לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

לראות ברכה בכל מעשיי ברכה כהן

לראות ברכה בכל מעשיי ברכה כהן

1

2

ספרי זה מוקדש לילדי ולמשפחותיהם, ובמיוחד לנכדותיי האהובות מאד.

בתקווה שישמרו על סיפור השורשים שלהם ושלי, ויזכרו אותי ואת תקופות חיי שחלפו להן.

שלכם, סבתא ברכה (באטריס)

3

תוכן העיניינים 6................................................... ילדותי ברומניה 12........................................................ עזיבת הבית 13......................................... פורצת מלחמת אימה 14...................................................... גירוש אכזרי 15......................................... זוועות טרנסניסטריה 16.......................................... מחנה עבודה בכפייה 18....................................................... יתומה מאב 19................................................... ילדה בהשרדות 21............................................ המלחמה מסתיימת 24................................................. השיבה מהשאול 26..................................................... מולדת נעזבת 27.......................................................... גניבת גבול 29........................................ נופש מפתיע באיטליה 32...................................................... הכנות לעליה 33................................................... הפלגה למעצר 34.................................................. גירוש לקפריסין 36........................ באים ארצה, הפעם כדי להישאר 40................................. התקופה היפה ביותר בחיי 44............................................. מתיישבים ועוזבים 48....................................... גיוס למלחמת השחרור 54..................................................... משפחת בעלי 59......................................... אמא מגיעה לחתונה 66......................................................... חיי נישואין 69................................................. מקימים משפחה 76.................................................... המעבר לחולון 82................................................. עוברים משברים 84............................................... להתגבר ולהמשיך 85................................................................... אמא 86....................................................... אימי והבנים 95................................................. הבנים מתבגרים 96....................................... לשוב ולהנות מהחיים 106.................................................... גבר חדש בחיי 109........................................ דברים יפים יש בחיים 110........................................................ סגירת מעגל 110..................................................... אתגר מפתיע 111................................................... השיבה לסיניה 112................................................... סיום בבוקרשט 113.................... הכוח להמשיך במלוא האופטימיות 114.......................................................... גיל גבורות 123.................................................... זהו סיפור חיי

4

על קו התפר שבין זיכרון לשיכחה, על מה שהיה ומה שאסור לשכוח

שנה. 80 היום, בזמן כתיבת הדברים, גילי מעל זמן קצר לאחר פטירתו בטרם עת של בעלי משה התחלתי לעבוד מחוץ לבית. .1997 שנה, עד סוף שנת 30 עבדתי במשך הייתי מרוצה בעבודתי ואהבתי אותה מאד. היא העניקה לי סיפוק רב, ואת היכולת לעזור לציבור רחב מאד, ועל כך זכיתי להערכה. עכשיו, כשאני פנסיונרית, יש לי זמן לשחזר ולספר את קורות חיי. כמו סרט מרגש עובר הכל לנגד עיניי, באופן שמשתבח עם הזמן. ככל שהאירועים מתרחקים הם נראים בצבעים ורודים יותר. חיי ידעו עליות ומורדות. ילדותי הנעימה והשלווה נגדעה באחת, כשהפכתי לילדה מפוחדת בגטו ובמחנה העבודה. אחר כך הייתי פליטה יהודייה, מעפילה בלתי-לגלית, חיילת עברייה, אם צעירה, אלמנה באמצע החיים וסבתא מאושרת. עברתי תקופות של שובע ושל רעב והסתפקות במועט, ופה ושם היו גם רגעי מותרות. יתכן שתקופת נעורי בקיבוץ על גדות הירדן היתה המאושרת בחיי. אני יכולה לומר בוודאות כי חוויתי רגעי אושר לא מעטים אבל גם רגעי סבל וייסורים קשים לתיאור. לעיתים שלטתי אני בגורלי ולפעמים הגורל שלט בי. על הכל אני רוצה לספר כאן. אלה תולדות חיי.

5

ילדותי ברומניה

בשם באטריס, כבת יחידה להוריי. אבי ז”ל, מקס אוספרסר, 1930 נולדתי בבוקרשט בשנת . כל בני משפחתו נולדו והתגוררו בצ’רנוביץ שבבוקובינה. הם דיברו גרמנית, 1902 נולד בשנת רומנית ויידיש. הוא היה מכונאי אלקטרוניקה ועבד ברחבי רומניה כולל בבוקרשט. העיר צ’רנוביץ בצפון רומניה (כיום באוקראינה) היתה עיר יפה ובה תרבות גרמנית משגשגת. רוב היהודים שגרו בה היו בעלי מקצועות מכובדים: עורכי-דין, רופאים, סופרים ומוסיקאים, והם חיו ברמת חיים גבוהה. את ילדותי ביליתי בין בוקרשט לצ’רנוביץ. זכור לי כי בכל שנה בקיץ נסענו לצ’רנוביץ. הנסיעה ארכה לילה שלם. אהבתי מאוד את הנסיעה ברכבת אל סבי וסבתי מצד אבי. האחים של אבי, וכמובן סבא יעקב וסבתא חנה פינקו אותי, כי הייתי נכדה בכורה, וקנו לי מתנות רבות. בבוקרשט, שבה התגוררה כל משפחתה. היתה לנו שם משפחה 1902 אמי שרה נולדה בשנת גדולה ומאוחדת. ראשי המשפחה הגיעו לרומניה לפני דורות רבים כצאצאי אנוסי ספרד, ודיברו לאדינו ורומנית. שם המשפחה של אמי לפני נישואיה היה פינטו. לפרנסתה עבדה בסוכנות ראשית ששרתה חברות מפורסמות להפקת סרטים. היא היתה עורכת ומתקינה תרגום לסרטי קולנוע זרים, שהוצגו ברוב בתי הקולנוע ברחבי רומניה. היא עבדה במקצועה זה הרבה שנים ואהבה אותו מאד. בזכותה היתה לי כניסה חופשית לכל בתי הקולנוע בעיר. לסבתא מלכה היו בנוסף לאמי עוד ארבעה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. סבתא בחרה לגור דווקא איתנו מכיוון שאצלנו הרגישה הכי טוב. בבוקרשט היה רובע יהודי ובו בתי כנסת, מסעדות וחנויות כשרות. ברובע התגוררה קהילה יהודית ענפה. היתה בו קהילה ספרדית מסורתית מאורגנת מאד. לקהילה היו שני בתי כנסת מפוארים. בית הכנסת הגדול לחגים וחגיגות, ובית הכנסת הקטן להתכנסות יומיומית ולתפילות. בעיר פעלו למופת גם בתי ספר עבור ילדי הקהילה. לבית הספר , ראשי תיבות של המילים: בית הספר של הקהילה הספרדית. s.c.s שלנו היה סמל מיוחד הבנות למדו בנפרד מהבנים, חמישה ימים בשבוע: בשבת ובראשון היה לנו חופש. שמרנו על החגים היהודיים ונהנינו גם מחופשות החגים הנוצריים, במיוחד בחורף כשבילינו עם המגלשות בשלג. בכל קיץ בילינו בקייטנות: טיילנו ונפשנו בטקרגיול לחוף הים השחור, או בהרי סיניה, שם היה “ארמון פלש”, ארמון הקיץ של המלך. קייטנות אלו זכורות לי כחוויות מהנות ומעניינות.

6

1927, הוריי - שרה ומקס אוספרסר, בוקרשט רומניה

7

1927 , משפחתה של אמי, שרה פינטו, ביום חתונתה ברומניה

1960 , לאון פינטו

1927 , מרק פינטו

8

1933 , אני בגיל שלוש יחד עם אמי, בוקרשט רומניה

9

10

1936 , אני בגיל שש, בוקרשט רומניה

בוקרשט, בירת רומניה, זכורה לי כעיר עשירה, מודרנית ויפה. בתים מרשימים פיארו את רחובותיה. כבישים נוחים ונקיים היו מוארים באור פנסים של פעם. נעו בהם חשמליות, ומרכבות סוסים מקושטות הנהוגות בידי עגלונים לבושי מדים. לעיר היו שתי תחנות רכבת: הצפונית והדרומית. היו פזורים בה פארקים רחבי ידיים ומטופחים, כמו פארק ‘קרול’ על שם המלך הרומני, ופארק “צ’ישמיג’יו” שהיה מיועד לפיקניקים ולמטיילים, שם נהגנו לבלות בילויים משפחתיים. בעיר היה שפע מכל טוב הארץ. בני כל העמים, יהודים, נוצרים וצוענים, חיו בה חיי חופש. השלטון ברומניה היה מלוכני, ובראש המדינה עמד המלך האהוב קרול השני מבית הוהנצולרן. המנהגים מילדותי בבוקרשט, שחלפה מהר מדי, נשארו לי כמה זכרונות יפים. אני זוכרת את היפים שקשורים בחגים שלנו. סבתא מלכה ז”ל היתה הולכת לבית הכנסת הגדול. אנחנו הנכדים היינו הולכים לשם בחגים לנשק לה את היד, כמנהג של כבוד למבוגרים. היינו שלושה נכדים: קרולינה ויצחק, הילדים של אסתר ז”ל, אחות אימי, ואני באטריס (ברכה) הבת של שרה ז”ל. לסבתא היה נכד נוסף בארה”ב, הילד של בנה לאון. לאון נסע עם אשתו לקנדה לאחר נישואיהם, ובהמשך נסעו לארה”ב. בכל חג קיבלנו מסבתא דברים טובים. בט”ו בשבט הכינה סבתא שקיות מסאטן כחול-לבן, אותן מילאה בפירות יבשים ובעוגות עם פירות. בפורים הכינה בשקיות אוזני המן עם אגוזים ופרג. בפסח מילאה את השקיות באגוזים שלמים, כי היה נהוג בפסח לשחק באגוזים. היינו מגלגלים אגוז מלמעלה למטה על גבי קרש משופע במטרה לפגוע באגוזים של אחרים. אם הצלחנו לפגוע היינו מרויחים אגוזים, מה שכמובן שימח אותנו. בפורים הגיעו כל בני המשפחה מחופשים והיה שמח. במיוחד שמחנו אנו הילדים, מכיון שקיבלנו מתנות וממתקים, וחגגנו עד שעות מאוחרות כי היה לנו חופש הקלגסים הנאצים 1939- מלימודים. את הזכרונות שנשארו בליבי מילדותי שלפני המלחמה ב לא הצליחו להשכיח.

