. לשמחתנו, לא נזקקנו לזה, כי למחרת הוכרזה הפסקת אש. באוקטובר הוכרזה הפסקת אש עם הסורים. יוסי קיבל הוראה לדלג את הגדוד לעמדות 23- למחרת, יוםשלישי ה חדשות בתוך מתחם נ"ט סורי נטוש, אך סירבו להזיז את הגדוד כי לדעתו המקום בו ישבנו היה טוב. כחצי שעה השכן דילג למתחם הנ"ט הסורי. כאשר הם היו בתנועה יוסי ראה 175 הוא ניהל דו שיח על כך, ובינתיים גדוד ממרומי גבעת התאנים כיצד זחל מסוג אלפא עולה על מוקש. "כמה טוב שלא דילגנו לאותו שדה מוקשים." הוא אמר.

25

כיוון שהחורף עמד בפתח, מנשקה, שהיה אז הסמג"ד במקום ישעיהו שהיה עדיין בגבס, הורה לי לתכנן מקום בתוך חאן ארנבה שבו ישהה הגדוד. מקצועית, נראה לי שלא יהיה נכון להכניס את הגדוד לעיירה הנטושה היושבת על כביש ראשי, שכן כביש ראשי הוא מטרה ברורה לירי האויב, ובנוסף לא מכניסים תותחים לתוך עיר. שיקול חשוב נוסף היה שהתותחים לא היו בקו ראיה עם תצפיות האויב. לכן חיפשתי ומצאתי מקום ליד כפר קטן בשם אופנה. ג'ינג'י המג"ד היה מודאג מכיוון שהמקום נמצא אומנם רק שני קילומטר מהעמדה הנוכחית, אבל מרוחק יותר מזירת המלחמה, והוא חשש שנפסיד טווח. טענתי לעומתו שאנחנו יורים בגזרה רחבה, ולכן יש מטרות קרובות יותר ורחוקות יותר. במשך שלושה ימים התווכחנו. כל הזמן הייתי במתח. פחדתי שמישהו עוד יגנוב לנו את המקום ויכנס לשם בינתיים. עד שבסוף ג'ינג'י הסכים, והעברתי את הגדוד לאופנה. סוללה ג' פרסה ליד הכביש מאחורי החורבות של הכפר. סוללה ב' פרסה כמה מאות מטרים מזרחית למפקדה על צלע הגבעה. לשתיהן לא היה קו ראייה בין התותחים ובית הר חרא (ג'רא) סוללה א' נשארה בחרבת חושניה, כשני קילומטרים צפונית לקשת. מאוחר יותר, כשסוללה א' חזרה אלינו, דאגתי שגם הם יפרסו במקום מוסתר. במרחק של כמה מאות מטרים צפונית למפקדה. אחד התפקידים שלי כקס"ם היה לדאוג לספק תחמושת שלל לתותחי הגדוד. במחנה נטוש בהמשך הכביש מחאן ארנבה לכיוון דמשק, ממש לפני העמדות הסוריות, בתוך בניין שחציו בתוך האדמה, נח אחד ממצבורי מילימטר. כשהגענו לשםעםהמשאיותכדי להעמיסאתהתחמושת, 130 התחמושתהסוריתהנטושהשלתותחי ראינו בשטח טנקים סורים הפוכים והרבה מאוד חלקי גופות. זה היה מראה מזעזע. מצאנו גם תרמילים ריקים עם תחמושת נגד מטוסים, שהסורים ירו על כוחותינו. "נשמור את התרמילים ונבנה מהם חנוכייה בחנוכה." אמרתי לחיילים, שצחקו כי לא האמינו שעדיין נהיה כאן בחנוכה. חודשיים אחר כך, כשהגיע חנוכה, הדלקנו בשטח חנוכייה יפהפיה שבנינו מהתרמילים האלה. בימים הראשונים של המלחמה לא היה זמן להתרחץ ולחליף לבנים. במקום מקלחת פיזרנו בנעליים ובמפשעה אבקה נגד פטריות. עתה עם הפסקת האש היה זמן להתרחץ. היינו שמים ג'ריקנים של עשרים ליטר מים במקום גבוה. הג'ריקנים היה עשויים פלסטיק בצבע שחור, כך שהמים התחממו במהלך היום בשמש, ואחר כך בעזרת צינור שחיברנו לג'ריקן התקלחנו במים החמים. בתקופה ההיא עמדה לרשות הגדוד טיולית ישנה עם נהג אזרחי, שהסיעה אנשים מהגדוד לבית הארחה של אילת השחר. כל יום בבוקר נסעו חייל או שנים מכל יחידה לבית הארחה. הכביש שהוביל מחאן ארנבה לקוניטרה הופגז לעיתים קרובות, וניצלנו את הדרך שנפרצה על ידי הסורים ושימשה את הצבא הסורי בקרב עמק הבכא. באזור היו עדיין חילופי אש עם הסורים, ולכן בכל פעם שיצאנו מהשטח נשמנו לרווחה. בבית הארחה קיבלנו ארוחת בוקר

