סיפור חיי - סיפורו של יעקב שנהב

לקראת סיום המלחמה (מה שידענו בדיעבד), כשהרוסים כבר היו קרובים, הייתה האפלה בשעות הערב והלילה. יעקב היה מגיע ממחנה העבודה, כשהכול היה חשוך. ערב אחד הוא בא הביתה ואמר: "אמא אני נוסע לפלשתינה". אמא ואני ישבנו ליד השולחן ואמרנו לו : "איך אתה נוסע לפלשתינה? זה אמצע המלחמה!". יעקב לקח תרמיל גב קטן,שם מעט דברים ונסע. אסור היה לצאת מהבית והוא נוסע לפלשתינה...!? זה היה שוק גדול לנו. היינו מופתעות מאד, לא ידענו על התוכניות שלו לעשות זאת, הוא לא שיתף אותנו... ואז הוא נסע ושתינו בכינו. אמא ואני נשארנו בלי כלום ובלי יעקב. לא ידענו מה לעשות ואת מי לשאול מה קורה עם איתו. לא שמענו עד אז ימים קבלנו גלויה מיעקב, מאיסטנבול ואז שמחנו כי 10 על אפשרות כזו של עלייה לארץ בזמן המלחמה. אחרי כ ידענו שהוא חי ויצא בשלום מרומניה. , אחרי שיעקב עזב, רומניה יצאה מהמלחמה. הייתי באותו זמן ברחוב עם החבר שלי, שהפך 1944 לאוגוסט 23- ב לבעלי בהמשך. הכול היה חשוך ופתאום החלונות נפתחו בבתים ואנשים רצו ברחובות ואז שמענו שרומניה כבר לא במלחמה. יומיים אחרי זה הרוסים נכנסו והגרמנים עזבו. הכול היה כאוס ובלאגן. טנקים הולכים וטנקים באים ונשארנו עם הרוסים. הרוסים, שנכנסו לברשוב, הרסו את העיר ובזזו אותה, אך במקביל התחילו לתת לנו קצת אוכל ולאט לאט המצב השתפר. קבלנו סרטיפיקט אנגלי שאישר לנו לעלות לפלשתינה. אמא ואני שמחנו מאד . ה'נוער הציוני', שנקרא 1944 בספטמבר .1944 בנובמבר 5 אז "הדור החדש", היה מעורב בכך ו"החלטנו לעשות עלייה". התאריך שנקבע לנו בבוקרשט היה מזוודות קטנטנות, שלתוכן הכנסנו 2 מכרנו את הדברים של הבית, מלבד מכונת התפירה, שהשארנו אצל השכנה ו את מה שיכולנו ובהן מעט תמונות. לחבר שלי הייתה אחות בבוקרשט שחיה טוב והיא הסכימה לארח אותנו עד ההפלגה לארץ. החבר שלי ליווה אותנו ונפרדנו בתקווה להיפגש שוב. הגענו לבוקרשט עם אנשים נוספים מברשוב למשרד "דור חדש", שהפעיל את הסרטיפיקט ונאמר לנו לחכות כמה שעות, שהתארכו לשבועיים. בבוקרשט כבר התחיל חורף קר ולנו לא היה כסף והיה נורא! אחרי שבועיים האנשים, שבאו איתנו, כבר עזבו לפלשתינה ולנו נאמר שאין מקום ושנחכה.  עברו שבועות מאז שהגענו והאחות של החבר שלי כבר לא יכלה לארח אותנו וכך לא היה לנו לאן ללכת, לא היה לנו 3 בית ולא כסף וחזרנו לברשוב בלי כלום. בדיעבד הסתבר שאת הסרטיפיקטים שלנו מכרו לאנשים ששילמו. בברשוב היה קר ולא היה לנו לאן ללכת. החבר שלי מצא חדר בשבילנו ושם גרנו. בתקופה הזו כבר היו בברשוב 'ג'וינט' ובית כנסת. אנשים התחילו להגיע מאושוויץ והג'וינט סדר להם מגורים בבית אבות, באזור בית הכנסת ולשם הלכנו גם אנחנו.  קבלנו שם דירה מויצו ומכונת התפירה, שהשארנו אצל השכנה עזרה לנו מאד. אמא ואני תפרנו, קצת הרווחנו וקצת קבלנו מויצו וכך הסתדרנו. התחתנו. אמא עלתה ארצה 1947 , בברשוב, התארסתי לחבר שלי ישראל שטמלר ובאוגוסט 1946 באוגוסט . בעלי ואני חיינו בברשוב ברווחה. בעלי למד טכנאות שיניים ועבד כרופא שיניים ולי הייתה מתפרה ומאוחר 1950 - ב נולדה לנו בת במזל טוב. 1952- יותר חנות ללבני נשים. ב עלינו ארצה למעברת קריית חיים, שהייתה מעברה לאקדמאים. אמא עזרה לי למצוא עבודה ועם אופניים 1960- ב הייתי נוסעת לקריית מוצקין, לחנות ללבני נשים בה עבדתי. בהמשך עברנו לגור בקריית אתא ושם מצאנו חנות קטנה, שהפכה להיות, בחלקה, מעבדת שיניים של בעלי ובחלקה השני חנות חזיות שלי. ואני מתגוררת בקריית אתא. עדיין נוהגת  ומבקרת את יעקב מדי שבוע. אנחנו משחקים 'רמיקוב' 2008- בעלי נפטר ב ולפעמים נוסעים יחד להיפגש עם קבוצת חברות, שעדיין נשארה לי מברשוב.