11

עזיבת הבית נסענו שוב לצ’רנוביץ, אך הפעם במטרה להישאר שם. יצאנו מבוקרשט בפרוץ 1939 בקיץ מלחמת העולם השנייה. הסובייטים פתחו באופנסיבה והצליחו לכבוש את בוקובינה ובסרביה. הנמלטים לשם מרומניה האמינו שהחיים תחת שלטון סובייטי יהיו טובים יותר. והיתה עוד סיבה לכך שנסענו. בתחילה חשבתי להימנע מלהזכיר זאת בספר המתעד את זיכרונותיי. אבל החלטתי לספר על כל הרפתקאות הימים הקשים והטלטלה שפקדה אותי ואת אמי. לכן לא נכון יהיה לשמור דברים בסוד ולדלג על פרטים מסוימים. לאחר שנולדתי אבי עזב את הבית. יותר נכון, אמא העדיפה שאבא יעזוב את הבית. הוא היה בא לבקר אותי לעיתים, לוקח אותי לטייל וקונה לי ממתקים בקונדיטוריה. הייתי מאושרת להיות בנוכחותו, אהבתי אותו. אלו זיכרונות שאני זוכרת עוד מגיל שלוש. בגיל ארבע כשהתחלתי להתעמל ב”מכבי” אבא היה בא ולוקח אותי מאולם הספורט. הייתי גאה באבא שלי, אבל היה לי עצוב נורא כשנסע שוב לתקופה ארוכה. כל כך רציתי שיהיה לי אבא כמו לרוב הילדים. לחגיגות בבית הספר באה סבתא, כי אבא לא היה בעיר ואמא נאלצה לעבוד. הייתי ילדה פעילה בבית הספר, בעיקר בהצגות ובהתעמלות. הייתי תלמידה בינונית, ובנוסף נאלצתי להפסיק את לימודי בכיתה ג’. שב אבא הביתה ולאושרי לא היה גבול. הסיבה לשובו היתה סירובו להתגייס 1939 בשנת לצבא הרומני עם פרוץ המלחמה. הוא שיכנע את אמא להתפייס ולברוח מרומניה לצ’רנוביץ כדי להתחיל יחדיו בחיים חדשים. אמא חשבה שליד ההורים של אבא המצב בוודאי ישתפר. הניסיון עלה יפה, ובצ’רנוביץ התחלנו בחיים חדשים. אמא סידרה שסבתא מלכה תגור עם אסתר, אחות אימי, אשר נשארה בבוקרשט. בתקופת הכיבוש הסובייטי בצ’רנוביץ שכרנו דירה יפה בבית דירות גדול ברחוב נויבלטגסה. אבא עבד והרוויח טוב מאוד בתפקיד מכונאי בתשלובת פוליגרף. אמא לא עבדה מחוץ לבית, והציעה לשכנים הצעירים שלנו עזרה תמורת שכר נמוך. בתוך כך הם התיידדו איתה, והרגישו נוח וקרוב עד כדי כך שקראו לה אמא. בין אותם צעירים היתה בחורה בשם לוטי ובחור ששמו אדוארד. לוטי עבדה במשמרות בתחנת הרכבת. מכיון שמוצאה בטרנסילבניה, היא דיברה הונגרית ורומנית. באותה תקופה אנשים רבים היגרו לצ’רנוביץ בתקווה שחייהם יהיו טובים יותר. יום אחד לוטי הפנתה אל אמא שני . היא בקשה שאמא 18 , ואחיו הצעיר לולי, בן 21 בחורים צעירים שהכירה, עמנואל טוקייר בן תשכן אותם זמנית כדיירים בביתנו עד שיסתדרו. הם הביאו איתם מזוודה, ותיבה עם מנדולינה שלולי היטיב לפרוט עליה. אמא טיפלה בהם, דאגה להם לכביסה נקייה, לאוכל וגם לאוזן קשבת, ובחגים הזמינה אותם לשבת איתנו. בדירה הסמוכה אלינו גרו הזוג הרשקוביץ’ . בהמשך אמא שידכה את לולי לבקה ואת אדוארד ללוטי. 18 ובתם בקה (רבקה), בת אני המשכתי את לימודיי בכיתה ד’ בבית ספר עם ילדים חדשים שלא דיברו רומנית. היה לי קשה כי נאלצתי ללמוד את השפות הרוסית והגרמנית. אבא עזר לי מאד כי הוא שלט בשפות היתה נפלאה, נהדרת. היינו 1941 ונמשכה עד שנת 1939 רבות. התקופה שהחלה בסוף שנת מאושרים יחד עם משפחתו של אבא. אבל ההיסטוריה רצתה אחרת. 12

פורצת מלחמת אימה מלחמת העולם השנייה הכריעה את גורלנו וגורל העם היהודי. לאחר הכיבוש הסובייטי החריפה המלחמה. 1941 אי אפשר היה לחזור לרומניה, לכן נשארנו בצ’רנוביץ. בשנת 1940- ב הגרמנים כבשו חלקים נרחבים מאירופה, הביסו את הסובייטים והדפו אותם עד סטלינגרד. הקלגסים הנאצים גיבשו תוכניות להשמדת העם היהודי, ופתחו את תוכניתם בגירוש. כך התחילה הטרגדיה הנוראה של העם היהודי, של משפחתי, וגם שלי. ילדותי היתה מאושרת אך . שלוש השנים הבאות עברו עלי כמו היו 11 קצרה, קצרה מדי. היא הסתיימה בהיותי רק בת מאה שנה, וקיצרו את חיי בכמה שנים. לעיתים איני רוצה להיזכר בהן, אך זיכרונות התקופה הזו חונקים אותי ולא עוזבים לרגע. מחובתי לספר כדי שידעו על ההרג, על הרעב, על הימים השחורים בחיי ובחיי משפחות יהודיות אשר הושמדו על לא עוול בכפן. , והמלחמה התפשטה בכל 1939 ההכנות למלחמת העולם השנייה החלו למעשה לפני שנת אירופה. הגרמנים הגיעו עד לרוסיה הסובייטית. המנהיג הנאצי, אדולף היטלר, זמם לכלות ולהשמיד את כל היהודים שחיו באזורים שבשליטתו. לפי תוכניתו ריכזו בשיטתיות בסוף את כל יהודי האזור אצלנו בצ’רנוביץ, בתוך גטו שכלל כמה רחובות בתוך העיר. 1941 שנת סגרו אותנו שם מבלי יכולת לצאת. הגטו הוקף בגדרות תיל, חיילים חמושים וז’נדרמים. נאלצנו לענוד על הבגד טלאי צהוב בצורת מגן דוד, כדי להבדיל בין יהודים ללא יהודים. מי שלא ענד את הטלאי הסתכן בנפשו. כדי לרכז אותנו בגטו הוציאונו מבתינו ללא אזהרה קודמת, ללא יכולת להצטייד במספיק בגדים, כסף או צידה. בזיכרוני עדיין שמורה בהלת העקירה מהבית. אפילו את בובתי האהובה שכחתי בבית. בכיתי כי לא הבנתי במה פשעתי ולמה גורשנו? נעקרנו מבתינו, וצופפו אותנו בבתי זרים שלא הכרנו קודם, כך שבכל דירה שוכנו כמה משפחות. לא היתה ברירה, היינו חייבים להסתדר יחד כי היינו שותפים לגורל. מהגטו אסור היה לצאת. ליהודים אסור היה לעבוד, מפעלים של היהודים נסגרו, ועל הילדים נאסר ללמוד בבתי הספר. היינו תחת משמר ביום ובלילה ללא אפשרות לצאת מהמתחם הצפוף. מי שניסה, נורה למוות. בגטו המשפחות התארגנו יחדיו, והשתדלנו לעזור איש לרעהו. בתוך כל הבלאגן ששרר בגטו נערכו גם חתונות. אמא ארגנה חתונות של לולי עם רבקה ואדוארד עם לוטי, כדי שלא יהיו בודדים. אלו היו חתונות צנועות, אך לפי כל הכללים וכדת משה וישראל. השתדלנו לשמוח ולשמח גם בתנאים הקשים כי הרגשנו שהחיים חייבים להימשך. לולי היה מספיק אופטימי ביום נישואיו כדי להבטיח לי שהוא מתכוון לזכות ולרקוד גם בחתונה שלי. ואני הייתי אז בסך הכל בת עשר וחצי.

13

גירוש אכזרי כעבור כמה חודשים בגטו החל הגירוש הגדול. הוציאו אותנו מהבתים בשיירה גדולה, כמו עדר כבשים. החיילים והז’נדרמים האיצו בנו ‘מהר מהר’, והובילו אותנו לתחנת הרכבת. הגירוש בוצע ללא התחשבות מינימלית בזקנים, בנשים הרות, בתינוקות, בילדים ואפילו בנכים. העמיסו אותנו כמו בהמות על הרכבות. אי-סדר שלט בכל, ולכן הוקצבו לגירוש פחות קרונות מהנדרש. דחסו אותנו בדוחק רב בקרונות משא ללא שירותים, כמעט ללא אוויר, והחלונות היו מרושתים בגדר תיל דוקרנית. לאחר שדחסו אותנו פנימה בגסות ובחוסר אנושיות, סגרו את הדלתות ונעלו אותן מבחוץ במנעולים. זה קרה בתחילת החורף. הקור והגשם לא הקלו על המחנק הנורא שבקרונות. נסענו כך ימים רבים בעמידה, צפופים, כמעט דבוקים, דורכים אחד על השני, ללא יכולת לשבת וללא תנאים סניטריים. הדרך נמשכה בלי סוף, בחוסר ודאות מוחלט אודות הצפוי לנו. לא ידענו מהו היעד וכמה זמן עוד ניסע. אי הידיעה עשתה את המסע קשה עוד יותר, בלתי נסבל ממש. בדרך הייתי צמאה מאוד ולא היו לנו מים. למזלי ירד גשם חזק וטפטף מגג הקרון אל תוכו. שתיתי את הטיפות עם הלכלוך, החול והחלודה, כי לא יכולתי לסבול את הצמא. איני יודעת כמה ימים נמשך הסיוט אך הרכבת עצרה לבסוף. לאחר מעשה נודע לנו שהגענו לעיירה אתאקה בחבל בסרביה, בגבול עם אוקראינה, על גדות הנהר הגדול דנייסטר. רעש נשמע מבחוץ, והחיילים פתחו בפתאומיות את דלתות הקרונות. אוויר קר חדר בבת אחת פנימה, ואור סינוור את עינינו לאחר ימים רבים של שהות בחושך מוחלט. הז’נדרמים דחפו אותנו בגסות כדי שנקפוץ מהר מהקרון. כאשר דחפו את אמא היא נפלה ושברה את הרגל. זה היה נורא כי לא היה בית חולים במקום, ולא ניתן היה להסיעה למקום אחר. למזלנו היה בינינו רופא. הוא השיג קרשים וחבלים וקיבע במהירות את הרגל של אמא. נאלצנו להמתין ליד גדת הנהר, מפני שאי אפשר היה להעביר את כולנו מעבר לנהר ביום אחד. לא היו גשרים ולכן העבירו אותנו ברפסודות. בלילה סידרנו לאמא אלונקה משמיכות וכך הצלחנו להעביר גם אותה איתנו.

