סיפור חיי - סיפורו של אהרון אפריים
המשכתי עם סידור העבודה עד שיצאתי לפנסיה ב 2003 . לא נשאר כלום ממסמכי סידור העבודה, זרקו את הכל. בכיתי על זה יותר מאשר על פטירת אבי. לפני שנכנסתי ל"סי דור עבודה", היה בלגן שלם. היו קרוב ל 200 איש בכל משמרת. קודם כל הכנסתי משמעת. כל אחד עובד בענף שלו ולא מטיילים יותר מענף לענף. גן ירק לחוד, פלחה לחוד וכו'. עברתי ענף .. ענף ואמרתי שאם יש בעיות אני מוכן לפתור אותן. ביום הראשון כשהתחלתי לעבוד שלחתי את הילדים לשטח כדי שיקצרו. קראתי להם חזרה ואמרתי להם לרוץ. ארווין ז"ל שהיה מרכז המשק אמר לי:" זה לא צבא, לאט לאט". הכנסתי משמעת של איחורים
כל מי שמאחר, אני רושם בכרטיס האישי שלו רק שעתיים עבודה. כך שהתלמידים בזכות ובחובה, הם השלימו את כל השעות או התקזזו עם שעות נוספות. למשל, מי שצבר הרבה שעות נוספות, היה יכול לקחת חופש לאירועים משפחתיים, או לקחת חופש לפני בחינת בגרות. כשהתלמידים עזבו את הכפר בסיום הלימודים או כאלה שעזבו באמצע היו צריכים חתימות מכל המקומות בהם עבדו, למדו, ספרייה, מחסן בגדים ועוד. ה טופס נקרא "טופס טיולים". ילד שהיה חייב שעות עבודה או כל חוב אחר היה חייב להחזיר. י היה לי וו כוח עם העובדים. העובדים דיברו בקול רם וצעקו כשלא קיבלו ממני מספיק ילדים מסידור עבודה, או כשילדים הפריעו. אני דיברתי בשקט. מרכז המשק שלמה בירנבוים אמר: " אני
שיצעקו עליך, הם יכולים לדבר בשקט".
לא אתן
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker