לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

התקופה היפה ביותר בחיי מנעורי בקיבוץ דגניה אני זוכרת מדריכה בשם ברטה גנני, ומורה בשם משה אילברום. בשדה . זכורים לי אנשים נוספים ממייסדי דגניה: 80 עבדתי יחד עם בתו של א.ד. גורדון שהיתה בת מרים ויוסף ברץ וילדיהם, חיותה בוסל וילדיה, ופלמוני, המורה שלנו לטבע, שהיה ממקימי מוזיאון ‘בית-גורדון’ בקיבוץ. התיידדתי במיוחד עם נערה בשם דבורל’ה (דורינה). נוצר בינינו קשר מיוחד כי היינו בודדות. ככל הנערים והנערות מעליית הנוער לא היו לנו קרובי משפחה בקיבוץ. סדר היום היה קבוע. בבוקר עבדנו בשדה, ברפת, בבננות, בפרדס וגם במחסן הבגדים. בגדי העבודה היו משותפים, אבל בגדי שבת היו נפרדים ואישיים לכל אחד. למדנו לרקום חולצות עם פרחים כמו רובאשקות, גם לבנים. לבשנו מכנסי חאקי או מכנסים קצרים כחולים, חצאיות שחורות וסרפאנים כחולים, וכמובן שנעלנו סנדלים תנ”כיים. היתה חדוות עשייה וסיפוק עצום בזמן שעבדנו בשדה. בשתילת הירקות, בעקירת היבלית ובקשירת העגבניות, וכמובן כאשר אספנו את היבול. ארוחת בוקר אכלנו בשדה, כי נשארנו בצהרים. הביאו לנו לשדה חלב, גבינות, ביצים 12:00 בבוקר עד שעה 5:00 בשדה משעה מבושלות ולחם, והיינו מכינים סלט גדול לכולם. לעתים עבדנו בקטיף בפרדסים. עבדנו בחשק רב בכל עבודה שנדרשה מאתנו. היה עבורנו כיף לא נורמלי לעבוד בשדה, אפילו בחום מעלות. בעמק הירדן היה חם, אבל טבלנו להתרעננות במימי הירדן כאוות נפשנו. היינו 40 של צעירים והחיים היו נפלאים. מי שעבד בשטח הקיבוץ ובמשק, אכל בחדר האוכל הגדול המשותף לכל חברי הקיבוץ. היו מקלחות נפרדות לבנות ולבנים, ומכבסה משותפת לכל הקיבוץ. לכל אחד היתה שקית לכביסה ושמו תפור עליה. הקיבוץ היה קרוב לגבול, בעמק הירדן ליד צומת צמח. בצמח היו אז ערבים, וכדי להגיע לשדות נאלצנו לעבור שם. זה היה מסוכן אבל לא פחדנו כי היו איתנו בחורים קיבוצניקים - בני הקיבוץ. הצלחתי ליצור קשר עם בני-דודיי במשק הפועלות בעפולה, ועם יצחק שהיה בקרית-חיים, ליד חיפה. ילדי קיבוץ דגניה א’ למדו בבית-ספר האזורי של עמק הירדן, שהיה משותף למשקים הקרובים. לחלק מהמשקים היה גם בית ספר חקלאי. אנחנו למדנו בבית הספר לאחר העבודה. למדנו עברית, תנ”ך, היסטוריה ודקדוק. כאשר פטפטנו בינינו בשפות זרות, ביקשה המדריכה שנדבר במקום ציבורי רק בעברית. היא חזרה על משפט שזכור לי היטב: “הייתי רוצה לשמוע אתכם רבים בעברית”. נדרש זמן להבין שכדי לריב ממש, צריך לשלוט בשפה ולא לגמגם. בקיבוץ חידשתי את חיי והתאוששתי. ספגתי מהר מאוד את אווירת החלוציות, ופיתחתי רצון עז להשתוות לצברים שנולדו בארץ. כל כך רציתי לדבר עברית שוטפת. התיידדתי מהר עם החברים החדשים, במיוחד עם דבורל’ה, כי היינו קרובות מאד באופי. ספגתי את תרבות הקיבוץ, שהיה אז גאוות הארץ, המולדת החדשה. בלילה היינו רוקדים הורה ושרים שירים בעברית שלמדנו. בזמן שהותי בקיבוץ חילקו לנו תעודות זהות מנדטוריות. כך יכולנו להזדהות באמצעות תעודה בפני השוטרים של המנדט, בזמן נסיעותינו מחוץ לקיבוץ. את שמי באטריס “עיברתו” אז 40