לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

מתיישבים ועוזבים לקראת יציאתנו להתיישבות חדשה שלחו את כל בני הקבוצה שלנו ל”גיבוש”. צרפו אלינו קבוצה קטנה מקיבוץ רמת-דוד, ויחד הקמנו את קיבוץ “עמלים” ליד חדרה. התארגנו במבנים אגורות ליום. בקיבוץ החדש 70 ויצאנו לעבוד בשדות של חדרה ובפרדסי האזור. הרווחנו בחרנו לנו אנשים למזכירות, גזברות וצוות מטבח. מהסוכנות קיבלנו מיטות ושמיכות. הביגוד וכלי המיטה היו במחסן משותף. בקיבוץ “עמלים” גרנו כמה חודשים והיה לא רע. התרגלנו לצאת לעבוד בחקלאות כל ימות השבוע, ובערב לחזור לקיבוץ שהיה סמוך לעיר. הרגשנו מאוחדים ועזרנו אחד לשני. ערכנו כמה חתונות בין החברים ונולד גם ילד ראשון. היתה ממש אידיליה בין החברים. לאחר כמה חודשים העבירו אותנו להתיישבות חדשה. המצב בארץ דחק ליישב כמה שיותר אתרים. יצאנו להתיישבות ליד הכפר הנטוש אבו-שושה, סמוך לתל-גזר וקיבוץ גזר. היינו אמורים להקים שם נקודת קבע. הסיעו אותנו בלילה במשאית לאתר שהיו בו רק כמה צריפים וכמה ברזי מים. הכל היה מלוכלך ומאובק, מוקף סלעים גדולים, ורוחות חזקות נושבות סביב. בתחילה התנאים היו קשים מאד. נאלצנו לצאת לעבודה בחוץ. הרווקים והרווקות נבחרו לצאת לעבודה במקום סודי, במרתף מתחת לאדמה בקיבוץ אחר. היתה שם מכבסה במבנה העליון, הגלוי, ומתחתיו מפעל סודי שבו עסקנו בייצור רימוני יד. את מעטפת הרימון יצרנו ביציקה בטמפרטורה גבוהה. כל השבוע לא ראינו אור יום. בלילה ישנו באותו קיבוץ, ובסופי שבוע חזרנו לנקודת הקבע. המצב בקיבוץ שהקמנו היה נורא. לא היו מים חמים. לא אוכל ולא בגדים נקיים. בשלב מסוים במלחמת השחרור התחילו יריות מסביב והיינו בסכנת חיים. הרוחות העיפו את גגות הפחים שלא החזיקו מעמד, ולא הועילו גם המסמרים שדפקנו כדי 17 לחזקם. חשתי שאיני יכולה לסבול את המצב אפילו לא רגע אחד נוסף. הייתי בסך הכל בת וחצי, ולא החזקתי מעמד. דבורל’ה, ציפורה ואנוכי החלטנו לעזוב את הקיבוץ. חזרנו לחדרה ושכרנו לנו חדר. שלושתנו עבדנו בחקלאות עד ליום הגיוס לצבא, והיה לנו טוב יחד. הידידות שלי עם דבורה נמשכת עד היום. לאחר שנים, אנחנו שוב שכנות הגרות באותה עיר וכמעט באותו רחוב, ידידות שאינה נגמרת.

44