מכתבים ממלחמת יום כיפור, עמוס רוזנטל
1.1.1974 ילדה יקרה שלי!
11.1.1974 ילדה. יום שישי לאחר קבלת שבת, מצב-רוח בשפל המדרגה. המון סיבות לכך ואני אפרט אותן אחת לאחת, אבל אין לי אף סיבה אחת. (פרט לעובדה שאני בריא וחי) לשיפור מצב הרוח. (נשמע כמו סיפור של היצ'קוק אבל פחות מוצלח). ההתחלה שגרתית ומשעממת, קר, משעמם וחסר תכלית. סופרים את הימים ואת השעות לחופש וזה מספיק כדי לגרום לעצבות. כדי לתת לכך גושפנקא יותר מדעית, הוצאתי את הטרמומטר החוצה, יצאתי לשנייה לבדוק. די חם, שתי מעלות מעל האפס. הלילה היה חמש מעלות מתחת לאפס. בבוקר, לפני שבע יצאתי לדרך ובמשך עשר דקות עמלתי להוריד את הקרח מפיסת חלון (גם מבפנים וגם מבחוץ) כדי להתחיל לנסוע, כשהאוטו התחמם הדיפרוסט המיס את השלג. הבוקר לא היה לי מזל לטלפון. המשך היום היה רגיל, קצת חם בגזרה אבל זה חלק מהשגרה כמעט כמו הקור ולא משפיע על המורל. פשוט אי-אפשר שלא לכתוב מכתב זה עם תאריך כזה. כדי להבליט את הדגשתי אותו. כמו-כן, לכבוד השנה החדשה המכתב יהיה כתוב על 1 ה- מגילת עדינה. = מגילה אני רוצה לכתוב לך חדשות ישנות והחדשה הישנה היא שאני אוהב אותך ומתגעגע אלייך. מה החדש? השנה זו הפעם הראשונה שאני אוהב אותך (אהבה אפלטונית) והישן, כל השנים שעברו אהבתי אותך. וכו וכו'... גם המעטפה מעובדת לכבוד השנה החדשה ולכבודך. אני מקווה שתהיה לי ההזדמנות והעונג להוציא את המכתב במו ידי מתיבת-הדואר בבית. 9.1.74 ב החופשה זה דבר טוב ורע. טוב להיות ביחד ולישון במיטה אחת, (אגב, כאן שנתי טרופה, אני מסתובב כל הלילה ובבית אני ישן רצוף ורגוע). הרע בחופשה שזה גורם לגעגועים חזקים. אני כל-כך רוצה להיות אתך, מעולם לא הרגשתי שאני אוהב אותך כל-כך, כפי שאני מרגיש כיום. יתכן שהמרחק נותן עוד מימד לאהבה
81
Made with FlippingBook Learn more on our blog