לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

לשם ברכה, ואת שם משפחתי אוספרסר לדרורית, כסמל ליציאתי לחופשי. בינתיים הכינו אותנו לקראת העתיד בהתיישבות ובצבא. לימדו אותנו הגנה עצמית ולחימת קפא”פ (קרב פנים אל פנים) במקלות. נשק אסור היה להחזיק בגלוי. לכן הוא הוסתר בסליקים, גם בקיבוצים. לקחו אותנו לאימונים בקיבוץ גינוסר ליד חוף הכנרת. שם לימדו אותנו א”ש (אימוני שדה) לילה, זחילה, הליכת זיקית על חבלים, והשלכת רימוני דמה. עברנו גם הכשרה חקלאית, כדי , בגמר הלימודים. דבורל’ה עבדה ברפת עם 18 שנהיה מוכנים להתיישבות בקיבוץ חדש בגיל מרים ברץ. אני עבדתי בחקלאות, במתפרה עם מרים זינגר, ובתורנות לילה ליד הטלפון במזכירות הקיבוץ. בגלל הקירבה לגבול התקיימה שמירה סביב הקיבוץ בכל לילה. היינו מדווחים מקיבוץ לקיבוץ במקרה והתגלה משהו חשוד. הידידות שלי עם דבורה התגבשה יותר ויותר. היינו כשתי אחיות ולא נפרדנו האחת מהשנייה. בחרנו לגור בחדר אחד. גרנו יחד גם כשנאלצנו לעבור לגור באוהלים. בשבתות היינו חופשיים. היו רק תורנויות במטבח וברפת. בשבת בבוקר היינו קמות מוקדם כדי ליהנות מהנוי ומהיופי של עמק הירדן, מהשמש ומהפרדס המפיץ ריח פריחת הדרים. כשפירות ההדר הבשילו אכלנו בכל פה ולא ידענו שובע. טיילנו יחד בשבת בבוקר. אני תמיד דאגתי לפינוקים של שבת. הייתי מצטיידת בחדר האוכל בעוגות שמרים טריות עם קינמון, ובכד מלא קקאו, כי בקיבוץ היה מכל טוב בשבילנו. לאחר האכילה והטיול בפרדס ישבנו ליד חדר התרבות לכתוב מכתבים הביתה. דבורל’ה ואני כתבנו הרבה מכתבים, ובאותן שבתות היינו שולחות אותם. בטיולי השבת היינו מגיעות למושבה כנרת. ליד המושבה היה קיוסק לירות, ובאותו קיוסק 9 ממתקים שנקרא בשם “לייבוש”. בקיבוץ קיבלנו הקצבה שנתית בסך היינו נוהגות לקנות שוקולד, כמו ילדות קטנות. במושבה היה סניף דואר אליו נכנסנו כדי לשלוח את המכתבים, וגם כדי לראות את המרכזייה, שהיתה מרכז הקשר של כל עמק הירדן. היה שם בחור גבוה ונאה בשם עמנואל. הוא שם לב לסקרנות שגיליתי, והציע להראות לי איך פועלת המרכזייה. בהדרכתו למדתי לתפעל מרכזיית טלפונים עם פלאגים. זה מצא חן בעיניי מאוד. בהמשך שמרנו על קשר. הוא היה מלמד אותי עברית בשיחות טלפון בזמן התורנות. , מועד ההחלטה הצפויה בעצרת האומות המאוחדות 1947 בנובמבר 29 חיכינו בדריכות ליום על סיום המנדט הבריטי, והקמת מדינה משלנו בארץ ישראל. כאשר הגיע המועד שחיכינו לו בקוצר רוח, נצמדנו כולנו למקלט הרדיו היחיד בחדר האוכל. חיכינו במתח לשמוע בשידור ישיר את ספירת הקולות של המדינות החברות ב’אומות המאוחדות’. כל תושבי הארץ האזינו למקלטי הרדיו המעטים שהיו בערים, במושבות, בכפרים ובקיבוצים. ברגע שסיימו את הספירה לטובתנו פרצה שמחה אדירה, ופצחנו בשירה וריקודים שנמשכו כל הלילה. זאת היתה התקופה היפה ביותר בחיי - החיים בקיבוץ במסגרת עליית נוער. לא ידענו מה מחכה לנו בעתיד.

42