סיפור חיי - סיפורו של יעקב שנהב

המלחמה

בוקרשט רומניה | 12.04.1943 עד 12.09.1939 , עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההכשרה של 'הנוער הציוני', בגבול עם הונגריה, התפרקה וחזרתי 1939 ב לברשוב. האווירה בעיר הייתה קשה. התחילו לתפוס יהודים צעירים לכל מיני עבודות והוקמו מחנות עבודה ליהודים. השמועה הייתה אז, שמי שהולך לעבוד בחברה ממשלתית, לא יילקח למחנות עבודה. חודשים, אחר כך בחברת בנייה, אחר כך 3-4- למשך תקופה עבדתי בחברות ממשלתיות: בבית חרושת לסוכר כ בחברה שמובילה גז לעיר. בהמשך התברר שהשמועות לא נכונות והתחילו לאסוף ולגייס את היהודים לכל מיני מבצעים של עבודות שחורות, כמו לעבודות חפירה לפסי רכבת. זו הייתה תקופה שמאד מעורפלת בזכרוני. התרחשה הפיכה ברומניה על ידי כוחות פשיסטיים שעצרו אותי ואת השכנים שלנו וכלאו אותנו. ישבנו 1940- ב ימים, עד שהמשטרה 3 בכלא עם פושעים ואיימו עלינו שיהרגו אותנו כי אנחנו קומוניסטים. למזלנו היינו שם רק השתלטה על המורדים ושוחררנו. ירדתי להכשרה בבוקרשט, שם עדיין פעל קן של התנועה. חיפשתי מאד את הקשר עם 1940 בהמשכה של שנת הקן הציוני...הייתי חלוץ בכל לבי, חסרו לי מאד המפגשים האידאולוגיים והיו שמועות על עלייה לארץ, דבר שמאד מאד רציתי, זו הייתה משאת נפשי. לבוקרשט נסעתי עם ליה, בת דודה של אגי (אגי, שלימים תהפוך לאישתי) שהייתה גם כן בנוער הציוני. בבוקרשט פגשנו פליטים, בני תנועות נוער ציוניות, לא חוקיים, שברחו מפולין. הפעילות המרכזית שלנו הייתה למצוא להם מקומות מסתור ולדאוג להם. לא הייתי בטוח שם, חפשו ללא הרף יהודים לא חוקיים שהסתתרו. היו מבצעים רבים של סגירת שכונות ונערכו חיפושים אחר פליטים יהודים לא חוקיים, שהסתתרו ברומניה. למזלי, הצלחתי להינצל ממעצר. אני לא זוכר הרבה מתקופה זו מלבד הערנות והזהירות לא להיתפס ולהילקח למחנות עבודה. השהות בהכשרה עם ליה, הייתה תקופה לא נעימה, גם בשל העובדה ששנינו היינו בתקופת היצמדות לדת. שנינו שמרנו על כשרות וזה גרר ריבים רבים עם חברי ההכשרה האחרים, שלא היו אורתודוקסים. לא אכלנו את מה שאחרים אכלו וזה יצר מתחים, נתק וקשיים חברתיים. אחרי חצי שנה השלטונות סגרו ופרקו את ההכשרה וחזרתי שוב הביתה, לברשוב. בתקופה זו, בהוראת הגרמנים, התחילו הרומנים לתפוש יהודים, לגייסם ולשלוח למחנות עבודה. יום אחד קבלתי הודעה שאני צריך להתייצב במטה וגויסתי לעבוד כחשמלאי בקסרקטין (מחנה צבאי). מנקודת זמן זו, העובדה שאני חשמלאי הצילה אותי... והתנאים היו איומים. לא הייתה שום אפשרות להתחמם וקפאו 36- , היה חורף מקפיא. המעלות צנחו ל 1940 חורף לי העפעפיים. (האחות מרים זוכרת שבביקור בבית התקופה הזו, כשראתה את יעקב ושמעה את סיפורו על הקור והתנאים בכתה...)