מכתבים ממלחמת יום כיפור, עמוס רוזנטל

מצבו לימודיו של עדו, כפי שמדווח ממכתביה של עדינה, מדאיג אותי ואני כותב לה בנושא: הבן שלנו עדו. המכתב השני כתוב ברוח מרה ותו-לא, יתכן וההבנה היא גם-כן שכלית בלבד ולא רגשית, אין לי כוח לערב כאן את הרגש. את שואלת מה לעשות – מכות? עונשים? לא עוזר! לא יודע, יתכן והיינו צריכים לעזור לו בשיעורים פרטיים קודם. בכל-אופן, אני אוטם את הלב שלי, יהיה מה שיהיה. יש לו פוטנציאל, הוא ישלים אותו בעוד מספר שנים. הוא לא יוכל להתקבל לגימנסיה בעלת רמה, ילך לגימנסיה בעלת רמה נמוכה, לא יקבלו אותו שם, ילך לבי"ס מקצועי, לא בי"ס מקצועי, ילך לבי"ס חקלאי עם פנימייה, רחוק מהבית. אז לא יהיה מהנדס או ואם לא – לא. 30 , יהיה בגיל 25 ארכיאולוג בגיל יתכן שזה לא הוגן מאחר וההוריםשלי כן דחפו אותי ועזרו לי להתגבר על אי-הרצון, אבל יתכן שאני תרמתי יותר, או לא, בכל אופן אני לא אהרוג את עצמי בנושא ואת יכולה למסור זאת לעדו. מה שכן, הייתי רוצה להתייעץ עם בקי או כל אדם אחר, מה לעשות שלא יתדרדר לתרבות רעה, כמו עישון או פשע, מכיוון שגם זה יכול לקרות. עדו מודע לדאגתנו לגבי מצבו בלימודים ומדווח לי על שני ציונים טובים שקיבל במבחנים בטבע ובתורה שבעל פה.

114