26

דשנה. אחר כך קיבלנו חדרים, התקלחנו ולבשנו לבנים, גרביים ובגדי עבודה חדשים שחולקו במקום. בבית הארחה קיבלנו גם אפשרות להתקשר הביתה באופן חופשי. ליד הטלפונים השתרך תור ארוך, והממתינים הפעילו לחץ על המתקשרים לקצר בשיחה, אבל כולם הספיקו בסופו של דבר לדבר עם הבית, גם אלו שבניסיון הראשון שמעו צליל תפוס ונאלצו לנסות שוב ושוב לקול קריאות הממתינים מאחור. פרט למתח סביב הטלפונים היתה אווירה של שקט ורגיעה. למקום הגיעו הרכבים מתזמורת צה"ל, כגון רביעיית כלי הקשת שניגנה יצירות קלאסיות קלות. בשעה אחת בצהריים הגישו ארוחת צהריים, עם אפשרות לשתיה קלה וחריפה בתשלום. לחלק מהאנשים היתה זו הפעם הראשונה שהתארחו בבית הארחה או שתו יין שולחני או קולה עם קמפרי. כך זה נמשך עד אמצע דצמבר. בינתיים נגמר הקיץ והחורף עמד בפתח ובאחד הימים בסוף נובמבר פקחנו עיניים בבוקר ושלג לבן כיסה את הכל. כך כתבתי באחד המכתבים ששלחתי לאהובתי אז: ״שבת בבוקר, קמתי, והנה כתמי לבן סביב. ירד שלג לפנות בוקר. כל הגבעות סביב לבנות. בתור תייר זה היה יכול להיות נחמד, אבל באמת שסך הכל זה לא רע כאן״. כמובן שהיום אני לא משתזף. כל כך קר, כשאתמול יצאתי להדליק את המכונית שלנו (קומנדקר) וחזרתי לחדר

27

על "הבית" שלנו מציינים את חנוכה במוצב

עם יד שמאל קפואה. זו הרגשה לא נעימה. הכאבים איומים. הכנסתי את היד לתוך מים חמים ואחר כך מרחתי משחה מיוחדת נגד כפור שמשה תורג'מן הביא מחבר רוקח. ואז התחילו האצבעות לשרוף. עכשיו אני כבר נזהר. במקום בן התיישבה סוללת המפקדה עמדה חומת אבנים בגובה מטר בערך. בין האבנים היו טמונים המון אריזות של חנ"ה (חומר נפץ הודף). נתתי הוראה לאסוף את החומר המסוכן, ואז בעודי צועד לכיוון סוללה ב', ראיתי פתאום התלקחות. מי שנכווה היה ינאי הקמב"ץ, הבנתי זאת מיד. ינאי ביקש מאברהם בן דוד גפרורים כדי להצית אתהחנ"ה, אברהם הזהיר אותו שזה מסוכן, אבל ינאי צחק. ינאי היה קצין צעיר חסר ניסיון, אך באופיו היה קר רוח ואמיץ בצורה בלתי רגילה. אדם בלי פחד. פעם, כשחיפשנו תחמושת שלל לתותחים שלנו, סיירנו בעמדות התותחים הנטושות של הסורים. באחד העמדות היו פזורים עשרות פגזי תותח כתוצאה מהתפוצצות על הכביש. ינאי הזיז את הפגזים בעצמו, כדי לפנות את הדרך לרכב שלנו.