14

זוועות טרנסניסטריה גירוש היהודים למחנה הריכוז טרנסניסטריה באוקראינה התרחש בין ספטמבר לדצמבר. . אסור לשכוח את המחנה הזה. ראוי שיזכר לדראון 1941 אותנו העבירו לשם בחודש נובמבר עולם, כמחנה שריכז בתוכו את הסבל, המוות ודעיכת ימי הזוהר של היהודים מבוקובינה וממקומות נוספים במזרח אירופה. כשהגענו היינו תשושים מהמסע בדוחק בקרונות, בתנאים לא אנושיים. בנוסף שרר שם קור החודר לעצמות, ושלג החל לרדת. העבירו אותנו ברפסודה מעבר לנהר אל מוגיליוב, לתוך קסרקטין של מחנה צבאי לשעבר. שיכנו אותנו ללילה אחד ב’בתים’ ללא חלונות ודלתות. הרוח נשבה בפראות דרך הפתחים לכל הכיוונים. בבוקר השכם הוציאו אותנו לצעידה ברגל, בשיירות, בדרך לא דרך. צעדנו עייפים וקפואים בתוך השלג. את אמא נשאנו על הכתפיים. נאלצנו לזרוק פירטי רכוש רבים כדי שהידיים תהיינה פנויות לאחוז באלונקה של אמא. לאנשים רבים לא היה כוח להמשיך וללכת בדרך המתישה. במעלה הדרך להר אוזרינץ הגבוה, זקנים וחולים פשוט נפלו ולא קמו עוד. מי שמת בדרך נשאר מוטל לצידה. לא אפשרו לנו לקבור את מתינו. נאלצנו להמשיך וללכת. חילקו אותנו לקבוצות עבודה בכפרים, ללא אוכל וללא מנוחה. התחבאנו בכפר אחד יחד עם קבוצה קטנה של אנשים. למחרת הצלחנו לחזור למחנה במוגיליוב. חזרנו לקסרקטין שממנו גורשנו וחיפשנו דרך להימלט. מצאנו שם מבנה שירותים מלוכלך ומסריח ובו צוהר פרוץ, לא גדול, אך מספיק כדי להעביר דרכו גם את אמא הפצועה. אבא שבר והרחיב בידיו את הפתח. למזלנו השומרים היו רחוקים והצלחנו להתרחק. לאבא היה פתק כתוב באוקראינית ובו הסבר איך להגיע לבית משפחה יהודית שגרה מחוץ למחנה, וסייעה לרבים להימלט תמורת תשלום. השמועה על המשפחה הזאת עברה מפה לאוזן. ביתם היה קטן, חשוך ומדיף ריחות של עור. בעל הבית התפרנס מתפירת כובעים מפרוות עיזים. הוא החביא אותנו בחדר חשוך במרתף, עם מיטה ומזרן מסריח. אבא ואמא נשכבו בקצה אחד של המיטה ואני בקצה השני. אינני זוכרת איך נרדמנו. היינו עייפים ולא חשנו רעב וצמא. רק אבא נשאר ער ושמע אותי בוכה מתוך שינה. הוא העיר אותי בעדינות והרגיע אותי. אחר כך הרגשתי שהוא קופץ מהמיטה. כולנו התעוררנו מכוסים בפרעושים ופשפשים שנצמדו לעורנו. חבטנו בהם בנסיון להסיר אותם, והם קפצו שוב ושוב ועקצו ללא הרף. התגרדנו בכל כוחנו והשארנו על גופנו סימני שריטות, דם ועיגולים אדומים. ניסינו גם לנער את השמיכה אך כלום לא עזר. מרוב עייפות נרדמנו שוב. בשעת בוקר מוקדמת בעל הבית ביקש מאיתנו לעזוב כדי שלא יתפס מחביא אנשים. בדרך שיחדנו ז’נדרמים רומנים, וכך הגענו למחנה העבודה במוגיליוב.

15

מחנה עבודה בכפייה פגשנו שם מכרים שעזרו לנו להיכנס לאחד הבתים. גרו בו הרבה משפחות בצפיפות, אבל לפחות היה גג מעל לראשינו. בין האנשים גילינו גם את לולי ובקה, שאמא עזרה לחתן אותם בצ’רנוביץ, ועוד משפחות עם ילדים שלמדו איתי בצ’רנוביץ. המצב במחנה היה קשה מאוד, והרעב הציק לנו באופן קבוע. בתנאים קשים אלה ניסינו להיות ילדים ממושמעים. התנהגנו יפה והשתדלנו לעזור ככל שיכולנו. עזרנו לזקנים להביא מים מהבאר. שאיבת המים היתה משימה קשה ומסוכנת, כי הבאר היתה מוקפת קרח. נאלצנו לפזר עליו חול כדי לא להחליק. בנוסף הידיים נדבקו לידיות הברזל מפאת הקור, מה שגרם לקילוף העור מכף היד ולכאב נורא. עזרנו גם לנקות את הרצפות בעבודה קשה, שכן הרצפה היתה עשויה מטיט. מכיון שלא היה חשמל לתאורה, היינו מדליקים בלילה קניץ. זו עששית העשויה מקופסת פח קטנה ובה שלושה רבעים מים וקצת שמן. הפתיל היה עשוי מחוטים של שמיכת צמר. בבוקר הפנים שלנו היו מכוסות בפיח שחור, ועל כך היינו שרים ביידיש: כאמור משפחות רבות היו מכונסות באולם גדול אחד. סידרנו מיטות מקרשים ורגלי עץ. באמצעות שמיכות או סדינים יצרנו מעין פרגוד שיצר חיץ בין משפחה למשפחה. חיינו ללא תנאים סניטריים מינימליים. הסירחון היה נורא, ונטפלו אלינו כינים ופשפשים. היתה פינה עם דליים לעשיית הצרכים בלילה. הבושה והצורך בצינעת הפרט ניטלו מאיתנו. בבוקר היו כולם יוצאים לעבודות. אנו הילדים נשארנו באולם, ולפי תורנות היינו מנקים אותו. את הדליים רוקנו בבורות שהיו במרחק מאתיים מטר, ואת הפינה בתוך החדר ארגנו מחדש. אלו היו משימות קשות שאינן מתאימות לילדים. גרנו בבניין דו-קומתי, והחדר שלנו היה בקומה השנייה מול חצר המפעל. החזית פנתה לרחוב פולטבסקיה. בעורף הבניין היתה חצר גדולה מאד, ובקצה השטח פעלה מנסרה על נהר הדנייסטר. לשם נהגנו ללכת בסוף היום להתרחץ ולכבס את הבגדים. במקום סבון לכביסה השתמשנו באבנים בהירות שבחרנו במיוחד. בחורף התרחצנו בשלג כי הנהר היה קפוא. הקניץ שהיינו מדליקים בלילה שימש אותנו גם לשריפת הכינים מעל הלהבה. השתדלנו לשמור על ניקיון אבל זה לא עזר. מגיפות ומחלות קשות החלו להכות בנו. בכל יום מתו ממחלות ומקור הרבה אנשים. בבקרים עברו עם עגלות לאסוף את המתים לקבר אחים. לא ידענו לאן מובילים את העגלות, כי אסור היה להתקרב. את גופות יקירינו, אמהות, ילדים, סבים וסבתות, העמיסו בערמות כמו בולי עץ, זו על גבי זו בלי אבחנה. בכל בוקר ציוו עלינו להגיע אל המגרש למסדר ולחלוקה לעבודה. החיילים כלל לא התרשמו מהכאב שלנו. “דולק הקניץ גבוה וקצת נשרף, ומחר יהיו לנו נחיריים שחורים באף ...”

16

הגרמנים נעזרו גם בחיילים רומנים ויחד שלטו באזור. הם היו אוספים את הגברים לעבודות כפייה לפי המקצועות הדרושים. לקחו אותם לבנות גשרים שנהרסו מהפצצות ולתקן מפעלים, טחנות קמח ומנסרות. הקימו גם בית יציקה לברזל בשם טורנטוריה שהעבודה בו היתה קשה מאד. שם עבד גם בן טיפוחיה של אמי, לולי. אבי עבד במבנה המנסרה שהשתייך למפעל בו גרנו. במנסרה עבדנו, נשים וילדים, בקילוף קליפות מבולי העץ. לאחר הקילוף נשלחו העצים לחיתוך לקרשים לצורך בניית גשרים מעל הנהר. יצרנו מחתיכות פח שפכטלים (מרית) כדי מעלות מתחת לאפס 25 שיהיה לנו קל יותר לקלף בעזרתם את העצים. אבל בחורף בקור של הידיים נדבקו לברזל. גם לבעיה זו אלתרנו פתרון - עטפנו את השפכטלים בסמרטוטים. קיבלנו אוכל פעם ביום, מרק תירס וחתיכת לחם קטנה. הלחם היה כמו בוץ, שחור ולא אפוי מספיק. אכלנו הכל עד לפרור האחרון כי היינו רעבים מאוד. היו ימים שהלכתי לטורנטוריה, אל לולי ששמר לי קצת מרק חם. אכלנו כל דבר שניתן היה לאכלו, אפילו סירפד רתוח וסלק בהמות, במטרה אחת - לשרוד. רצינו לחיות, להישאר בחיים, והרצון הזה היה חזק מכל. יוזמה ואלתור עזרו לנו לעבור תקופה קשה ונוראה זו. מדהים לגלות כיצד בן-אדם מצליח להמציא פתרונות שיעזרו לו לשרוד. בזמן הפנוי מעבודה אספנו עלי תירס ושערות תירס שהושלכו לזבל. את העלים ריככנו במים, ולמדנו את מלאכת קליעתם לקבקבים, סלים, מזרנים ושאר פריטי ‘רכוש’. אלו שימשו לסחר חליפין תמורת קצת מזון. מסמרטוטים היינו תופרות בובות, ושערות של תירס שימשו אותנו להכנת פאות עם צמות בלונדיניות יפהפיות. לא היה בכוחו של המצב הרע שאליו נקלענו לשנות את העובדה הטבעית שהיינו ילדים, וגם אנחנו רצינו לשחק עם בובות. למרות שהיינו ילדים צעירים הבנו שמחנה העבודה נכפה עלינו, ודרוש הרבה מאמץ כדי לשרוד. לא רחוק מאיתנו גרו איש זקן בשם אברהם, עם בת יחידה מבוגרת בשם בביקה. שניהם היו גבוהי קומה ורזים מאוד. הוא נראה כמו מלאך, עם זקן לבן, כיפה על הראש, וקול ערב ושקט. קראנו לו רב אברם. בביקה לבשה תמיד שחורים, הקרינה טוב לב ונהגה לעזור לאנשים. אחר הצהרים, כשאנו הילדים היינו חוזרים מהרחצה בדנייסטר, היתה בביקה מגיעה לבניין שלנו. היא היתה אוספת את כולנו אל הבקתה שלה, בודקת למי מאיתנו יש פצע ועוזרת לו לחבוש אותו בסמרטוטים, ומחלקת לנו מים חמים וסוכריות כדי להשקיט מעט את הרעב המציק. לאחר מכן היינו מתיישבים כולנו על שטיח שבביקה תפרה מסמרטוטים במיוחד בשבילנו, ומקשיבים לאגדות ולסיפורים מהתנ”ך מפי רב אברם. את הבנים הוא לימד להגיד ‘קדיש’. ילדים בבניין שלנו. השעות שבילינו בבקתה של רב אברם ובביקה היו יקרות לנו, 12 היינו שעות של שיכחה מהקור, מהרפש ומהמציאות המרה.

