לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

הפלגה למעצר אנשים, אבל למעשה לא 790 . העמיסו עליה 1946 הפלגנו בספינה ‘כ”ג יורדי הסירה’, בקיץ היה בה מקום סביר אפילו למחצית המספר הזה. זו היתה ספינה ישנה שנקנתה מחברה איטלקית. המלחים היו איטלקים, ולצידם גם שליחים ישראלים. אחד מהם, אליעזר קליין (לימים מרצה באוניברסיטה), הסביר לנו שליד האי כרתים יועבר חלק מהנוסעים לספינה ‘כתריאל יפה’. גם אוכל ומים חולקו בצמצום. בתחילת אוגוסט הים היה הפכפך, פעם שקט פעם גבה גלים. היינו צריכים לרדת לבטן הספינה כדי לשמור על איזונה. אסור היה להסתובב על הסיפון. בפנים היה חם ומחניק, והיו אנשים שסבלו ממחלת ים. רק בלילה מותר היה לצאת להתאוורר לזמן קצוב, כי לא היה מקום לכולם על הסיפון. לא היו בתי שימוש. לכן נאלצנו, תוך סיכון פיסי רב, להסתתר מאחורי פרגוד. מי שהיה צריך להתפנות החזיק בידיו של אחר, וכך עם הישבן מחוץ למעקה הספינה, עשה את צרכיו לעבר הים. אולי טוב היה שלא שתינו בכמות גדולה. מים חולקו בהקצבה, שתי כוסות ביום. כדי לחסוך מקום בפנים, עקרו את המדרגות שנועדו לטיפוס אל המיטות. היו שורות שורות של מיטות ברזל משני הצדדים ובאמצע מעבר צר. נאלצנו להידחק בין הקורות שעליהן נמתח ברזנט חזק לצורך שכיבה בלבד. אי אפשר היה אפילו להתהפך בשכיבה בנוחות, כי יריעות הברזנט היו מתוחות בצפיפות אחת מעל השנייה. הפלגנו למעלה משבוע ולא נפגשנו עם הספינה השניה, שהיתה אמורה להפחית מעומס הנוסעים. הזמן עבר בעצלתיים, מסביב רק ים ושמים בלי סוף. בארץ שלטו האנגלים. החופים היו נתונים תחת שמירה קפדנית. אוניות משמר חופים (פריגאטות) פיטרלו בים, ובשמיים מטוסים. האנגלים היו ערים לתנועת הפליטים הרבים באירופה, במיוחד היהודים שרצו להגיע לפלשתינה. כצפוי, האוניות הבריטיות הבחינו בנו ועצרו אותנו. השליחים לימדו אותנו מבעוד מועד שצריך להתנגד למעצר, ולהילחם בחיילים האנגלים. מחנה המעצר שהוקם בעתלית, היה מלא פליטים עד אפס מקום. ידענו כי יעבירו אותנו למעצר בקפריסין לזמן בלתי מוגבל. פירקנו את כל מיטות הברזל, והתכוננו למלחמה פנים אל פנים מול החיילים האנגלים. בינתיים, על פי נוהל קבוע מראש, השליחים שלנו נעלמו מהשטח בצלילה, יחד עם המלחים האיטלקים. הצבא האנגלי היה חזק מאיתנו. שתי אוניות מלחמה גדולות הקיפו אותנו. הספינה שלנו נראתה כמו חצי קליפת אגוז לידן. מתוך זרנוקים התיזו עלינו מים בעוצמה רבה, כדי לשבור את ההתנגדות שלנו. נפלנו על הסיפון כמו עכברים רטובים. היינו תשושים מאד, צרובי שמש, ללא מים ואוכל, והבגדים שלנו התפוררו כמו נייר. את החולים הרבים שהיו איתנו הורידו הבריטים בנמל בחיפה. לאחר כל ייסורי המלחמה ותלאות הדרך, ראינו את חיפה רק מהים. היינו קרובים לארץ כל כך, אך לא רשאים להיכנס אליה. מתוך התרגשות התחלנו לשיר את התקווה בכוחותינו האחרונים. דמעות זלגו מהעיניים. חשבנו שהחלום שלנו נגוז.

33