28

אחר כך, כשהגיעו אנשי חיל ההנדסה ושאלו איך נכנסנו לעמדה, ינאי הורה להם את הדרך שפינה, והם יצאו מאותה הדרך. באותו יום באופנה, אברהם בן דוד נתן לו את הגפרורים ומיד תפס מחסה מאחורי הנ.נ. להבה גדולה פרצה ושרפה את פניו ושערותיו של ינאי, והוא נשלח לטיפול בכוויות. בשטח היו כמה מבני בטון של הצבא הסורי, ששימשו כנראה כמחסנים. היו אלה חדרים בגודל ארבע על ארבע, והם היו מפוזרים בשטח. כל מבנה כזה היה מכוסה בגל אבנים לשם ההגנה, והפתח פנה מזרחה. בכניסה למפקדה היה מבנה אחר בן שני חדרים. הוא שימש את אנשי המשרד ואת מש"ק התחמושת. כשאנשי המשרד נכנסו למקום הם מצאו שם תול"ר סורי מקולקל. התול"ר פונה על ידי נשי איסוף שלל. משמאל לכניסה למפקדה עמד מבנה בן כמה חדרים ובו הוקם המטבח וכן מגורי הטבחים. בצמוד למבנה הוקם אוהל גדול אשר שימש כחדר אוכל. יתר החדרים חולקו ליחידות המשנה של המפקדה: למג"ד, סמג"ד, מרפאה, קשר, מנ"א, תחבורה, אפסנאות ומודדים. בנוסף עמד בשטח סוללת המפקדה מבנה אשר, על פי הריח שעלה ממנו, שימש כנראה בעבר לאורווה. אחרי שניקו אותו הפך המבנה לקולנוע. אומנים שונים הגיעו לשטח הופיעו במבנה הקולנוע. כששושנה דמארי הופיעה שם לקחנו איתנו טייפ והקלטנו אותה. בעל הטייפ היה בדיוק בחופשה, וכשהוא חזר הוא מחק בטעות את ההקלטה. רצינו להרוג אותו. , כשנערכו הבחירות לכנסת, הוצבה בקולנוע הקלפי, ושם הצביעו אנשי המפקדה. אנשי 1973 בדצמבר 31- ב הסוללה הצביעו בקלפי שוועדת הבחירות העבירה מסוללה לסוללה. לקראת הבחירות ברוך הרס"ר ומיכה השליש נשלחו ללמוד איך לנהל את הבחירות, וזכו כך ביום חופש. נבחרה וועדת קלפי גדודית שמנתה את אברהם בן דוד כיושב ראש, יוסי סנדץ וקזדו כחברי הוועדה, ומשה תורג'מן (מיתר) היה שומר. כולם נסעו למחנה ליד נפח כדי לקבל תדרוך מקצינת השלישות הפיקודית, אישה בעלת מימדים מרשימים. באותו מעמד הם קיבלו את הציוד הדרוש: קלפי, מגש לפתקי הצבעה, יומן, חותמות וכמובן הוראות. בתקופה ההיא עשינו בכל בוקר התעמלות בוקר. האנשים פשוט רצו על הכביש. משה אשר מצא בשטח המפקדה זוג תרנגולות ערביות שהסתובבו ליד בית הכפר הנטוש. הוא והנהגים טיפלו בהן במסירות, בנו להם לול מרשת והתייחסו אליהן כמו לדגים באקוריום. במשך הזמן הלול גדל ולקראת השחרור הוא הגיע לארבעים מטילות ותרנגול. בהתחלה התרנגולות לא הטילו, וכשמשה התלונן על כך, ברנדיס אמר שהן כנראה מפוחדות מהמלחמה. לאחר זמן מה הן התחילו להטיל ביצים. מסתבר שעלי ליטמן היה בא עם שחר ומניח תחתן ביצי תנובה שלקח מהמטבח, והנהגים לא הבינו איך הן מטילות ביצים עם חותמת של תנובה. באופנה התחיל סבב החופשות של ארבעים ושמונה שעות. בתחילה נסעו בטיולית. אחר כך צביקה לב, שהיה

29

חבר אגד ומנהל התחנה של אגד ברמלה, דאג שהגדוד שלנו יזכה להסעות באוטובוס של אגד, וינהגו בו חברי אגד שהיו מגויסים לגדוד שלנו. צביקה לב, קזדו יעקב, אפשטיין שמעון, שרוני שמואל, אמנון סיני ואברהם מירנדה . בדרך לחופשה הם היו עוצרים בדברת כדי שנודיע למשפחה שיבואו 846 היו צוות הנהגים הקבוע של קו מספר לאסוף אותנו. בדרך חזרה מהחופשה הם עצרו להפסקה של עשרים דקות בטבריה או בעפולה לשם הצטיידות. בסוללה ג' היה קצין בדרגת סגן בשם חנוך שנהג לבלות שעות ארוכות במשחקי קלפים במשך מספר ימים, כשהמג"ד יהושע ביקר בסוללה, הוא העיר הערות מקצועיות לרב סמל אפשטיין, למשל לגבי הקבלת הקנים. "מה אתה רוצה ממני?! יש קצין בסוללה." אמר אפשטיין למג"ד, ויהושע ענה לו "הוא בשבילי לא קצין! אני מדבר איתך!" לקראת הגשמים פיזרו טוף בסוללות ובשבילים שבין המבנים השונים של המפקדה עד לכביש, כדי שלא ישקעו בבוץ. את הטוף הובילו במשאיות מסוג מאק. יום אחד התהפך אחד המאקים. כולם עמדו מסביב ונתנו עצות, ואז שמחה אמרה לדוד ברנדיס: "תגיד לכולם שיסתלקו, וישאירו אתכם לבד". אז הם לקחו זלדה, נתנו דחיפות למשאית, והמשאית נעמדה על גלגליה. בזמן המלחמה חילקו לחיילים סיגריות חינם. כיוון שלא כולם עישנו, התאסף מלא של סיגריות בסוללות. יום אחד שלח גימפל את האפסנאים מהסוללה להביא פקפק (גנרטור) מפילון. לפני שיצאו הוא צייד אותם בכמות נכבדת של סיגריות, ותמורתן הם קיבלו פקפק נוסף. כיוון שהתכוננו לקראת שהיה במקום בתקופת החורף, מוטקה חילק לכל הגדוד את הציוד החורפי, שהוא דאג בחכמתו לאסוף מהעמדות הנטושות הסוריות: מגבי אב"כ, אוברולים ובעיקר אוהלים. כאשר הגיעו ימי הגשם, מצאנו עצמנו מצוידים היטב ואף אחד לא נרטב. ונוסף, בשל הקור העז השורר ברמת הגולן, נזקקנו לאמצעי חימום. אנשים פרטיים ומוסדות תרמו תנורים. דובדבני, הנהג של ישעיהו שעבד בחברת דפי זהב, הביא כמות גדולה של תנורי פיירסייד של חברת פרידמן, ואלו חולקו לכל הסוללות. בניגוד לנו, יחידות אחרות סבלו ממחסור בציוד חורף ומזון, דבר שגרם לירידה במורל ולהתמרמרות. אנשים ביחידות אחרות היו צריכים לרדת לאפסנאות של התותחנים בראש פינה כדי להחליף את השמיכות והבגדים הרטובים. רס"ר חדד והרס"ן שהיו ממונים על המחסן בראש פינה קראו למוטקה לבוא לקבל הקצבה של ארבעה אוהלים לכל הגדוד, אך מוטקה ויתר עליהם לטובת יחידות אחרות. במקומם העדיף לקחת סיגריות תוצרת חוץ. מוטקה תמיד דאג שליהושע יהיה מצבור של סיגריות אמריקאיות. את המצבור יהושע שמר מתחת לכיסא, וכשהגיעו אליו אורחים, הוא נהג לשלוף מתחת לכיסא חפיסת סיגריות ולכבד את האורחים.

