סיפור חיי - סיפורו של יעקב שנהב

אחותי מרים מספרת

30.10.2015 עד 26.10.1925 שנים. כשישבתי והקשבתי ליעקב מספר 3 . יעקב אחי גדול ממני ב 1925 באוקטובר בשנת 26 - שמי מרים ונולדתי ב את הסיפור שלו נזכרתי בדברים רבים שלא דברתי עליהם הרבה, או לא זכרתי עד עכשיו. . גרנו בכפר קטן עם אמא ואבא ואבא כמעט לא היה בבית והיגיע רק בסופי שבוע. 3-4 יש לי זיכרונות בערך מגיל את אחי אני זוכרת יושב תמיד ליד השולחן בבית ומפרק ומרכיב מכשירים. כשההורים החליטו להתיישב בברשוב, הם שלחו אותנו, הילדים, לסבא וסבתא בדז' עד שהם יסתדרו. סבא, שהיה אדם דתי מאד, לא הסכים שיעקב ילמד בבית ספר אלא רק ב'חדר'. . זה היה דבר יפה, שנהנינו ממנו מאד. אני נזכרת בריקוד ההורה 7 ל'נוער הציוני' הצטרפתי עם יעקב כשהייתי בת שרקדנו וקראנו לו "יוללה". יכולנו לרקוד אותו שעה שלמה. התנועה שמרה עלינו. היא צמצמה את השהייה שלנו ברחובות, היינו שם כל הזמן. התחילה המלחמה והרבה דברים השתנו. התחילו איסורים של הרומנים ובין היתר 14/15 , כשהייתי בגיל 1939 ב , אז הלכתי 8 אסור היה ללמוד והייתי צריכה לעזוב את בית הספר. אימא הייתה תופרת ולמדתי קצת ממנה מגיל ללמוד לתפור. גם יעקב למד תפירה אבל העזרה הכי גדולה שלו הייתה בתיקון המכונה של אמא, בזה הוא היה מצוין, עד היום! בכל פעם שצריך לתקן משהו אני מביאה אליו עד היום. העבודה שלי בתפירה עזרה בבית כי היינו די עניים. בבוקר הייתי הולכת למתפרה ותופרת ואחר כך הולכת לקן, עם כל החברים. בילינו חצי מהשנים שלנו בקן. אבא עבד רחוק, בגבול עם הונגריה וגר עם הוריו בדז'. הוא היה מגיע הביתה פעם בחודש בערך. מאד אהבתי את אבא והתכתבתי אתו המון. היינו עניים אבל אבא אהב לחיות. הוא היה בקבוצות כדורגל  וקלפים ובתי קפה, הוא אהב לעשות חיים וכשהוא בא הביתה זה היה חג בשבילי. אני זוכרת פסח אחד שאבא בא. הוא הביא אתו קצת כסף ולקח אותי ויעקב לקנות לנו בגדים ונעליים לפסח. יעקב קבל חליפה אני קבלתי שמלה יפה מאד עם צווארון גדול שהיה באופנה ונעלי לק עם גרביים לבנות, זה עשה אותנו מאד מאושרים. אבל כך הוא בזבז את הכסף וזכור לי ריב עם אמא כי לא נשאר כסף לפסח... הגרמנים כבר היו ברומניה והעיר שלנו הייתה מלאה בחיילי אס אס. לפני שהם הגיעו וסגרו את הגבול עם 1940 ב 1942 הונגריה, הספקתי לנסוע לבקר את אבא בדז'.  מאז שסגרו את הגבול עם טרנסילבניה כבר לא ראינו את אבא. ב הייתה נציגות גרמנית בברשוב ומישהו היציע שאני אלך לבקש שיאפשרו לאבא לבוא הביתה למשפחה. הייתי בת , ילדה גבוהה ויפה. התלבשתי יפה והלכתי לבניין הנציגות בלי שאימא ידעה. היה שם חייל אס אס מפחיד ולמרות 16 זאת הסברתי לו, בגרמנית שידעתי, שאבא שלי בטרנסילבניה, מעבר לגבול ואנחנו פה הילדים. בקשתי שיעזור שאבא יחזור והוא אמר לי לחתום על בקשה, אבל זה לא הצליח ויותר לא ראינו את אבא... בבוקר והיו המון איסורים. בקפיטריה היה 10 בזמן המלחמה היה מאד קשה. היה מותר לנו לצאת מהבית רק אחרי כתוב: "הכניסה אסורה לכלבים ויהודים". יום אחד באו האס האס לחפש יהודים במתחם הבית שלנו, הם בקשו לזרוק אותנו מהבית אך בעל הבית הרומני, לא הסכים לזרוק אותנו, הוא היה בן אדם טוב. היו פעמים רבות שלא היה לנו אוכל בבית והוא עזר לנו. חלק מהאיסורים שהטילו הגרמנים היה האיסור לעבוד, אז כדי להקל על המצב בבית עבדתי קצת בסתר. הייתה לי מכונת תפירה 'זינגר' וכדי שלא תוחרם, לקחה אותה אליה שכנה הונגריה, שגרה מולנו. הבן של אותה שכנה היה באס אס, אז כשהוא לא היה בבית היא אפשרה לי לעבוד קצת אצלה, באמצע הלילה. זה עזר לפרנסת הבית.

Made with FlippingBook Online document