17

יתומה מאב

כעבור כשנה וחצי במחנה נלקח אבי עם עובדים נוספים למקום לא ידוע, ומשם לא חזר עוד. הוא נשלח למקום עבודה אחר. עד היום איני יודעת לצערי אפילו 1942 ידוע לי שבסוף שנת היכן הוא קבור. לאחר שלקחו את אבא העבירו אותנו מהמבנה במנסרה שברחוב פולטבסקיה לרחוב בולניצ’נאיה. המבנה שאליו הועברנו היה ממוקם בחצר האחורית של בניין חזיתי ענק. המבנה היה קטן ובו חדרים אחדים שבהם גרו כמה משפחות. בחצר היו אבני ריחיים גדולות, וגינה רחבת ממדים ובה עצים רבים. היו איתנו ידידים טובים וותיקים. אמא ואני גרנו , ועם עוד שלוש משפחות. הם הגיעו ממחנה 19 עם דודה יאטי האלמנה ובנה זיגי, שהיה בן נמרצ’יק שבאוקראינה. האווירה בינינו היתה טובה וידידותית ועזרנו אחד לשני. אספנו הרבה סמרטוטים מכל פינה ותפרנו מטפחות ראש, חולצות וציפיות, על מנת להחליפן במעט מזון. לאחר שהעבירו את העובדים ובהם גם אותנו למגורים ברחוב בולניצ’נאיה, המצב הורע מאוד. אפילו חלוקת מזון מאורגנת כבר לא היתה. נהגתי מדי פעם ללכת אל לולי במפעל בטורנטוריה כדי לקבל בצהרים מנת מרק. זה היה רחוק למדי בתוך המחנה, וכשחזרתי לביתן שלנו הייתי שוב רעבה. קרוב למבנים שבהם התגוררנו כעת היו עוד שני מבנים עם יתומים. לבודדים מהם היו אח , כולם מגולחי ראש. הקטנים היו מכוסי 15 או אחות. התגוררו שם ילדים מגיל רך עד גיל פצעים וכינים, וחולים בטיפוס ובמחלות נוספות. במבנים שלהם לא היו שמשות בחלונות ולא דלתות, והקור הנורא חדר פנימה. המבוגרים שהשגיחו עליהם חילקו להם פעם ביום את הג’ונדרה, המרק המימי, וקצת לחם שחור ולח שנראה כמו בוץ. רבים מהם לא החזיקו מעמד ונפטרו. בתנאים קשים אלה התגלתה לצערי תופעה מכוערת בין המשגיחים - הם היו גונבים מזון עבור משפחותיהם מהמעט שנועד ליתומים. מבין היתומים אימצנו אח ואחות, מוישל’ה ושרל’ה, שהיתה כולה עור ועצמות. השתדלנו להביא אותם כמה פעמים אלינו למבנה הקטן כדי להעניק להם חום אנושי ותחושה של משפחתיות. אמי ודודה יאטיקה תיקנו להם את הבגדים. לפעמים, כשהיה משהו לאכול, חלקנו איתם במעט שהיה. באותו מקום פעל ארגון סיוע כלשהו שאינני זוכרת את שמו, אבל אני זוכרת אדם בשם פופליקר וגברת אחת שהיתה לה בת בגילי. הם ארגנו תיאטרון ילדים וערכו לנו מבחן התאמה. אני התקבלתי יחד עם עוד כמה ילדים כשרוניים. לימדו אותנו שירים באידיש ובגרמנית שאני זוכרת בעל פה עד היום. דאגו שנקבל בגדים ונעליים, משומשות כמובן. הגברת שניהלה את התיאטרון תפרה לנו מנייר קרפ בגדים להצגות. עבורנו זה היה עיסוק נעים בשעות הפנאי, וקיבלנו גם תוספת לחם.

18

ילדה בהשרדות בימי שוק נכנסו למחנה נשים אוקראיניות עם מצרכי מזון להחלפה תמורת שמלה או מעיל: תפוחי אדמה, גרעיני חמניות או קמח תירס, בכמות של קרושקה (פחית), דיסיתקה (עשירייה), ק”ג). אלה היו בגדר מותרות עבורנו, ואני הייתי רעבה כל הזמן. הלכתי 8( פוד או חצי פוד לשוק למכור את הבובות שיצרנו, והצלחתי לקבל תמורתן כמה תפוחי אדמה קטנים. למחרת הכינה אמא לביבות, ואני הלכתי למכור אותן תמורת קמח תירס כדי להכין ממליגה. בגלל השלג והכפור התעטפתי בסמרטוטים רבים ככל שמצאתי. הסתובבתי בשוק עד השעה שכל האיכרים יצאו, ולא הצלחתי למכור אפילו לביבה אחת. חזרתי לאמא בבכי מר. היא השכיבה אותי על דרגש העץ וחיממה לי את הידיים והרגליים במסג’. אצבעותיי כאבו מאד ולא יכולתי לזוז. הייתי רעבה מאד ואמא אמרה לי לאכול את הלביבות. הן היו קרות וקשות כמו דיקט אבל אני טרפתי אותן בתיאבון של זאב. התחננתי לאמא שתאכל גם היא, לפחות אחת, מפני שהיא לא אכלה כבר כמה ימים. אמא ענתה לי במילים שלא אשכח לעולם - כשאת אוכלת אני שבעה! כשנהייתי אמא בעצמי הבנתי טוב יותר את משמעות המילים. אולי ילדי בבגרותם מבינים למה הם היקרים לי מכל. לי קרה הנס שנותרתי בחיים וזכיתי לגדל דור חדש, וילדי בתורם מגדלים דור שלישי. זו התמורה שלי וזה מה שעושה אותי מאושרת. בכל עת אני נזכרת בתקופה הקשה שעברתי, ומודה על כך שהתמזל מזלי לשרוד, ולחזור מהגיהנום, ולהגיע לישראל ארץ אבותינו. אני שבה וזוכרת שגם בקשיים שעברנו במחנה העבודה, היו אנשים טובים ומשפחות שעוזרות נפשית לשרוד את התופת. יום אחד עלה בראשי רעיון. שמעתי שראש העיר שמוצאו מרומניה ושמו בוטה, יזם בית ספר ומעלה. אני הייתי אז בת שתים עשרה וחצי, קטנה ומרופטת. יום 14 לתפירה לילדות בנות אחד הצלחתי לצאת מהמחנה עם הרוכלות האוקראיניות וילדיהן. צירפתי אלי חברה ויצאנו אל ראש העיר כדי להירשם לחוג לתפירה. לא היה לי מושג מה עלול לקרות לי אם יתפסו אותנו. באותו זמן חשבתי רק על חתיכת הלחם ועל תפוח האדמה שמקבלים שם בסוף יום לימודים. דיברנו רוסית מצוינת בנוסף לרומנית וגרמנית, ולא לקחנו בחשבון את הסכנה הכרוכה ביציאה מהמחנה. כשהגענו לבית העירייה עמדו בכניסה חיילים רומנים ואוקראינים. אמרנו להם שבאנו לשיחה חשובה מאד עם ראש העיר. מיד החלה מהומה סביבנו ואז הגיע במקרה ראש העיר. החיילים פנו אליו ברומנית וכך עשיתי גם אני. מתוך סקרנות הוא הפנה את ראשו אלי וראה שתי ילדות קטנות ורזות. מיד ביקש שיכניסו אותי אליו, ושחברתי תחכה בחוץ. הייתי נפחדת וגם גאה שדווקא בי בחר להכנס למשרדו. הוא שאל אותי מהיכן אני ואמרתי את האמת. גוללתי 19

בפניו את כל הסיפור. כששאל אם יש לי הורים, ספרתי שאת אבי לקחו לעבודות כפייה ואמי נכת רגליים. אני בת יחידה, ואני פשוט רוצה לעבוד תמורת מזון כי במחנה לא נותנים אוכל. הוא הגיב בסלחנות וטוב לב. הוא הבהיר לי שעשיתי מעשה חמור ומצפה לי עונש. אבל בהתחשב בגילי הוא ביקש ממני להבטיח שזו הפעם הראשונה והאחרונה. בזכות התעוזה שלי, יושרי וכנותי, הוא נתן לכל אחת מאתנו כיכר לחם שלמה, קילו סוכר וממתקים. בנוסף צייד אותנו באישור בכתב, והורה לחייל רומני ללוות אותנו למחנה. אנחנו נשבענו לפניו שלא נספר לאף אחד ולא נחזור על הטעות. האמהות שלנו בכו כל היום כי לא ידעו היכן אנו. הן שמחו לראותנו, והשמחה גדלה עוד יותר כשראו את המצרכים שהבאנו. מיד התאספו סביבנו כל דיירי המבנה הקטן שלנו. ביחד אכלנו את הלחם ושתינו הרבה תה עם סוכר. זמן רב לא טעמנו ‘דליקטס’ כזה. אמי כעסה עלי מאד אבל לא הכתה אותי. הבטחתי לה שלהבא אומר לה לאן אלך. במושגים של זוועות טרנסניסטריה, המזל הטוב האיר לנו פנים באותה הפעם. לאחר השחרור מהגרמנים התחילו לחזור למחנה שלנו במוגיליוב אנשים מהמחנות הקרובים – שארית הפליטה. אז התחלנו לספר ולשמוע עוד על הזוועות, הרעב, הכאב והמחלות הקשות, ועל אובדן היקרים שלא הצליחו לשרוד - שנרצחו או נפטרו ממחלות ומרעב. היה קשה מאד לתפוס ולהבין את הזוועה. התחבקנו ובכינו ולא היתה לנו נחמה. כל שנות הילדות הכי יפות נגזלו מאיתנו על לא עוול בכפינו, ולא ניתן להשיבן. *** עד היום אני תמהה מדוע בין כל סיפורי הזוועה והסבל מתקופת השואה לא דובר גם על המחנות ועבודות הכפייה בטרנסניסטריה שבאוקראינה. כאחת מאלה שגורשו לשם וסבלו מאוד במשך שנים, זה מציק לי מאוד ולא מתקבל על דעתי. ***