30

31

בניסיונו הרב, מוטקה הצליח לארגן לגדוד ציוד ואספקה, כך שלאנשים לא היו בעיות כלל. המורל היה גבוה, ואף עזרנו לגדודים אחרים בסביבה. המג"דים והסמג"דים של השכנים נהגו להתאסף מפעם לפעם אצל יהושע להתייעצויות בנושאים הכואבים הללו. בשלב מסוים הגיעה וועדת חקירה מטכ"לית לכל גדוד, כדי לברר מה חסר ומה ניתן לעשות. "לא ידוע לי על מצוקות כלשהן." ענה יהושע המג"ד לאנשי הוועדה שביקרו אצלנו. "איך זה?" הם תמהו. יהושע פרס זרועותיו לצדדים, עצם את עיניו בתמיהה ואמר "לא יודע." "בכל זאת" הם התעקשו, ואז הוא ביקש מאחד האנשים שלו לקרוא למוטקה, וכשמוטקה נכנס לחדר יהושע הצביע עליו בשתי זרועותיו ואמר "תשאל אותו!" בחורף היה קר נורא. הטמפרטורה בלילה היתה מינוס שמונה מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה של שישים סנטימטרים. השתובבנו בשלג. זרקנו שלג אחד על השני ובנינו איששלג. הכל היה לבן ויפה, אבל בחשכת הלילה, כשהשלג כיסה את הכל, אי אפשר היה לראות דבר, ומי שלא התמצא בכיוונים, יכול היה בקלות ללכת לאיבוד. פעם הייתי צריך להעביר לסוללה א' אספקה, אבל אי אפשר היה להגיע אליהם. לקחתי את ברוך גרינשטין הנהג. הוא נסע עם האספקה בזחל"ם , ואני גיששתי את הדרך לפני הזחל"ם, כדי למצוא מעבר בין גדרות האבנים תחת מעטה השלג. צעדתי ברגל, וכדי לדעת שאני בכיוון הנכון מהחזקתי ביד את כבל הטלפון שהרמתי מהאדמה מתחת לשלג, וכך הגעתי לסוללה. באחת מעמדות השמירה של סוללה ב' עמדו ארגזי רימונים. השומר עברון שרצה להתחמם הדליק מדורה בתוך העמדה, הרימונים התחילו להתפוצץ. מזל שעברון ברח מהעמדה. סוללה ב' שהיתה פרוסה צפונית מזרחית למפקדת הגדוד ישבה בתוך המבנים, וכשהמג"ד ראה מחדרו את ההתפוצצויות, הוא צעק מיד: "לתפוס מחסה!" כל כך חזק הוא צעק, עד ששמעו אותו בסוללה במרחק של כמה מאות מטרים. באותו לילה בדיוק הודיעו שהסורים מתכוונים לתקוף. דממה שררה, ופתאום נשמעו הפיצוצים. עליי הטיל המג"ד את המשימה לגשת לסוללה ולהכין על האירוע דוח קצין בודק. בסוללה א' פרצה שריפה דומה עקב שימוש בתנור חימום. אוהל מגורים התלקח. במזל, האנשים במקום הצליחו להתגבר על האש. בבונקר עם ישעיהו התגוררו מוטקה, ברנדיס וברוך הרס"ר. באחד הימים פרויס, הקשר של ישעיהו, שטף את הרצפה עם סולר. אחר כך, כשרצה לייבש את הסולר, הוא שטף את הסולר עם בנזין. בנס הוא לא נהרג. בפעם אחרת, הודות למימון "המומחה לתנורים סוריים", גם אני כמעט הפכתי לקורבן לתאונה עם תנור סורי שמצאנו. סיפרתי על כך באחד המכתבים שכתבתי. אתמול היה "שמח", והשמחה המשיכה עד הבוקר. מה קרה? אחד החבר'ה, ששמו מימון בן הרוש, באר שבעי ששותה תה עם נענע (חבל שלא שיבא), ואני כבר חצי

