סיפור חיי - סיפורו של יעקב שנהב

כשעליתי ארצה הורדתי מסך על מה שהיה כאן ובכל התקופה הזו. העבירו אותי, בכל כמה חודשים, לקסרקטין אחר כי היה חוסר גדול בחשמלאים. בתקופה הזו הייתי עצמאי, 1943 עד אם הייתה תקלה הייתי צריך לטפל בה ועבדתי ללא פיקוח. זה לא היה ברור מאליו, כי במקצועות אחרים היה פיקוח. בתקופת הקסרקטינים הייתי כל הזמן לבד. אני זוכר הרבה פחד וחשש להיתפס. היה צורך להיזהר והרגשתי כל הזמן צורך להסתכל מסביב, שלא יתפסו אותי... היה צריך להיזהר ולהתחמק. אחת הדרכים הייתה גם להתלבש כמו גרמני. באחת הפעמים הגעתי למחנה קרוב לגבול עם אוקראינה, במזרח רומניה, למפעל ענק לטקסטיל. עבדו בו הרבה יהודים שנשלחו עם פרוץ המלחמה למחנה באוקראינה. הייתי היהודי המגויס היחיד ושרדתי הודות לכך שידעתי את המקצוע והייתי חרוץ. במפעל היו נולים רבים ומהר מאד הייתי עסוק בטפול בתקלות שעשו החשמלאים הרומנים... במפעל, אחד השותפים היה מולר, יהודי שהיה ממקימי מפעל אתא בארץ. מנהל המפעל זימן אותי אליו יום אחד ואמר לי שהוא יהיה מעתה המפעיל ואיש הקשר שלי ובקש שאפנה אליו עם כל בעיה. מיום זה שודרג מעמדי והתחלתי לקבל משכורת וכרטיס למסעדת הפקידים, דבר שהיה נחשב מאד! יום אחד תפס אותי מפקד האזור ושאל אותי למעשיי. עניתי שאני מגויס כחשמלאי והוא הודיע לי שלמחרת אני מועבר לטרנסניסטריה, שהיה מחנה ריכוז שנמצא אז מעבר לנהר הנייסטר, שם נספו אלפי יהודי רומניה. למזלי היה במקום אדם נוסף שהכיר אותי ודווח למנהל מפעל הטקסטיל על האירוע והוא הציל אותי מהמעבר הזה...

חודשים ולאחריהם הוצאתי משם על ידי המטה הכללי לבסיס אחר. 4 הימים הטובים במפעל הטקסטיל נמשכו רק

כשהבריטים התחילו להפציץ את בוקרשט, שלחו אותי לטרגובישטה מצפון לבוקרשט, לשם העבירו הרומנים 1943- ב 15 חשמלאים, ביניהם 80 את הארסנל (מפעל נשק) שלהם והקימו אותו מחדש, משהו עצום. הייתי שם עם עוד יהודים. הייתי שם כחצי שנה. הצלחתי שם מאחר והייתי בחור חרוץ. שם נרקמו יחסים טובים עם המהנדס המקומי, שבהמשך עזר לי לסדר את העלייה שלי ארצה.

, מחנה עבודה 1942 מלוחמה, חורף