20

המלחמה מסתיימת הצליחו הסובייטים להביס את הגרמנים. יכולנו להבחין בכך שהגרמנים 1944 בתחילת שנת מתחילים בנסיגה יחד עם הצבא הרומני. הסובייטים התקדמו במהירות, והגרמנים והרומנים נאלצו לסגת בחיפזון מכל אוקראינה ובסרביה. התנהל קרב פנים אל פנים בסיוע תותחים ונורו יריות מכל צד, מההר שבמוגיליוב אל הנסוגים לשפלה מול הנהר. בתוך כך התבצע מעבר מהיר על הגשרים לעברו השני של הדנייסטר לכיוון בסרביה. הקרב התנהל ממש לידנו ומעלינו. כדורים נורו מכל הכיוונים. את מעופם יכולנו לראות במיוחד בלילה לאור הנותבים, שורקים לכל הכיוונים. נהרגו הרבה חיילים, ובתוך כך ירו והרגו גם סוסים של הצבא הרומני. לפני הנסיגה הגרמנים שרפו את כל המחסנים הצבאיים ואת המחנות שלהם. פוצצו את הכל וגם טמנו בגשרים מוקשים כדי לעכב את הסובייטים בהתקדמותם. כל הגשרים התפוצצו בדיוק בחצות הלילה. הנסיגה התנהלה מהר מאד למזלנו. כל מה שהיה חשוף נפגע. פגעו גם במבנים שלנו. התחבאנו בכל מיני מסתורים כי בתוך המחנה שרר תוהו ובוהו. אנשים ברחו למסתור, כל אחד לפי יכולתו. לנו היו בחצר ליד הבית אבני ריחיים. חפרנו מתחתן בור עמוק והתקנו פתח מוסתר. דרך החור שבאמצע האבן חדרו אלינו אוויר לנשימה וקצת אור. לא יצאנו משם במשך שבועיים. חשבנו שזה סוף העולם.לאחר שלוש שנים של סבל ורעב וימים נוראים כל כך רצינו רק דבר אחד - לחיות. החיילים ההרוגים נשארו מוטלים בשטח. כמה מן האנשים שלנו היו חסרי סבלנות ויצאו להסיר את בגדי המתים. לא נותרו להם בגדים משלהם והקור הציק. בגלל קוצר רוחם הם התעלמו מכך שעדיין מסוכן לצאת מהמסתור. וכך, דווקא כשהכל עמד להסתיים, ולאחר כל הייסורים שעברו במשך שלוש שנים, הם מצאו את מותם מיריות בין הסובייטים לגרמנים. לאחר זמן מה פסקו היריות והשתרר שקט. לא ידענו מה מתרחש בעיר. התחלנו לצאת מהמסתור. לאט לאט התאספנו, שארית הפליטה, קבוצות קטנות של ניצולים, ופגשנו את .1940 חיילי הצבא הרוסי. היינו מאוד ספקנים לגביהם כי הכרנו כבר את הכיבוש הרוסי בשנת עברנו את הנהר וחזרנו לעיר אטאקה בבסרביה. בעיר היו עוד יהודים ניצולי שואה שחזרו, חלקם מרוסיה הלבנה.

21

22

1959 , אמא

1946, דודה יאטי

זיגי בתמונה ששלח לברכה (טריסי) עם ההקדשה: 1947, ” “לאחותי האהובה, מ’אחיך’ זיגי

23

השיבה מהשאול התארגנו והתחלנו בחיים חדשים באטאקה. גרנו אצל משפחה יהודית, משה ופאולה שוורץ. התחלתי ללמוד בבית ספר בבוקר, ואחרי הצהרים עבדתי בטחנת קמח. דודה יאטי ואמא סרגו עבור האיכרים בכפר סוודרים, כובעים, צעיפים וכפפות, והרוויחו כסף תמורתם. אני הבאתי קמח והן היו מבשלות ואופות לחם ב”פריפיצ’יק”, תנור מיוחד המוסק בעצים ומשמש לאפייה, לבישול ולחימום כל הבית. כדי להביא לחם, אוכל חם ובגדים נקיים לזיגי, בנה של דודה יאטי, הייתי הולכת ברגל המון קילומטרים מאטאקה לקסרקטין במוגיליוב. הוא היה גדול ממני בכמה שנים ואהבתי אותו אהבה אפלטונית. כשגייסו אותו לארמיה הרוסית הוא שהה תחילה עם עוד טירונים בקסרקטין במוגיליוב. נאלצנו להישאר עם דודה יאטיקה באטאקה. גם מפני שהסובייטים גייסו את זיגי עם עוד צעירים לצבא הרוסי, וגם מפני שלא ניתן לנסוע ברכבות כי התחבורה עדיין לא פעלה. כל הכבישים היו משובשים והיתה סכנה בדרכים. דאגנו מאוד לזיגי משום שלא הגיע ממנו כל מידע. ידענו ששלחו את כל הבחורים לחזית מול הגרמנים. לבסוף הדודה שכנעה אותנו לחזור לרומניה, והמשיכה לחכות לבנה. עזבנו את אטאקה לאחר כשנה. הדרך חזרה היתה קשה מאד. הנסיעה ארכה כחודש ימים, בכלי רכב שונים. בדרך ללא דרך, בבוץ, בחום, וכמעט בלי עזרה. היה לי קשה מאוד כי אמא עדיין היתה פגועה ברגליים. יחד עם בנה זיגי. בסופו של דבר נפגשנו עם 1946 דודה יאטי עצמה חזרה לרומניה בשנת שניהם בישראל לאחר הרבה שנים, כמו גם עם לולי ורבקה ועוד כמה משפחות שגרו איתנו במוגיליוב. חזרנו אל בני משפחת אימי שנשארו ברומניה. גם הם עברו זמנים קשים 1945 בראשון למאי בזמן המלחמה, סבלו ממחסור במזון, וחשו על בשרם את האנטישמיות והפוגרומים של הפשיסטים. כשחזרנו אמי ואני היינו חולות מאוד במחלה קשה, טיפוס הבהרות. הדרך חזרה נמשכה חודש ימים עד שהגענו למקום מסודר. עלינו לרכבת בעיר גלץ לכיוון בוקרשט. בכוחות אחרונים נאבקנו כדי להישאר בחיים. ברגע שהרכבת עצרה בתחנה הצפונית בבוקרשט, אמא התחזקה פתאום במין כוח עליון. היא נזכרה איך מגיעים לכתובת של אחותה, ומה מספר קו החשמלית שבו צריך לנסוע. היתה אווירת שמחה מוזרה בעיר. התאריך כאמור היה אחד במאי, חג הפועלים, וגם החג הראשון שהסובייטים חגגו ברומניה שלאחר הכיבוש. לכן כל החשמליות והרחובות היו מקושטים בדגלים אדומים עם הסמל הסובייטי, ורמקולים ניגנו בקול רם. היה כל כך שמח שאני התרגשתי מאד, כאילו זו קבלת פנים מיוחדת בשבילנו. לרגע הרגשתי כחולמת בעיניים פקוחות. ברחובות צעדו המון אנשים בתהלוכה עם דגלים גדולים. ברגע מסוים החשמלית עצרה כדי לאפשר לתהלוכה לעבור. אמא זיהתה פתאום ברחוב קרובות מהמשפחה שלנו. בשארית כוחותיה היא צעקה לעברן. למזלנו הן שמעו והבחינו בנו, וסימנו לנו לרדת מהר מהחשמלית. זה היה ממש נס שפגשנו אותן. כך הגענו לביתה של אחות אמי. 24

מייד העבירו אותנו לבית חולים ממשלתי. בגלל המחלה לא יכולנו אפילו לעמוד על הרגליים. היינו מכוסות בפצעים ובכינים. אמא יצאה מבית החולים קצת לפני משום שדאגה לי מאד, ומשום שאושפזנו במחלקות נפרדות. עברנו לגור אצל דודה אסתר אחותה של אמא. היא התאלמנה בזמן המלחמה, וגרה עם שני ילדיה, יצחק וקרולינה. מכיון שסבלתי מתת-משקל נשלחתי לבית הבראה מיוחד בהרי סינייה, המיועד להחלמה ולטיפול בילדי טרנסניסטריה. מי שדאגה לנו שם היתה רופאה ושמה ד”ר יאנקו. היא זו שאספה את ילדי טרנסניסטריה היתומים וטיפלה בהם לאחר השואה. עם תום תקופת ההבראה חזרתי אל דודתי. לאמא היתה בעיה ברגליים והיה לה קשה ללכת. אבל היא היתה אישה אמיצה מאוד. במאמצים רבים הצליחה להתגבר על הבעיות באופן חלקי. כל קרובי המשפחה באו לבקר אותנו. סבתא מלכה היתה עדיין בחיים. היא היתה מאושרת ביותר כי נפגשנו לראשונה לאחר חמש שנים. בכל שנות המלחמה הם לא ידעו מה עלה בגורלנו, כי לא היתה בינינו שום תקשורת.

