סיפור חיי - סיפורו של דודו דג

8

האחים דוד ויהונתן בכפר חסידים

ילדות ביום 28.7.1932 נולדתי בחיפה להורי דבורה וברוך, בן שני אחרי יהונתן אחי. התגוררנו אז בצריף בן 3 חדרים וכולו על רהיטיו היו מעשה ידיו של אבי. בגיל שבו ילדים נפגשים זה עם זה ישבנו מחוץ ל צריף שם היתה ספת עץ ישבנו ש ליה ע בשעות הפנאי וארחנו חברים. בחדרי השינה שלנו רגלי המיטות היו טבולים בתוך כלים המכילים נפט, למניעת ה עקרבים לטפס עליהם. בכל זאת היו עקרבים והם טיפסו על הקירות ואמי ערב ערב לפני השינה היתה מאירה עם העששית, צדה את העקרבים ומשמידה אותם. למרות זאת עד גיל 17 נעקצתי 17 בצריף היו החדרים והמטבח , בחוץ היה בית השימוש. המקלחת היתה ברפת אבל מים חמים לא היו שם. לפעמים היינו מחממים מים על הפרימוס ממלאים גיגית ועושים "אמבטיה". גולת הכותרת היתה שפעם בשבוע בימי שישי הלכנו עם אבא למקווה ששם המים החמים היו ללא הגבלה. המקווה שימש גם כמקום מפגש חברתי עם שכנינו והילדים שבכפר. היה זה כף! -ב 1936 החלו המאורעות. אמא היתה מורידה מהמיטות את אחי ואותי והיינו יושבים או שוכבים על הרצפה כשהקירות "מרופדים" בשמיכות פוך, נגד חדירת כדורי ירי. כמו כן היתה מדליקה פרימוס עם "ראש כפול" שהיה מרעיש מאד וזאת בכדי שלא נשמע את היריות בחוץ. באותה שנה התחלתי לבקר בגן הילדים, שהיה צריף עם במה. מה שזכור לי מהג ן שהיתה תורנות אמהות שהכינו ארוחת עשר: קקאו ופרוסת לחם. לא אשכח את הארוע הטראומטי כשאני ועוד 3 ילדים נכנסנו מתחת לבמה בגן, מצאנו שם גפרורים של הפרימוס, עליו בישלו את הקקאו, ואנחנו הילדים הד לקנו ועשינו מדורה. מזל

פעם.