סיפור חיי - סיפורו של דודו דג

5

י לסרט הצטרפה לאבא לחדרה ועברה שם שנה עם עבודה קשה וקדחת. הקימה יחד עם ברוך מ שק והיתה שותפה פעילה בכל עבודות המשק. יותר מאוחר התמסרה גם למוסדות מסויימים ותרמה להם קבוע. ב - 1935 חלתה והמשפחה דאגה שתיסע בבית הוריה בצ'ורטקוב למשך מספר חודשים. המשיכה לעבוד עוד 10 שנים אח"כ טיפלה באבא כשחלה. -ב 1942 אמי ידעה שכל משפחתה הושמדה בפולין וישבה עליהם "שבעה". לאחר המלחמה ב - 1945 היה לה קשר עם פישל וינטר שהיה ביודנראט בצ'ורטקוב. אמא לחצה עליו שיספר כיצד הושמדה משפחתה. לאחר תחנונים ר נאות פישל ושלח לאמא מכתב מזעזע עם תאורים זועתיים כיצד כו לם הושמדו. אז ישבה פעם שניה "שבעה". ביתה היה מרכז לכל קרובי המשפחה, שמרה איתם קשר הדוק כולל ביקורים הדדיים. את העולים החדשים דאגה לצייד בכלי עבודה לפרנסתם ולסייע באיקלומם בארץ. כשהוחלט בישוב לאסוף כספים ל"כופר הישוב" לאמי לא היה כסף, אז היא שלפה את טבעת הנישואין ותרמה אותה. כעבור שנים היא פדתה את הטבעת. היא זכתה להשיא את בניה, לטפח את כלותיה ולספר לנכדיה את ההיסטוריה של המשפחה. -ב 1986 נפטרה והיא בת 87. דבורה וברוך הורי ברוך עלה ארצה ראשון ועברו 3 שנים עד שדבורה הצטרפה אליו. הם הכירו בצ'ורטקוב כי כנראה היו שכנים והיא תחילה התחברה עם האחיות לבית פיש. לפני עלייתו לארץ ברוך ודבורה התארסו ודבורה התחילה לפעול לקבל ת סרטפיקט כדי שתוכל להצטרף אליו . בינתיים היתה יניהם ב התכתבות קבועה וצפופה . דבורה הגיעה ישר לחדרה ונכנסה מיד למשט ר עבודה. -ב 1927 התיישבו שניהם ב - כפר חסידים. במקום היו 120 משפחות חסידים שלא הסתדרו עם החקלאות ולאט לאט התפזרו , חלק בארץ חלק חזר לפולין ובכפר נשארו 52 המשק הוקם בעזרת הסוכנות שמימנה לכל משק רפת, לול, כלי עבודה ובהמת עבודה. באותה שנה 1927 הורי נישאו בחצר המשק כשהדוד של אמי הרב ישראל בריקנשטיין חיתן אותם. הדוד גר בתל - אביב והיה לו בית כ נסת פרטי מתחת לדירת מגוריו. הוא הקים בגבעת הרצל בתל - אביב את בית החרושת "מטע" למרגרינה. ביתנו נוהל באורח דתי מסורתי ובחגים אבי ל קח את אחי ואותי לבית הכנסת לחגוג. בשבתות היו מבצעים רק את העבודות ההכרחיות.

פיקט.

לנוח

בים

משפחות.