1945 אני בבית ההבראה בהרי סינייה, רומניה

25

מולדת נעזבת הכיבוש הסובייטי בסוף המלחמה לא שיפר את המצב ברומניה הקומוניסטית החדשה. לא רצינו להישאר שם. התארגנו לעלייה בלתי-לגאלית לפלשתינה. היינו הרבה בני-דודים במשפחה. כולם מבוגרים ממני. במשפחת אימי הייתי הכי צעירה. אימי היתה לא רק אמיצה אלא גם חכמה מאד. היא האמינה שהעתיד שלי חשוב לה יותר מאשר לשמור עלי בקרבתה ברומניה. היא אמרה כי העתיד של בתה יהיה בפלשתינה. ביודעה שעדיין אינה יכולה לנסוע איתי, העדיפה לשלוח אותי עם בני הדודים, ולדחות את עלייתה בכמה שנים. הנסיעה היתה כרוכה בסכנות רבות. ידענו שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, בפרט בשנה הראשונה לאחר הכיבוש הסובייטי. היום אני חושבת בדיעבד כי יצאנו אל הבלתי נודע רק בגלל שהיינו צעירים מלאי אופטימיות שהציבו להם מטרה. ידענו שדבר לא יעצור אותנו. אמא עברה ניתוח ברגל השבורה. היא תכננה להמתין ולהבריא קודם שתוכל להצטרף אלי בישראל. בינתיים היא מצאה עבודה במקצוע שלה: עריכת סרטי קולנוע. למרות שתי רגליה הפגועות דבר לא הרתיע אותה. היא מצאה אפילו כוחות לעזור לאחותה אסתר. מאחר ובינתיים סבתא מלכה נפטרה, שתי האחיות חיו יחד בניסיון להתגבר על הגעגועים אלינו, יצאנו עם 15 , ואני כמעט בת 17 , קרולינה בת 19 לילדיהן אשר יצאו למצוא את העתיד. יצחק בן עוד בני-דודים מבוגרים ממני. יחדיו יצאנו שבעה בנים ושלוש בנות בדרך אל הארץ הנכספת. היציאה מרומניה בזמן ההוא היתה משימה קשה מאוד. הצבא הרוסי שמר על כל הרכבות. תוך סיכון רב התארגנו ותכננו איך לעבור מעיר לעיר. למזלי דיברתי רוסית, גרמנית ורומנית. כך הצלחתי לשכנע קצין רוסי שאנחנו פליטים שחוזרים הביתה, וניתנה לנו רשות לשבת בשרותים של הרכבת שנוסעת לטרנסילבניה. בדרך, בעיר ארד, פגשנו כמתוכנן שליח יהודי שהסביר לנו כיצד להמשיך. ארד שוכנת בחבל ארץ הממוקם בין רומניה לטרנסילבניה וגובל בהונגריה. המשכנו בדרכים לא דרכים ובכל מיני התחכמויות, לבודפשט בירת הונגריה. עוד בארד סופר לנו על השליחים שמחכים בבודפשט. אבל הם לא ידעו כמה פליטים באים ומהיכן, כך שהיה בלאגן לא קטן. היה ידוע כי העלייה לארץ תיתקל בקשיים, מפני שהבריטים לא אפשרו כניסה חופשית. הם הקצו מספר קטן מאד של אישורי כניסה לארץ. אסור היה לנו להזכיר בכל מקרה שאנחנו נוסעים לפלשתינה. בבודפשט שוכנו במבנה בית ספר שעדיין לא התחדשו בו הלימודים. בתום המלחמה שרר אי-סדר בכל מדינות אירופה. אלפי פליטים הסתובבו ברחובות. אבל לנו היה מזל שיצרנו קשר עם השליח. קיבלנו ארוחת צהרים בקנטינה. בבוקר ובערב דאגנו בעצמנו למזון. ניצלנו את כל הבלאגן לטובתנו כי היינו צעירים חסרי מנוח, וקיבלנו הכל ברוח טובה. בבית הספר ישנו על הרצפה או על ספסלי הכיתה, וזה לא היה כל כך נוח. אנו, חברי הקבוצה מבוקרשט, היינו קשורים אחד לשני ומגובשים מאוד. הבנים דאגו לקניות בשוק וגם לכמה “סחיבות” של אבטיחים ופירות, ואנחנו הבנות דאגנו לניקיון.

26

גניבת גבול השליח הדריך אותנו כיצד לחצות בגניבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. הדבר היה כרוך בסכנה. אלפי פליטים עברו ונתפסו, ולא היה נעים להיות מוחזרים להונגריה. מאחר והיינו קבוצה קטנה, השליח מצא אפשרות למעבר רגלי. מעיירה ששמה סומבוטהי לאוסטריה, דרך מבנה של רפת ליד הגבול. הגענו למקום בחושך, בשעת לילה מאוחרת, כדי שלא יבחינו בנו. הסתתרנו מאחורי ערימות הזבל. חיכה לנו שם שליח אחר. הגענו בחושך למחנה פליטים בעיירה קפפנברג באוסטריה. המחנה נוהל על ידי האנגלים. שיכנו אותנו בצריפים מעץ שבהם הותקנו תנורים. לא היו מים חמים. היו תאי שירותים כמו בצבא, קרוסלות. סיפקו לנו שלוש ארוחות ביום. היה אוכל שמן, ותה בלי סוכר. אבל היה בצל יבש ושום וזה הקל על החבר’ה שלא יכלו לאכול בשר שמן. לי כל מזון היה טעים כי הייתי תמיד רעבה. אפשר היה לצאת מהמחנה לעיירה ולטייל באופן חופשי. היה נחמד לטייל בעיירה המוקפת הרים מכוסי עצי אורן, ושפע ירק ומים, בין בתים עם גינות נוי מטופחות. המצאנו לנו שעשוע נחמד. לנחש כמה אנשים גרים בכל בית לפי מספר זוגות האופניים. כולם רכבו שם על אופניים, כולל ילדים קטנים וזקנים. האוסטרים הם יקים מסודרים. לא היה שם אי סדר כמו במקומות שעברנו ברומניה והונגריה. באוסטריה כל המצרכים והבגדים חולקו בהקצבה לפי פנקסי נקודות. לכן נאלצנו להתחכם על פי מיטב הדמיון של הראש היהודי. היינו סוחבים שמיכות שהיו בשפע, ומוכרים אותן. בכסף שהרווחנו קנינו קופסאות שימורים ושוקולד מחיילים, בשוק השחור. כך חיינו ללא מחסור באוכל. מים לרחצה חיממנו בפחים שהצבנו על התנורים. דאגנו בעצמנו לניקיון. האנגלים הקפידו לרסס אותנו באבקת די.די.טי, נגד כינים ושאר מזיקים. אני הייתי תמיד המקשרת כי דיברתי גרמנית, ובני-דודיי דיברו לאדינו - ניב דומה לספרדית וקצת לאיטלקית. יום אחד, כשחיכינו להנחיות להמשך הנסיעה, הגיעה קבוצה גדולה של שבויי מלחמה איטלקים בדרכם חזרה לאיטליה. החבר’ה שלנו דיברו איתם ללא כל קושי. הם התיידדו עם השבויים עד כדי כך שאפשרו לנו לסדר שיבוץ “מעודכן”: שבעה מהבנים שלנו הוכנסו לתוך הרשימה שלהם, כי להכנס לאיטליה בלי תעודות היה בלתי אפשרי. כשהגיע יום הנסיעה יצאנו אנו, הבנות, כדי ללוות כביכול את הבנים והשבויים לרכבת. עלינו לקרונות של האיכרים, והתיישבנו בחלק האחורי ברגע האחרון. הרכבת נסעה לכיוון טריאסט שבגבול איטליה אוסטריה. הסכנה היתה גדולה כי גם הבנים היו עלולים להתפס. לקחנו זאת בחשבון וזייפנו תעודות של המחנה באוסטריה, שבהן צוין כי הבנים נולדו באיטליה. הבנות נדחקו ברכבת מאחורי האיכרים. גם ביניהם היו כאלה שאין להם תעודות. לכן הרגשתי בנוח לספר להם שאנחנו פליטים שרוצים להגיע איתם לאיטליה. אפילו שאלנו אם יש להם מדריך או מפה.

27

לפני שנפרדנו מהבנים, קבענו כי ברגע שיגיעו לטריאסט ילכו למשטרה לשאול עלינו. ידענו שהרכבת עוצרת בתחנת הגבול למשך עשרים דקות. בזמן הזה עלו אנשי הביקורת לרכבת והגיעו לקרונות האיכרים. הורידו את כולם בלי לבדוק תעודות, פרט לאנשים בקרונות השבויים. נאמר לנו שמאחר וזו רכבת צבאית נאלץ להמשיך ברגל. זה לא היה חלק מהתוכנית, אבל לפחות לא היינו היחידות. שלושתנו חיכינו בצד עם אלה שאין להם תעודות. לקחנו מפה, ויחד עם עוד אנשים המשכנו ברגל, עד שתפסו אותנו שוטרים איטלקיים בגבול טריאסט. זה דווקא כן היה לפי התוכנית. הביאו אותנו לעיר. הכניסו אותנו לבית המעצר בשעת לילה. קיבלנו אוכל ושתייה. היינו מאוד עייפות. סוף סוף נרדמנו בשקט, כי ידענו ששומרים עלינו טוב.

28

נופש מפתיע באיטליה בבוקר ניסינו לברר מה קורה. הבנות דיברו איטלקית והשוטרים הבינו אותנו. מאוחר יותר באו הבנים לשחרר אותנו בעזרת אדם נחמד, נציג אונר”א, מיחידה שפועלת בשיתוף עם האמריקאים לסייע לפליטים מכל העולם. שמו היה אובלדו פסנטה, יליד איטליה, ויכולנו לדבר גם איתו גרמנית ואיטלקית. סיפרתי לו על המלחמה ועל המחנה באוקראינה. הוא חשב בטעות שכולנו היינו שם, ולכן התנהג אלינו ברוך וברחמים כאילו היה הגואל שלנו. באותה עת טרם יצרנו קשר עם השליחים שלנו באיטליה. הוא לקח אותנו במכונית למלון בוונציה לשבוע ימים על חשבון הצלב האדום. היה לנו שם כיף לא נורמלי. קיבלנו חדרים נפרדים מים חמים, ואוכל נפלא. הוא סיפק לנו בגדים ונעליים, וצייד אותנו בתעודות חתומות על ידי הצלב האדום. לכל מי שנשא תעודה כזו היתה זכות לנסוע חינם ברכבות. בכל תחנה של הצלב האדום קיבלנו חבילות מלאות בכל טוב: קופסאות מזון, ממתקים וחלב ממותק. חגגנו פעמיים, כי את המצרכים שלא אכלנו מכרנו. כך חסכנו הרבה כסף. כל זה התרחש בספטמבר .1945 כעבור שבוע אובלדו העביר אותנו לצ’ינה צ’יטה ליד רומא. זו עיר תעשיית הסרטים האיטלקית, שאחרי המלחמה שימשה כמחנה מעבר לפליטים. אלפים מהם באו והלכו. האחראים על המקום חשבו שאנחנו רוצים לנסוע לקנדה. אבל אנחנו ניסינו ליצור קשר עם שליחים שלנו. בינתיים הבנו ששורר שם בלאגן גדול. יצאנו משם וטיילנו באיטליה לאורכה ולרוחבה בנסיעות חינם ברכבת. קיבלנו בכל תחנה צידה מהצלב האדום, והיה לנו כאמור גם די כסף למלון טוב. לאחר שטיילנו שישה חודשים הגענו לסנטה מריה דה-לאוקה בדרום איטליה, בקצה “העקב שבמגף”. שם התארגנו במעין קיבוץ, יחד עם פרטיזנים יהודים מליטא ומרוסיה, שגם הם התכוננו לעלות לפלשתינה, ארץ-ישראל. בני-דודיי ואני למדנו שם עברית ועסקנו בפעילות ספורטיבית. המקום נמצא בין הים היווני והים האדריאטי. לפנות בוקר היינו יוצאים לים. התיידדנו עם דייגים מקומיים, במיוחד עם דייג ששמו פרנקו. הוא הדריך אותנו כיצד לדוג באמצעות דלי שתחתיתו עשויה זכוכית ובתוכו פנס מאיר. הדגים התאספו סביב הדלי ונלכדו ברשת העשויה מחבלים. כל ערב הבערנו מדורה ועשינו קומזיץ. צלינו דגים ותפוחי אדמה בליווי שירה איטלקית ונגינת גיטרות.

29

30

1946 , מימין: אני, בובי (רחל) וקרולינה בסנטה מריה דה-לאוקה

1946, בסנטה מריה דה-לאוקה עומדות מימין: יפה ואני, יושב בעלה של יפה

31

הכנות לעליה גם בסנטה מריה דה-לאוקה היה משרד של אונר”א, והם קישרו אותנו עם האנשים הנכונים. כך נודע לנו על מקום שאורגן על ידי שליחים מארץ ישראל להכנת קבוצות לעלייה. נסענו לשם, לעיירה נוננטולה, הסמוכה לעיר היפיפייה מודנה. הגענו למבנה גדול, שאפשר לתארו כטירה של קיץ. הוא נתרם ע”י משפחה איטלקית עשירה לצורך המשימה הזאת. כמובן שהשלטונות ידעו אך העלימו עין מהפעילות במבנה, בתקופה שאלפי פליטים הסתובבו באיטליה. בנוננטולה המשכנו בהתארגנות לעלייה. השליחים סיפרו לנו שספינות המעפילים אינן מתקרבות לנמל שממנו אנחנו צריכים להפליג, ולכן לימדו אותנו לטפס על סולם חבלים. היה לנו כבר ניסיון בשייט בסירות קטנות בים גבה גלים. הגיע היום שבו היינו צריכים לצאת לדרך הנכספת. עברה כמעט שנה מאז שהגענו לאיטליה. השלטונות לא התערבו כאמור בהכנות לעלייה, אבל הפעילות הוסתרה מפני האנגלים ותושבים באזור. הראש היהודי נאלץ שוב להמציא המצאות: ליצור בצורה מאוד מתוחכמת את הרושם שמחנות ההתארגנות הם כביכול קייטנות, מחנות קיץ זמניים, שבכל פעם מתחלפים בהם מחזורי אנשים. בעיר קררה היה חוף נוח לעגינה. ליד החוף הקימו אוהלים ענקיים ששימשו כחדרי אוכל. בקרקע שבאוהל חפרו תעלה בצורת ריבוע גדול, ומסביב לה תעלה עמוקה פחות ששימשה לישיבה, כשהרגלים בתוך התעלה והשולחן הוא הריבוע המוגבה שבאמצע. סביב חדר האוכל היו סככות לצל, מוסוות כדי שלא יגלו מן האוויר מה מתרחש במחנה. מסביב הותקנו הרבה זרקורים ומדורות גדולות שהודלקו כל לילה. כדי לחזק את הרושם שמדובר בקייטנה השמיעו מוזיקה מרמקולים גדולים. בכל לילה היו מגיעות למחנה משאיות ובהן קבוצות חדשות. אותן משאיות היו לוקחות קבוצה שהגיעה בלילה הקודם, ומסיעות אותה לכיוון הים למעין טיול לילי. כך היתה מתנהלת תחלופה בכיוון אחד, וקבוצות חדשות הגיעו בשקט ובלי לעורר חשד. לא תמיד זה התנהל בצורה חלקה. היה צורך לוודא שאין פטרולים של אנגלים או חיילים, ולהימנע מיציאה לפעולה בלילות של ירח מלא, כדי שלא יבחינו בנו. כשהגענו לחוף ירדנו מהמשאיות עם תרמיל קטן על הגב ועם מעט מים. אסור היה לשאת דבר בידיים, כדי שתהיינה חופשיות לטיפוס על הסולם. בחוף העלו אותנו על סירות גומי ללא מנועים. כדי להגיע בשקט אל הספינה שהמתינה בלב הים, היינו צריכים לחתור במשוטים. לא יכולנו להוציא לדרך סירות רבות בעת ובעונה אחת. שליח היה מלווה כל סירה, ולכן מבצע כזה ארך לילה שלם. היינו צריכים להזדרז ולהגיע לספינה בטרם יאיר השחר. אחד אחד טיפסנו בחושך בסולם חבלים אל הספינה.

32

הפלגה למעצר אנשים, אבל למעשה לא 790 . העמיסו עליה 1946 הפלגנו בספינה ‘כ”ג יורדי הסירה’, בקיץ היה בה מקום סביר אפילו למחצית המספר הזה. זו היתה ספינה ישנה שנקנתה מחברה איטלקית. המלחים היו איטלקים, ולצידם גם שליחים ישראלים. אחד מהם, אליעזר קליין (לימים מרצה באוניברסיטה), הסביר לנו שליד האי כרתים יועבר חלק מהנוסעים לספינה ‘כתריאל יפה’. גם אוכל ומים חולקו בצמצום. בתחילת אוגוסט הים היה הפכפך, פעם שקט פעם גבה גלים. היינו צריכים לרדת לבטן הספינה כדי לשמור על איזונה. אסור היה להסתובב על הסיפון. בפנים היה חם ומחניק, והיו אנשים שסבלו ממחלת ים. רק בלילה מותר היה לצאת להתאוורר לזמן קצוב, כי לא היה מקום לכולם על הסיפון. לא היו בתי שימוש. לכן נאלצנו, תוך סיכון פיסי רב, להסתתר מאחורי פרגוד. מי שהיה צריך להתפנות החזיק בידיו של אחר, וכך עם הישבן מחוץ למעקה הספינה, עשה את צרכיו לעבר הים. אולי טוב היה שלא שתינו בכמות גדולה. מים חולקו בהקצבה, שתי כוסות ביום. כדי לחסוך מקום בפנים, עקרו את המדרגות שנועדו לטיפוס אל המיטות. היו שורות שורות של מיטות ברזל משני הצדדים ובאמצע מעבר צר. נאלצנו להידחק בין הקורות שעליהן נמתח ברזנט חזק לצורך שכיבה בלבד. אי אפשר היה אפילו להתהפך בשכיבה בנוחות, כי יריעות הברזנט היו מתוחות בצפיפות אחת מעל השנייה. הפלגנו למעלה משבוע ולא נפגשנו עם הספינה השניה, שהיתה אמורה להפחית מעומס הנוסעים. הזמן עבר בעצלתיים, מסביב רק ים ושמים בלי סוף. בארץ שלטו האנגלים. החופים היו נתונים תחת שמירה קפדנית. אוניות משמר חופים (פריגאטות) פיטרלו בים, ובשמיים מטוסים. האנגלים היו ערים לתנועת הפליטים הרבים באירופה, במיוחד היהודים שרצו להגיע לפלשתינה. כצפוי, האוניות הבריטיות הבחינו בנו ועצרו אותנו. השליחים לימדו אותנו מבעוד מועד שצריך להתנגד למעצר, ולהילחם בחיילים האנגלים. מחנה המעצר שהוקם בעתלית, היה מלא פליטים עד אפס מקום. ידענו כי יעבירו אותנו למעצר בקפריסין לזמן בלתי מוגבל. פירקנו את כל מיטות הברזל, והתכוננו למלחמה פנים אל פנים מול החיילים האנגלים. בינתיים, על פי נוהל קבוע מראש, השליחים שלנו נעלמו מהשטח בצלילה, יחד עם המלחים האיטלקים. הצבא האנגלי היה חזק מאיתנו. שתי אוניות מלחמה גדולות הקיפו אותנו. הספינה שלנו נראתה כמו חצי קליפת אגוז לידן. מתוך זרנוקים התיזו עלינו מים בעוצמה רבה, כדי לשבור את ההתנגדות שלנו. נפלנו על הסיפון כמו עכברים רטובים. היינו תשושים מאד, צרובי שמש, ללא מים ואוכל, והבגדים שלנו התפוררו כמו נייר. את החולים הרבים שהיו איתנו הורידו הבריטים בנמל בחיפה. לאחר כל ייסורי המלחמה ותלאות הדרך, ראינו את חיפה רק מהים. היינו קרובים לארץ כל כך, אך לא רשאים להיכנס אליה. מתוך התרגשות התחלנו לשיר את התקווה בכוחותינו האחרונים. דמעות זלגו מהעיניים. חשבנו שהחלום שלנו נגוז.

