בשבילי הבית - עלון מספר 73

בכיתה י"ב הגענו לבית גוברין לשבועיים "עזרה" ופגשתי את דוויד לראשונה. בחור נחמד, ומאוד חברותי. בחדרו היו מתכנסים החברה ערבים רבים. הקשר בינינו נשמר עד שסיימתי י"ב והגעתי עם כל הכיתה לשנה שלישית מוקדמת בבית גוברין. ומכאן כבר היה הרומן רציני. אני גרתי עם הכיתה בצריפים, דוויד גר בחדרי הצעירים (בנייני המגורים הראשונים בבית גוברין) אבל היינו זוג לכל דבר. היתה בבית גוברין חברה צעירה ותוססת שנתנה אופי מיוחד למקום. דוויד היה לוקח אותי לטיולים במערות הרבה לפני שסידרו ושיפצו והפכו את המקום לגן לאומי. וכמובן עבדתי בבתי הילדים. בסוף השנה התלבטנו מה לעשות. דוויד החליט שאם אלך לצבא הוא לא יישאר בבית גוברין. אני רציתי קיבוץ, לא ראיתי את עצמי חיה בעיר. החלטנו שנתחתן, וכך נוכל להישאר יחד בקיבוץ. עד היום אני לא ממש מבינה איך ויתרתי על השרות בצבא והחלטתי להתחתן כל כך צעירה. נולד עומר בכורנו. 1962 בל"ג בעומר שנת רוב השנים עבדתי בבתי הילדים. התחתנו. באותו זמן הציעו לי להיות מרכז משק. מאחר ולא היה לי שום ניסיון, מעבר 15.5.1960 בתאריך דוויד: לריכוז הפלחה, יצאתי לקורס מרכזי משק, הראשון שנפתח ברופין. במשך השנים הייתי ארבע פעמים מרכז משק, ריכזתי את הרפת ואת הפרדס. בכל שנות עבודתי הרגשתי שיש לי תפקיד חשוב בפיתוח המשק החקלאי בבית גוברין. עם השנים יצאתי גם ללימודי כלכלה ומינהל בפקולטה לחקלאות ברחובות. סיימתי תואר ראשון וחזרתי היישר לקדנציה רביעית בריכוז המשק. הצטרפתי לצוות הקמת המפעל יחד עם יוסי בנטוב. נירה דורי (בילר) הייתה המזכירה שלנו. בשנת 1978 בשנת הוקם המפעל "ב. ג. פולימרים". בתחילה כולנו עשינו הכל. עם הזמן התמקד תפקידי ביבוא ויצוא. את 1980 ההכשרה הבסיסית רכשתי עוד בלימודי התואר הראשון אבל את הרוב למדתי תוך כדי עבודה. נולד ניר בננו השני. מאחר והייתי רוב השנים מטפלת היו לי הרבה ערבים של 10.7.1965 בתאריך יעל: "השכבות", הלכתי להשכיב ילדים של אחרים במקום את הילדים שלי, והיה לי קשה עם זה. אחרי ניר נולדו דורון, מירב ושי. כל השנים רציתי לקחת ילדה שצריכה בית חם כמו שלקחו אותי בילדותי. בעבודתי פגשתי עובדת סוציאלית שהתמחתה באימוץ. יום אחד בישרה לי שיש תינוקת לאומנה. אספנו את הילדים וקיבלנו החלטה לקחת את התינוקת. פנינו למוסדות הקיבוץ עם החלטתנו ונעננו שכרגע זה לא מתאים. הודעתי לכולם שאימוץ זה כמו לידה ואנחנו עושים את המהלך הזה. חיזקה אותי מאוד הידיעה שאם לא ניקח אותה, היא תגיע כפי הנראה למוסד כל שהוא. דוויד ואני נסענו לתל אביב, פגשנו את התינוקת והתאהבנו. היא הגיעה אלינו כעבור שבוע כשהיא בת חודשיים. מאז יש לנו בת שישית - שושי. יום אחד קיבלתי טלפון מאוסטרליה. "האם את מיליקה שטראוס?" כשעניתי בחיוב סיפרה לי שהיא קלארה, אחת הבנות של המשפחה בהולנד. לאחר זמן לא רב הגיעה לארץ ואז שמעתי לראשונה את כל סיפור ילדותי. הייתי במשבר קשה מאוד. קלארה שאלה אותי איפה הייתי כל השנים ולמה נעלמתי כך להורים שלנו ואני מיד הוצפתי רגשות אשמה. רק אז נודע לי שלני לא הרשתה להורי ההולנדים לבקר אותי ולהיות בקשר. היא ולאו לא אפשרו למשפחות שגידלו את הילדים היהודיים לדעת היכן הם ולשמור על קשר מכל סוג שהוא. לאחר זמן קצר הגיעו כל חמשת האחים לביקור אצלנו. ההורים כבר נפטרו. היתה פגישה מרגשת מאוד. הבנתי כמה היה חסר לי הקשר איתם. יותר מאוחר קיבלנו מהקיבוץ מימון לנסיעה להולנד. חזרתי לבית הראשון אותו הכרתי. בהולנד חזרתי לדבר הולנדית. הטרגדיה שלי היא שלא הכרתי את סיפור הצלתי וילדותי. כתינוקת נותקתי מהורי, אחר כך הופרדתי ממשפחתי, בה הייתי ילדה רגילה, עם הורים ואחים, ולמרות שהקשר עם לני ולאו היה טוב וחזק, והיו לי שנים טובות איתם, הביאו הזעזועים שעברתי לכך שמחקתי את כל שנות ילדותי המוקדמת, עד כדי שיכחת שפת האם שלי. כפי הנראה זו הסיבה שאף פעם לא שאלתי מה היה ומה קרה איתי ולא התעניינתי בשורשים שלי. כשנוצר מחדש הקשר עם המשפחה בהולנד כבר נפטרו ההורים, ועדיין אני חשה את האובדן וההחמצה. לא נפתח 2006 כל השנים עבדתי רצוף בבתי הילדים עם הפסקה של כמה שנים בהן הייתי מרכזת המחסן. בשנת כאן בית תינוקות ועברתי לעבוד בבית ניר בבית התינוקות. היה לי טוב ונשארתי שנתיים. חזרתי הביתה לעוד שנתיים בבית תינוקות כאן.

7

2019 באוגוסט 2

) א' באב התשע"ט 73( " "בשבילי