סיפור חיי - סיפורו של אהרון אפריים

נספחים ארז ראיין את אביו אהרון לקראת יום הולדתו ה -80 . מצ"ב הראיון

ואלה תולדות אהרון ,,,,, אבא נולד בשנת 1938 בתימן בעיר מרוו"אן במחוז בלאד - אנס . אביו אברהם נפטר בגיל 35 כשאבא היה תינוק בן שנה וחצי ולא זכה להכירו. כשאבא רצה לדעת איך פניו של אביו נראו ,הוא היה מסתכל על פניהם של דודיו ממשפחת גפרי ומדמיין אותו. מסבא אברהם וס בתא סעידה נולדו לאבא 3 אחים שרה ז"ל, אפרים ושלום. כשאביו נפטר סבתא הייתה אלמנה כמה שנים ואז התחתנה שוב עם זכריה משולם ונולדה בת בשם נעמי בתימן וזכריה לימד אותם לקרוא בתימנית בפרשת השבוע ,תורה ודינים. הם גרו בשכנות עם ערבים שהיו טובים אליהם. כל משפחת סבתא ס עידה היו מאותה העיר. כשאבא היה בן 4 בשנת 1942 ,הם שמעו שיש עליה לא"י .אמו הכינה צידה לדרך והם לקחו מורה שידריך אותם לעיר בשם ביידא ,ושם החליפו חמורים בפרדות .בדרך התנפלו עליהם שודדים ולא נתנו להם לעבור בדרך קיצור לעדן. המלווים רצו להתערב ולירות אך בסוף לא היו יריות ונמנע אסון. המלווים אמרו למתנפלים שהם עוד יבואו ויבקשו לטחון קמח בעיר שלהם ואז יתנקמו בהם. הם עשו עיקוף בדרך אחרת במדבר תימן והחליפו פרדות בגמלים שיכולים לעמוד בתנאי המדבר .אסור היה להחליף בין הרוכבים לגמלים ,זה היה התנאי של המלווים. הם ליוו אותנ ו עד עיירה אחרי המדבר, קבלו את שכרם וחזרו חזרה. בהמשך אבא נסע עם רכבים של אחת החברות עד מחוז שייך לפני הכניסה לעדן. כשהם הגיעו לשם היו שם אנשים שחיכו כבר שנתיים לעלות לארץ והם בכו כשראו אותם באים ואמרו למה באתם? גם אתם תתעכבו. בשנים האלה הייתה מלחמת העולם השנייה שנמשכה עד 1945 .היה להם כסף ,אך לא היה אוכל לקנות כי כל האוכל זרם לחזית .היה נדבן שחילק להם תמרים והם חיו על רבע ק"ג תמרים ליום לאדם. הם רצו להיכנס למחנה גאולה "חאשד" .המנהל לא היה והם היו צריכים להיכנס לעדן עדי שיראיין אותם וייתן להם להיכנס למחנה גאולה שהיה מעין פנימייה. אביו החורד זכריה משולם גילח את פאותיהם כדי להידמות לערבים כדי שיוכלו להיכנס לעדן. שרה ונעמי חיכו להם בשייך ,כי רק בנים יכלו להיכנס לפנימייה . הם שמו מטפחות לבנות על הראש כמו הערבים והחלו לצעוד לכיוון עדן. הם עברו תחנת משטרה אחת ואת שער הנמל ולא הבחינו בהם. כשהגיעו לשער עדן ,חייל תפס אותם ושאל אם יש להם רישיון להיכנס .הם ענו שלא. החייל טלפן לשער הנמל ושאל אם עברו 4 אנשים וענו לו שלא. הם הגיעו לשער הנמל וכל אחד חטף סטירה והחזירו אותם לתחנת המשטרה הראשונה .שם הם נעצרו ונחקרו איך עברו את התחנה בלי שישימו לב .הם ענו שהם התחפשו והם יהודים. שאלו אותם אם יש להם כסף והם ענו שלא ואז השוטר עצר משאית ואמר לנהג לקחת אותם לשייך חזרה . הם הגיעו מאוחר בלילה רעבים וצמאים וסבתא שאלה למה הם חזרו והם ספרו לה מה קרה . הם הלכו לישון ואחרי יומיים המנהל של מחנה גאולה הגיע לשייך. הם היו אצלו והוא אמר שרק הבנים ייכנסו . בדקו אותם רפואית ואצל דוד אפרים מצאו משהו לא תקין ואמרו שרק אבא ושלום ייכנסו והם לא הסכימו והבודק הסכים בסוף שאפרים יכנס . הם נכנסו למחנה גאולה ,בגדיהם הוחלפו וסבתא ומשולם שרה ונעמי נשארו בשיי ך.הם למדו במחנה גאולה 6 שנים עד שנת 1948 עד שאבא היה בן 10 . הם למדו עברית,חשבון,תורה ועוד. היו שם אנגלים ששמרו עליהם משודדים . במחנה זה לא היו רק יתומים ,אלא גם משפחות תימנים שהצליחו להיכנס. הם קיבלו אספקת אוכל ומדריכים ומנהל מהארץ .דוד אפרים שיחק עם חברי ם ונפצע קשה ברגל מגדר תיל ושכב במרפאה . סבתא סעידה ,אביו ואחיותיו בקרו אותם וסבתא שאלה איפה אפרים והם אמרו שהוא משחר כדי לא להדאיגה,היא לא האמינה והם סיפרו לה מה קרה לו . סבתא אמרה להם שהיא חוזרת להוריה בתימן עם בנותיה