32

מרוקאי. העיקר "החכם מימון" הוא טיפל בתנור החימום שלנו (שבוער ולא מחמם). אתמול היה חסר נפט והוא הגה רעיון להשתמש בבנזין (משוגע). הזהרתי אותו שבנזין זאת סכנה איומה, היות ואדי הבנזין עלולים להתפוצץ במגע עם אש. בקיצור "החכם מימון" הלך להביא שני ג'ריקנים עם נפט. בלילה מולכו (זה הדייל מ׳אל על׳) אומר לי מסריח מהתנור אנחנו יכולים להרעיל את עצמנו. ואני מרגיע אותו שהתנור הזה בטוח היות והגזים יוצאים בארובה החוצה. בבוקר גילינו שלולית של בנזין על הרצפה. הסתבר שבג'ריקן אחד הוא בכל זאת הביא עם בנזין (עקשן כמו חמור) והיה בו חור. בקיצור, נס מהשמיים שלא נשרפנו חיים. צעקתי עליו, עכשיו הוא הולך עם הזנב בין הרגליים. לאחר הפסקת האש ברמת הגולן, רפול שהיה ידוע בידידותו עם יהושע עוד מתקופת הישיבה בבקעה, נהג לבוא מילימטר, וחיפש דרכים 240 לפעמים לבקר אצלנו בגדוד. הוא היה אז מוטרד מכך שלסורים יש מרגמות בקוטר איך לפגוע במרגמות שלהם. אחת התוכניות היתה חדירה של סיירת הצנחנים לשם, ולשם כך הוא הגיע אלינו עם אנשים כדי לברר את נקודות התורפה בשאמצעותן יוכלו להשבית את הכלים הללו. באחד הימים קיבלנו הוראה מהמפקדים באזור צפון לתלות דגל בכל סוללה. התווכחתי עם הג'ינג'י שזה נגד כללי הבטיחות "זו הזמנה לירי, סימון לסורים איפה אנחנו נמצאים." טענתי בפניו, אך זה לא עזר. הג'ינג'י אמר שזו הוראה מלמעלה, והדגל נתלה. למחרת, למרבה הפלא, הדגל נעלם.

33

פרט לעניינים מקצועיים, כשרפול ביקר אצלנו, הוא התעניין גם בענייני פרט אישיים של אנשי הגדוד. הוא נהג להסתובב בין הסוללות, לאסוף את החיילים ולהתעניין בבעיותיהם, והם כמובן תינו לפניו את צרותיהם. "תבחרו מישהו שיהיה דובר בשמכם." הוא אמר פעם לחיילי סוללה ב' לאחר שהקשיב לבעיותיהם. ישעיהו שקד הסמג"ד כעס אחר כך . "מה הוא עושה לי פה הסתדרות?!" הוא אמר. "למה אתה מחזיק פה אנשים שיש להם בבית ארבעה או חמישה ילדים?" טען רפול בפני יהושע. "אנשים מתאוננים שאין להם אפשרות להתרחץ בגלל הקור. למה לא תשלח חלק מהם להתרחץ במרחצאות של אל חמה?" הוא המשיך וטען. "ואיך בדיוק אפשר לעשות את זה?" הגיב יהושע. "תשאיר בכל סוללה מפקד צוות אחד עם צוות אחד ואת היתר תשלח להתרחץ באל חמה." ענה לו רפול. "חלק מהאנשים אני שולח לחופש, חלק בכוננות, חלק אתה רוצה שאשחרר בגלל שיש להם ארבעה, חמישה ילדים, כידוע רוב האנשים בגדוד הם בעלי משפחות מרובות ילדים, חלק יסעו לאל חמה, אז מי ישאר?" הסביר יהושע. "אם ככה, תעשה מה שאתה מבין." ענה לו רפול, ובכך תם הסיפור. בינם לבין עצמם השתדלו בעלי התפקידים והאנשים בגדוד לעזור כמה שאפשר. הוותיקים ידעו שאם יש בעיה יעזרו להם. אנשים חדשים למדו מניסיונם האישי, וכך הפכו חיילים למופת. לסוללה א' הגיע נהג שהיו לו בעיות אישיות. הוא רצה לקבל חופשה, לכן שבר את משקפיו וביקש שישלחו

34

אותו הביתה כדי לתקן אותם. "אנחנו מקשיבים לצרכים של כל אחד ומנסים לעזור. אין צורך לשבור לשם כך את המשקפיים." אמר לו מפקד הסוללה עמי מייזלין. "סע הביתה, טפל בבעיות שלך ואחר כך תחזור." ואכן כשחזר הפך חייל למופת. בסוללה א' לא היו בעיות משמעת כלל. כאשר התעוררה בעיה בדקו את הסיבות וניסו לפתור אותה. למשל, עבור החייל יוסי בומפילד שמצבו הכלכלי היה קשה מאוד עשה רב סמל גימפל מגבית. הוא ארז קרטון עם מצרכי מזון ומנות קרב, העמיס אותו על הקומנדקר, ונסע עם החייל והכסף שנאסף למחסום שבבית המכס. את מפקד המחסום מהמשטרה הצבאית הוא הכיר מרעננה, ועתה ביקש ממנו לתת לחייל עם המצרכים לעבור ולצאת עם הכבודה לביתו. כשאותו חייל חזר, הוא היה חייל מצוין.

35

36

כיוון שרוב האנשים היה מגויסים, היה קשה בתקופת המלחמה למצוא פועלים. למנשקה היה פרדס קלמנטינות, אך לא היה מי שיקטוף. לפני חנוכה המג"ד יהושע שלח את עלי ליטמן שעבד בחברה העוסקת בטיפול בפרדסים לעזור למנשקה בקטיף. עלי הביא כמה בחורים לפרדס של מנשקה בצופית. אחר כך קנה סופגניות וחזר לגדוד. תמי, אשתו של מנשקה, הצטרפה אליו לנסיעה. כשהגיעו לעמדה, היתה הפגזה "מי הרשה לך לבוא?" צעק המג"ד על תמי. "תחזרי מיד!" "אני לא חוזרת." תמי ענתה, ואחר כך היא הגיעה לסוללה ג' . "איך ההאחזות שלנו?" מנשקה שאל. "מגרש ספורט וכו׳." כידוע, לבונקרים לא היו דלתות. במקום דלתות תלו בכל הבונקרים שמיכות או ברזנטים, רק ישעיהו הסמג"ד הביא מהבית דלת ברזל לבונקר שלו. בחדר שלנו עמד ארון מתכת שמוטקה הביא כדי לאחסן שם מצרכים שונים. כל מי שחזר מהחופשה הביא איתו כל מיני מצרכים כמו עוגות, יינות ושאר משקאות חריפים. בישיבה בגולן, בשל הקור העז התנסו רוב חיילי הגדוד לראשונה בחייהן בשתיית משקאות חריפים. בכל פעם שישעיהו פרק את הסחורה שהביא מהבית וסידר בארון, מוטקה הציץ מעבר לכתפו היה לוחש: "זה הכל?" ישעיהו היה נפגע בכל פעם, ובפעם הבאה הכפיל את הכמות. מוטקה המשיך לסנן בין שיניו "זה הכל?" וכך הלכו הכמויות וגדלו. ישעיהו, כידוע, לא היה צר עין כלל וכלל. במהלך הזמן הוקמה בין החדרים רשת טלפונית ורשת חשמלית עם גנרטור. ישעיהו שדאג לחבר'ה הביא למפקדה מכשיר טלוויזיה. באחד הימים הביאו סרט כחול והקרינו אותו בטלוויזיה הזו. עשרות אנשים הגיעו לצפות בסרט, אך כשישעיהו גילה זאת הוא החרים את הסרט. ישעיהו לא הסכים בשום אופן להביא דברים כאלה לגדוד. בטלוויזיה הזו צפינו גם במשחקי גביע אירופה בכדורסל. אברהם שהמשחק לא עניין אותו כלל התנדב לשמור בזמן ששודרו המשחקים. באחד המשחקים השלג שירד הצטבר על האנטנה ופגע בקליטה, ואז התפקיד של אברהם בנוסף לשמירה היה לנענע את האנטנה, כדי שהשלג ייפול, והקליטה תשתפר. בחדר המודדים עמדו שמונה מיטות בשתי קומות, אך כיוון שהיו עשרה מודדים, הוחלט שתמיד יהיו שניים בחופש. חולית הקס"ם כללה עשרה אנשים. אני הקס"ם הייתי בסבב חופשות עם הקנ"א ועם הקמב"ץ. מהמודדים שניים היו בחופש, ואחד נשאר לנקות ולסדר בחדר בזמן שהשאר יוצאים לסיור. בדרך כלל עמירם דרי היה זה שנשאר, בגלל צלעותיו השבורות שגרמו לו לכאבים בקור ובטלטולי הנסיעה. הוא היה טבח מצוין ודאג לנו לארוחות טעימות בזמן שאנחנו היינו בסיור. אברהם ובני בש היו נוחרים נוראות והפריעו לי לישון. קשרתי אליהם חבלים, ובכל פעם שגאו הנחירות משכתי בחבל. כשמימון בן הרוש שמר בחוץ ידענו מתי הוא נכנס לחדר לפי רשרוש עטיפות הממתקים שהיה זולל. במרכז החדר עמד שולחן גדול ומרובע שהיה תמיד מכוסה בשמיכה. ליד השולחן הזה התרכזה הפעילות של חוליית המודדים והקס"ם. הפעילות כללה משחקי קלפים, כתיבת מכתבים, ציוד ואכילה. המודדים השתדלו לאכול את ארוחותיהם בצוותא ליד השולחן.