33

גירוש לקפריסין העבירו אותנו אל אונייה בריטית הגדולה, והשכיבו את כולנו באולם אחד גדול על גבי מזרנים. נתנו לנו לאכול ואנחנו ניסינו לקיים שביתת רעב. לא לזמן רב, כי ראינו שאין טעם לצום. הבריטים העבירו אותנו לפמגוסטה שבקפריסין. היינו הפליטים הראשונים שהועברו . אחרינו הוסיפו להגיע ספינות פליטים רבות. שוב נאלצנו לשהות במחנה 54 ’ למחנה קיץ מס מגודר ומוקף מגדלי שמירה. החיילים הבריטיים שמרו בקפדנות. באותו שלב נשברתי, פרצתי בבכי והרגשתי כי חום הגוף שלי עולה. הכניסו אותי לבית חולים בעיר. גם בבית החולים הצמידו לי שמירה, שלא אברח. כאילו שהיה לי לאן... כעבור שבוע חזרתי למחנה, חלשה מבחינה נפשית, כי רק שנה קודם לכן שרדתי את מחנה הריכוז באוקראינה. למזלי נשארו איתי בני-דודיי, קרולינה ואחיה יצחק, מכל החבר’ה שאיתם יצאנו לדרך מרומניה. הם טיפלו בי והרגיעו אותי. היתה עוד סיבה להתעודד. הגיעה ספינה נוספת מיוון בשם ‘הנרייטה סולד’, ובה נערים ונערות יתומים שעברו את גיהינום מחנה הריכוז בזמן המלחמה. הם היו בני גילי ובאו מסלוניקי שביוון, ושפתם יוונית וספרדית בניב לאדינו. אני דיברתי איתם באיטלקית, קרולינה ויצחק דיברו לאדינו. הצטרפנו אליהם לאוהלים, למדנו מהם קצת יוונית ושירים יווניים, ועזרנו אחד לשני. הם הוסיפו את שלושתנו לרשימתם. כשהגענו לאוהלים במחנה המעצר הראשון בקפריסין עדיין לא הכל היה מאורגן. לא היו מיטות, ונאלצנו למלא בעצמנו בקש את בדי המזרנים. נתנו לנו שלושה קרשים ושני ברזלים כדי להניח עליהם את המזרנים. קיבלנו שמיכות וסדינים, אבל הבגדים שלנו נקרעו בגלל מי הים שבהם שטפו אותנו ברגע המעצר. בעניין זה כבר היינו למודי ניסיון ועשינו לעצמנו בגדים מאוהלים. האוהלים היו חדשים ומורכבים משלוש שכבות. פרמנו את החלק האמצעי. הבד היה טוב ונעים למגע. ישבנו כל הלילה ותפרנו חולצות ומכנסיים. היינו חמש בנות באוהל, אני ובת דודתי קרולינה ועוד שלוש בנות מיוון, פלומבה, גילדה ופאולה. עד הבוקר היינו לבושות בתלבושת אחידה. כולם הסתכלו עלינו בהפתעה ותמהו מאיפה קיבלנו את הבגדים. לא רצינו שיגלו את הסוד פן יקחו לנו האנגלים את הבגדים. בהמשך התברר שגם אחרים התחכמו כמונו. היו משפחות שתפרו אפילו כלי מיטה ומפות לשולחן, עם ריקמות אז’ור מאוד יפות. כל בוקר קיבלנו אספקה משותפת. האוכל היה מצוין לטעמי: גבינה צהובה, הרבה בוליביף (בשר משומר בקופסה), בצל ושום, תפוחי אדמה מבושלים ותה מר. סוכר חולק בהקצבה ולחם באופן חופשי. קיבלנו סבון ומגבות, והתקינו עבורנו ברזיות, מקלחות מים קרים ושירותים. היתה שמירה קפדנית מסביב, כולל מגדלים עם זרקורים וגדרות תיל מבוצרות.

34

1947 סרטיפיקט - אשרת כניסה לישראל על שמי, פברואר

35

באים ארצה, הפעם כדי להישאר בבוא הזמן קיבלנו סרטיפיקטים, אשרות כניסה לפלשתינה. בתחילת חודש דצמבר העבירו אותנו לאונייה בריטית שהפליגה ארצה. הכניסו אותנו למחנה הפליטים עתלית שליד חיפה. גם כאן היינו תחת שמירה קפדנית. גדר עם מגדלי שמירה, וכוחות משולשים: בריטים, ערבים ונוטרים. הנוטרים היו יהודים שבפועל השגיחו שלא יפגעו בנו לרעה. גשם חזק ירד על המחנה, ואדמת החצר היתה בוצית כמו טיט. ראשית הפשיטו אותנו מבגדינו, ריססו אותנו בדי.די.טי ולקחו את הבגדים לדיסאינפקציה (טיהור). החזירו לנו את מעט הבגדים שלנו דהויים, בכל צבעי הקשת. נעלינו נקרעו, ושוב היינו מושפלים ורעבים. אני נשברתי שם מצער ומחוסר ודאות. לאחר כחודש פיזרו אותנו בארץ לכל מיני מקומות והפרידו ביני ובין בני דודיי קרולינה ויצחק. אני למזלי הועברתי במסגרת עליית הנוער לקיבוץ דגניה א’. את בני-דודיי שלחו למקום אחר, ולא היה לי קשר איתם במשך זמן רב. נפל בחלקי מזל גדול להישלח לקיבוץ דגניה א’, אחד הקיבוצים הטובים, במיוחד לבני נוער. בקיבוץ קלטה אותי קבוצה של צעירים שבאו חצי שנה לפני מרומניה, ומיד קיבלו אותי אליהם בחום. אנחנו לא היינו היחידים בין בני הנוער, היתה קבוצה נוספת. קראו להם ילדי טהרן, יתומים שהוברחו מפולין דרך איראן. הם היו בני והגיעו שנה לפנינו. מאוחר יותר הם התקבלו לחברות בדגניה. בארץ המצב היה רע. היה 11-12 מחסור קשה במצרכי מזון ובתעסוקה. אסור היה לעבור ממקום אחד למשנהו בעיר ובכפר. ארגוני המחתרת היהודיים התנקשו באנגלים ונלחמו נגד הכיבוש. האנגלים היו עורכים חיפושים אחר המתנקשים בדרכים ובאוטובוסים. הם חיפשו גם סליקים - מקומות מחבוא לנשק, ברוב הקיבוצים בארץ. המצב היה מחריף עוד יותר בימים שבהם תפסו לוחמי מחתרות שהשתתפו בפיצוץ משרדים ומתקנים בריטיים, והוציאו אותם להורג.

36

1998 ,’ המדריכה ברטה גנני ואני בביתה בדגניה א

37

1947 ,’ מימין: שושנה, יהודית, ציפורה ואני בדגניה א

1947 ,’ בקטיף בפרדס עם חברים מדגניה א

38

1947 ,’ אני וחבריי ללימודים בבית-הספר בדגניה א

39

התקופה היפה ביותר בחיי מנעורי בקיבוץ דגניה אני זוכרת מדריכה בשם ברטה גנני, ומורה בשם משה אילברום. בשדה . זכורים לי אנשים נוספים ממייסדי דגניה: 80 עבדתי יחד עם בתו של א.ד. גורדון שהיתה בת מרים ויוסף ברץ וילדיהם, חיותה בוסל וילדיה, ופלמוני, המורה שלנו לטבע, שהיה ממקימי מוזיאון ‘בית-גורדון’ בקיבוץ. התיידדתי במיוחד עם נערה בשם דבורל’ה (דורינה). נוצר בינינו קשר מיוחד כי היינו בודדות. ככל הנערים והנערות מעליית הנוער לא היו לנו קרובי משפחה בקיבוץ. סדר היום היה קבוע. בבוקר עבדנו בשדה, ברפת, בבננות, בפרדס וגם במחסן הבגדים. בגדי העבודה היו משותפים, אבל בגדי שבת היו נפרדים ואישיים לכל אחד. למדנו לרקום חולצות עם פרחים כמו רובאשקות, גם לבנים. לבשנו מכנסי חאקי או מכנסים קצרים כחולים, חצאיות שחורות וסרפאנים כחולים, וכמובן שנעלנו סנדלים תנ”כיים. היתה חדוות עשייה וסיפוק עצום בזמן שעבדנו בשדה. בשתילת הירקות, בעקירת היבלית ובקשירת העגבניות, וכמובן כאשר אספנו את היבול. ארוחת בוקר אכלנו בשדה, כי נשארנו בצהרים. הביאו לנו לשדה חלב, גבינות, ביצים 12:00 בבוקר עד שעה 5:00 בשדה משעה מבושלות ולחם, והיינו מכינים סלט גדול לכולם. לעתים עבדנו בקטיף בפרדסים. עבדנו בחשק רב בכל עבודה שנדרשה מאתנו. היה עבורנו כיף לא נורמלי לעבוד בשדה, אפילו בחום מעלות. בעמק הירדן היה חם, אבל טבלנו להתרעננות במימי הירדן כאוות נפשנו. היינו 40 של צעירים והחיים היו נפלאים. מי שעבד בשטח הקיבוץ ובמשק, אכל בחדר האוכל הגדול המשותף לכל חברי הקיבוץ. היו מקלחות נפרדות לבנות ולבנים, ומכבסה משותפת לכל הקיבוץ. לכל אחד היתה שקית לכביסה ושמו תפור עליה. הקיבוץ היה קרוב לגבול, בעמק הירדן ליד צומת צמח. בצמח היו אז ערבים, וכדי להגיע לשדות נאלצנו לעבור שם. זה היה מסוכן אבל לא פחדנו כי היו איתנו בחורים קיבוצניקים - בני הקיבוץ. הצלחתי ליצור קשר עם בני-דודיי במשק הפועלות בעפולה, ועם יצחק שהיה בקרית-חיים, ליד חיפה. ילדי קיבוץ דגניה א’ למדו בבית-ספר האזורי של עמק הירדן, שהיה משותף למשקים הקרובים. לחלק מהמשקים היה גם בית ספר חקלאי. אנחנו למדנו בבית הספר לאחר העבודה. למדנו עברית, תנ”ך, היסטוריה ודקדוק. כאשר פטפטנו בינינו בשפות זרות, ביקשה המדריכה שנדבר במקום ציבורי רק בעברית. היא חזרה על משפט שזכור לי היטב: “הייתי רוצה לשמוע אתכם רבים בעברית”. נדרש זמן להבין שכדי לריב ממש, צריך לשלוט בשפה ולא לגמגם. בקיבוץ חידשתי את חיי והתאוששתי. ספגתי מהר מאוד את אווירת החלוציות, ופיתחתי רצון עז להשתוות לצברים שנולדו בארץ. כל כך רציתי לדבר עברית שוטפת. התיידדתי מהר עם החברים החדשים, במיוחד עם דבורל’ה, כי היינו קרובות מאד באופי. ספגתי את תרבות הקיבוץ, שהיה אז גאוות הארץ, המולדת החדשה. בלילה היינו רוקדים הורה ושרים שירים בעברית שלמדנו. בזמן שהותי בקיבוץ חילקו לנו תעודות זהות מנדטוריות. כך יכולנו להזדהות באמצעות תעודה בפני השוטרים של המנדט, בזמן נסיעותינו מחוץ לקיבוץ. את שמי באטריס “עיברתו” אז 40