לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

אימי והבנים אימי היתה עצמאית בבית, אבל בגלל חולשת רגליה החולות היתה מרבה למעוד. כתוצאה מכך נאלצה לשכב בבית חולים ובבית במשך תקופות ארוכות למדי, כשחצי גופה נתון בגבס. הייתי צריכה לנהוג בזהירות רבה ובהתחשבות באמא, שלא תרגיש שהיא נופלת למעמסה עלי. הבנים היו מוטרדים ודאגו לשלומה. היתה לה מטפלת ממשרד הבריאות לשלוש שעות ביום. לפני שיצאתי לעבודה דאגתי לרחוץ אותה, לרוקן את סיר הלילה, להחליף את המצעים ומחמם ארוחת צהריים 12:30 ולהניח לידה ארוחת בוקר. אלי היה חוזר הביתה בשעה לשניהם. הוא סידר שולחן ליד מיטתה, ודאג לכל עד בואו של אחיו מבית הספר. למרות מצבה הם היו תחת השגחתה ועיניה המפקחות על לימודיהם וחינוכם. הם אהבו אותה, אישה חכמה ומלאת מרץ. בכל פעם שבה והבריאה ועמדה על הרגליים, עד לנפילה הבאה. כך התנסינו כולנו במצבים קשים שלימדונו לפתח אורך רוח וסבלנות. עכשיו, כשהבנים גדולים וגם הם הורים לילדים, אני מאד מקווה שהם מבינים טוב יותר את מה שעברנו. הקשר עם אלי, הבן הצעיר, היה לי קל יותר, אבל הבכור היה סגור ומופנם. עד היום כואב לי שלא ידעתי איך להתקרב אליו. אני כל כך אוהבת אותם, הם הכל עבורי. הם היו אלו שנתנו לי את הכוח להמשיך, לא ליפול ולא להיכשל במעשי. לכאורה הייתי מנוסה במצבים קשים, אך למעשה הרגשתי חסרת כיוון, כמו עלה נידף על פני המים. כשאני התייתמתי מאב הייתי , אבל זה היה בזמן אחר. ילדים רבים נותרו אז יתומים. כל מה שהעסיק אותי אז היה 12 בת הישרדותה של אמי החולה. לא היה לי זמן לחשוב על עצמי בתקופת השואה. כשילדי גדלו, כל אחד בתורו קיבל את עזרתי בהתאם ליכולתי. כמובן בעזרת אימי, אשר תמכה בי ובילדים בחוכמתה ובאומץ ליבה. בעלי המנוח זכה להיות רק בחגיגת בר-המצווה של בני הבכור. החלטתי שגם לבן הצעיר מגיעה חגיגה באותה רמה. את בר-המצווה של אלי ערכנו בקיץ , באולם עם אורחים רבים. הגיעו החבר’ה מהמשרד שלי, משפחת בעלי, בני דודים שלי 1969 וחברים מהצבא. רק משה היה חסר, אבל השתדלנו שיהיה שמח. על הקשר עם המשפחה של בעלי אני שומרת עד היום. לצערי רבים מהם נפטרו, אבל למעטים שנותרו אני קשורה.

86