37

הם הביאו את האוכל שחולק במטבח בצובר וחילקו אותו אחר כך לצלחות ליד השולחן. הארוחה היתה תמיד מעין טקס, והקפדה יתרה ניתנה לחמין בשבת. היה לנו נייר רציף משומש של מחשב, שאברהם בן דוד קיבל בחבילות מחבריו בחברת החשמל, ועתה שימש אותו כמפת שולחן. אחרי שסיימנו לאכול אספנו את הנייר עם כל השאריות בפנים הישר לאשפה. פח הזבל שלנו היה חבית, שמידי פעם שרפנו בה את האשפה. יוסי מולכו, שבחייו האזרחיים היה כלכל ראשי באל על, השתדל להגיש את האוכל בצורה אסתטית והוסיף תוספות שנות ותבלינים. לעיתים היינו מביאים דג מלוח. כל אחד אהב לאכול את הדג בצורה אחרת. כמובן שהיו כאלה שלא נגעו בזה. אני הראיתי להם שהפולנים מטפטפים על הדג לימון ועל זה סוכר. תאמינו או לא, לקראת סוף המילואים אפילו רחמים צברי התימני אהב לאכול את זה כך. בצידו הימני של החדר עמד תנור החימום הסורי ועליו בישלנו לפעמים. התנור היה צריך כמויות גדולות של נפט, לכן דאגנו שיהיה מלא ג'ריקנים עם נפט בחדר. אחר כך קיבלנו תנור פיירסייד שהיה חסכוני יותר וגם בישלנו עליו קפה והכנו טוסטים. באחד הימים – אריה זיונץ וחברו כדי לבקר אותי. הזלדה חנתה ליד החדר, והזמנתי 7 הגיעו בזלדה שני קצינים מחטיבה .7 אותם לארוחת בוקר. הם התפעלו מאוד מהארוחה ומתנאי המגורים, לעומת התנאים שהיו להם בחטיבה ארון האספקה עם הדברים הטובים מהבית עמד בפינה משמאל לדלת. אוצרות יין ומשקאות חריפים שנאגרו בבתים במשך שנים נאספו בארוך הזה. מדי פעם אפשרתי ליוסי מולכו לטוס לחו"ל במסגרת עבודתו באל על, למרות שזה היה אסור. באחת הפעמים כשחזר מאירופה הוא הביא עמו בקבוק ליקר 'דרמבויי'. ערימת בקבוקי השתיה הריקים מחוץ לחדר הלכה וגבהה מיום ליום, עד שגדלה והגיעה למימדים של הר קטן. לצערנו כשהשלג כיסה את הכל, זחל"ם עלה עליה ודרס אותה, וכך נעלם המונומנט. יוסי נהג לקרוא באנגלית וכן לתרגם לכולם לעברים קטעים עסיסיים מ'פלייבוי' ו'פנטהאוז', המגזינים שנשלחו אלינו מהעורף. בעקר היה אהוב עליו המדור של קסווירה הולנדר. בערבים ובזמן של כוננות ספיגה היו חברי החוליה משחקים בקלפים. המשחקים לא היו על כסף רק רשמו נקודות, ובעל מספר הנקודות הנמוך ביותר שטף אחרי הארוחה את הכלים. על חומת האבנים שליד החדר השכבנו חבית בה מילאנו מהמים שהביאו לנו במיכלית. זה היה הכיור בו רחץ את הכלים מי שהפסיד בקלפים. בחורף, בקור זההיה עונשאמיתי. כלל לא כתוב היהמי שיחף ואינו נועל נעליים, לא רוחץ כלים. כך משה, שנהג לשבת יחף על המיטה, התחמק משטיפת כלים. במשחק קלפים שיחקו ארבעה, והיתר צפו בהם, שמרו או קראו בינתיים. שבחאופיר ניצל אתהזמן ללימודים. הוא ישב על אחתהמיטותשבקומההשניה, עיין בספר ומידי פעםהציץ לקלפים והעיר הערות מרגיזות לשחקנים. "שנתם של רשעים יפה להם ויפה לעולם." היו החבר'ה אומרים עליו בזמן שישן.

