האגודה למלחמה בסרטן - חדשון 63 - אפריל 2019

ראיון

ראיון פרישה עם פרופ' אליעזר רובינזון "לפי קצב ההתקדמות בשנים האחרונות, ישסיכוי לפריצת דרך בעתיד" את התקופה, פרופ' אליעזר רובינזון שנה לאחר שהחל להתנדב באגודה למלחמה בסרטן, מסכם 50- קרוב ל ומספר על תחילת הדרך, האתגרים המורכבים ומה הוא צופה לעתיד בנוגע למיגור מחלת הסרטן - המשימה בה עסק לאורך רוב שנות חייו.

כעת, עם סיום תפקידו כיו"ר האגודה למלחמה בסרטן, תפקיד , מסכם פרופ' רובינזון תקופה 1996 אותו מילא בהתנדבות משנת עשירה בעשייה. מה משך אותך מלכתחילה לעסוק בתחום הרפואה ובהמשך באונקולוגיה? מתחילת הדרך, תמיד היה לי רצון לעזור לאנשים. האפשרויות לסייע היו רחבות, אך באותה תקופה נמשכתי דווקא לתחום הרפואה. הרצון לעסוק באונקולוגיה החל לעלות אצלי בתקופה שאמי חלתה במחלת סרטן השד. מה הרגשת כשהציעו לך להקים את מרכז הסרטן של אזור הצפון? זה היה אתגר גדול. החלטתי לקחת את המשימה בשביל לסייע לכלל חולי הסרטן באזור הצפון. באותה עת, הייתי רופא ראשי בבית החולים הדסה בירושלים, ולמרות שמאוד רצו שאשאר שם, רציתי להתחיל פרק חדש - להקים משהו מאפס. הקמת המחלקה האונקולוגית ברמב"ם הייתה יעד לאומי. הממשלה הייתה מאוד מעוניינת בהקמת המערך, ואני מצידי הייתי מעורב בכל התוכניות של הבנייה והציוד. נסעתי פעמיים בשבוע מירושלים לחיפה כדי לפקח על הבנייה ולראות שהכול מתקדם כשורה. קיבלתי רופאים ואחיות לעבודה, וברגע שהסתיימה הבנייה וכל הציוד הגיע והותקן, עברתי ביחד עם משפחתי לחיפה. אף פעם לא הצטערתי על המעבר. האווירה בחיפה מצוינת, העיר נעימה וכך גם האנשים. לכן אני ואשתי החלטנו להישאר בעיר עד היום. מה הדבר המרתק ביותר לטעמך בחקר מחלת הסרטן? האתגר הכי גדול הוא עצם העובדהשיש כל כך הרבה דבריםשאנחנו עדיין לא יודעים. יש לנו עוד הרבה מה לחקור ולדרוש. אפשר להבחין כי מספר החולים במחלה גדל, בשל גידול האוכלוסייה ותוחלת החיים הארוכה בישראל, אך עם זאת, אנו עדים לשיפור משמעותי בשיעורי הריפוי. כשהתחלתי לעסוק באונקולוגיה, הסיכויים להירפא מהמחלה עמדו . במחקר האחרון 70%- , בעוד היום אנחנו עומדים על כ 30% על ,9 שעשיתי, הממצאים העלו שמספר המחלימים מהמחלה גדל פי

אליעזר רובינזון נולד בוינה, . התקופה 1931 אוסטריהבשנת היא תקופת טרום מלחמת העולם השנייה. בספר הביוגרפיה המתאר את קורות חייו, סיפר רובינזון על ליל הבדולח הנורא בשנת : "מבעד לחלון ראיתי את 1938 העשן המיתמר מהרחובות הבוערים ומבית הכנסת שהיה מעבר לפינה. אוזניי שמעו את

זעקות השבר ואת הצעקות, גם כשאימא אמרה לי לא להסתכל ולא להקשיב. ניסיתי. הייתי ילד טוב וממושמע, בן יחיד, מפונק ושמור, שרצו להסתיר ממנו את הרע שבעולם". לאחר שרובינזון והוריו הצליחו להימלט מזוועות הנאצים באוסטריה, הגיעו בני המשפחה בדרך לא דרך לנמל חיפה, שם מצאו את עצמם על אוניית הפאטריה – אותה אוניית נוסעים צרפתית, שנפלה לידי הבריטים ופוצצה על יושביה על ידי ההגנה, בכדי למנוע את גירושה מהארץ. רובינזון ומשפחתו היו בין מאות הניצולים באירוע טרגי זה. לאחר שחרורו מהצבא, התעניין רובינזון בלימודי הרפואה, אך באותם שנים לא הייתה קיימת בארץ פקולטה כזו. בכדי להגשים את חלומו, טס רובינזון לאורוגוואי, שם התגורר בבית דודו והחל בלימודים. את אשתו טובה הכיר במהלך אותה שהות בדרום אמריקה. בהמשך, עם פתיחתה של הפקולטה לרפואה בירושלים, שב ארצה וטובה בעקבותיו. הזוג התחתן ונולדו לו שני בנים ובת. לאחר שסיים את לימודיו, החל רובינזון בקריירה מגוונת ומצליחה בתחום האונקולוגיה אשר כללה עשר שנות התמחות ועבודה במרכז הרפואי הדסה בירושלים, הקמת המחלקה האונקולוגית של המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה ועשייה משמעותית במסגרת שלל תפקידים באגודה למלחמה בסרטן, בפקולטה לרפואה של הטכניון, באיגוד לאונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה, במועצה הלאומית לאונקולוגיה, (ארגון הסרטן הבינלאומי) ועוד. UICC ב-

8