סיפור חיי - סיפורו של אהרון אפריים

פנימיית גאולה י לפנימי ה נלקחתי בגיל 4 יחד עם האחים שלי , המקום נקרא "מחנה גאולה" בערבית חשד'. הייתי בפנימייה הזו עד שעליתי. 6 מגיל שנים 4 עד 10 . זה היה בזמן מלחמת העולם. הפנימייה הייתה קרובה לעדן. את האחיות שלי לא הסכימו להכניס, למרות שהיו שם גם בנות, אמרו שאין מקום. את הבנים רצו לקחת כי פחדו שאם הבנים יחזרו י י לאיסלם. המנהל והמדריכים היו

קחו אותם

מהארץ. המנהל הראשון היה אהוב מאוד , הוא כש עזב אנשים ממש בכו שיחזור וקראו תהילים. אחריו הגיעה מנהלת, א י שה מאד קשה. במחנה גרו אתנו גם משפחות. (את משפחת דרייב מרכסים, אני מכיר משם). המשפחות קבלו רשות להיות במחנה. קיבלו אספקה ומצרכים ודאגו לעצמם. כשבקשו חלב לתינוקות המנהלת לא הסכימה לתת. עלינו, הילדים היו אחראים נערים בוגרים בני 17,18 . כל ערב הם הביאו לנו מזרונים לישון, דאגו שנלך לישון בזמן ובבוקר החזירו את המזרונים. במחנה התפללנו בעברית. אני כמעט ולא זוכר מהי תפילה תימנית. כשעלינו לארץ הגענו לנתניה שם התפללנו נוסח אחיד. אח"כ תפילה בכפר הנ וער, עד עצם היום הזה. במחנה גאולה למדנו והאנגלים שמרו עלינו. י עדן הי תה תחת שלטון אנגלי. מהפנימייה הזו עברנו לעדן ומשם עלינו ארצה.

העלייה לארץ רוב העלייה התימנית הי י תה במרבד הקסמים אך אני עליתי ארצה לפני כן ב

1948 . העלייה שלנו

נקראה עליית היתומים ( יתומים גם כאלה עם הורה אחד). עלינו בשלהי מלחמת השחרור.. כשהגענו לשדה התעופה עדיין היו הפגזות. הכניסו אותנו למקום מוגן ואמרו לנו אם תשמעו פיצוץ לא לפחד, אתם מוגנים. רק גמרו את המשפט הזה והי י תה הפגזה. הייתי בן 10 אז בכ"ז

פחדתי.

נסענו באוטובוס למחנה מעבר לנתניה. האוטובוס נסע בלילה בהאפלה. חלונות האוטובוס היו צבועים בכחול. נסענו ללא אורות . מחנה המעבר בנתניה היה גם מחנה של הבריטים. החיילים עזבו את המחנה ואנחנו היינו שם שנה וחצי. למדנו בכיתות לפי גילאים, ועשינו קצת עבודות י זומות: נ י קיון מסביב לבתים, טיפול בגינות, יהי תה מדריכה ומטפלת בשם ניקה רובינשטיין. אני ממש זוכר אותה לטובה. הי י תה גבוהה ויפה. גרה בחיפה ברח' גאולה 26 . בקרנו אצלה הרבה .אהבנו אותה כמו א י

מא,

היא הרדימה אותנו ע"י נגינה . בחליל

מימין אהרון משמאל ניקה רובינשטיין