38

39

40

השירותים היו במבנה הציבורי של המפקדה, אך המודדים לא השתמשו בהם. העדפנו לעשות זאת בטבע. מי שהיה צריך ל"הטיל בידונים", לקח איתו טוריה ודאג לכסות אחריו. לעומת זאת, בזמן הקרב, קרה אפילו שהרימו את המכנסיים לפני שסיימו. סבא שלי 1974 בפברואר 11- ארבעה וחצי חודשים ישבנו בגולן באופנה. בינתיים בארץ החיים חזרו למסלולם. ב נפטר בגיל תשעים וחמש. סבא שלי היה אדם יקר לליבי. כתבתי עליו ועל הקשר שלי איתו במכתב ששלחתי לאהובתי. פעם ראשונה מזה זמן רב שלא כתבתי לך מכתב. כדי לשמור על הרצף שלחתי לך גלויה חפוזה הבוקר מטבריה. לאחר מכן חשבתי שאולי טעות עשיתי ואת תהיי מתוחה לדעת איך ומדוע הגעתי לטבריה. אם נחזור . לפנות בוקר נפטר סבא שלי, אחרון המוהיקנים, בשיבה טובה. אני חושב שזה די 11.2 ' למעשה. אתמול יום א נדיר היום במחצית השניה של המאה העשרים שאנשים ימותו ויחיו כפי שהוא חי. מעולם האיש לא התרגז. כל חייו התנהלו בנחת. אני לא זוכר אותו מרים את קולו. עד היום האחרון הוא היה במלוא חושיו ומת מכיוון שהגיע הזמן למות. פשוטו כמשמעו. עד לפני חודש וחצי הוא היה גר לבד בבית שלו ברעננה, שם חי ארבעים ואחת שנים. שם, יחד איתו ביליתי שש שנים מחיי, מגיל שלוש עד גיל תשע. (זולגות לי דמעות כשאני מתאר לך כל זאת, אולי זה ישמע משעמם, אבל אני מרגיש אותך קרובה אליי וכתובת מתאימה לשפוך את הלב) שנים שהיו די קשות עבורי כשאיבדתי את האמא, האבא עבד רחוק והיה בא אחת לשבועיים. שם אצלו ואצל הסבתא קיבלתי את האהבה שילד זקוק לה כדי שיוכל לתת אותה חזרה לאחרים. אתמול בשעה עשר בבוקר הודיעו לעדינה שההלוויה בשעה ארבע אחרי הצהריים, לי הודיעו בשעה עשר ועשרים דקות, התקשורת פעלה בצורה יוצאת מן הכלל, והודות למפקדים שלי שהעמידו לרשותי רכב הייתי בבית כבר בשעה שתיים- מהר- כמובן שאני נהגתי. הלוויה לא היתה עצובה לוויה רגילה. כמובן שזה לא טקס משמח, אבל אנשים מבוגרים מקבלים את הדין וזה ברור שזו דרך כל בשר. לעדו שהשתתף בלוויה כנין בכור זה הפריע, הוא בא בטענות אלינו שבבית לא מרגישים את האבל. אבל בלב כן, המעניין היה שהסיפורים שנשמעו ברקע על ידי המכירים שלו והשכנים שלו שחיו דלת ליד דלת במשך ארבעה עשורים. אמנם הרב הספיד אותו בדברים מעניינים מהתורה, מהתלמוד, מספר הזוהר, אבל הסיפורים העממים על האדם שעד שנתו התשעים וחמש עבד את האדמה ועוד לפני חצי שנה כשהייתי בשבת בא לבקר אותו לא הייתי יוצא בידיים ריקות. קיבלתי תפוזים או מנדרינות או שעועית או תפוחי אדמה או לימונים, הכל מפרי הגן שלו.

41

שכנה אחת סיפרה שפעם עברה ושאלה אותו מדוע הוא עובד כל כך קשה, הרי הילדים שלו מסודרים. הוא ענה שמלאך המוות מסתובב למעלה ומחפש, וכל זמן שהוא כפוף על עבודתו הוא לא שם לב אליו. בתקופה הזו רוב הזמן היה די רגוע. בבקרים, אחרי האוכל, המודדים היו יוצאים לשטח. למג"ד ולסמג"ד הייתי אומר שהם צריכים לעשות מדידות או לבדוק מקומות נוספים לשהייה, במקרה הצורך, אבל הרבה פעמים סתם מילימטר. 15 טיילנו. בטיולים האלה מצאנו הרבה דברים. בין היתר מצאנו מקלע כבד קוריאני נגד מטוסים בקוטר שמרנו אותו בקומנדקר של המודדים, על כל צרה שלא תבוא. מצאנו כמות ענקית של ארגזים עם תחמושת לקלצ'ניקוב. אחר כך הבאנו את התחמושת עם משאיתשל הגדוד לצה"ל. מצאנו מפות, ספרים וחוברות בערבית של הצבא הסורי והודענו עליהם לחיל המודיעין. שני סגני אלופים מחיל המודיעין באו לחדר של המודדים כדי שמצאנו בגבעת התאנים. הם הודו לאנשי 7 לקחת את החומר. באותה הזדמנות נתנו להם את שני טילי סאם

42